בחלק זה אנו מגיעים אל סופו של המסע בעקבות דברי חכמים על מצוות הפאה, ובו נגלה את הצורה הרדיקלית ביותר של מצווה זו:
"מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו, או שסייע את אחד מהן-הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג גבול עולים (משלי כב, כח)".
(מסכת פאה, פרק ה, משנה ו)
כאשר לומדים את מסכת פאה כולה על הסדר, בדומה גם למסכתות אחרות מסדר זרעים או סדרים אחרים, ניכר כי המשנה יורדת לפרטי הדינים, ועוזבת את העקרונות החינוכיים, את המשמעות המוסרית וכדומה- של המצווה בה היא עוסקת. ועל כן לא אחת מתוארת המשנה כספר חוקים בלבד, ארוך ומשעמם, חסר מעוף וחסר עומק, אשר כל מטרתו היא לאגד את קבצי החוקים הרבים- במגוון נושאים בחיי היום יום של האדם היהודי. ועל כן לא אחת כאשר לומדים את המשנה על פי הסדר עולה בקרב הלומד תחושת מחנק, הרגשה של יובש – והוא רואה במשנה עלה שיבש, ואין בה את טיפת המים הלחה שתוכל לעורר אותה לתחייה.
ואולם כפי שכותב ביאליק בהקדמתו לסדר זרעים, אין הדבר כך באמת. מילותיה של המשנה הן כגחלים לוחשת מחכות המילים לאותו אדם, לקרוא, אשר יעביר בהם את נשימתו, ויפח בהם רוח חדשה, וילבה את האש העצורה בהם.ועל הקורא הרגיש, היצירתי, המשוחרר והפתוח- לגאול את הרוח הכלואה בין אותיותיה הדוממות של המשנה, ולמצוא את טיפת החיים שנצורה בינות למילים היבשות של המשנה:
"יש הרואים את לימוד המשנה כ"יבש", דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצאאחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים? – זו תורה שבעל-פה". ואולם, כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואוזנו קשובה- הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק "הסלע הזה" תגיע לאוזנו המית מים חיים מפכים. […]
לא המשנה יבשה. יבשה נפשנו. ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ- לחה היא מבפנים".
משנה זו שלפנינו, אינה צריכה לפלפול מיוחד, לקריאה תלמודית נוסח לוינס, או לאדם יצירתי אחר שיעורר את משמעותה מבין פרטי ההלכות שבה. משנה זו, לחה היא מבחוץ כשם שלחה היא מבפנים, כלשונו של ביאליק, ובמידה רבה בכך היא מהווה מנקודות השיא החשובות ביותר במסכת פאה, אם לא בכל סדר זרעים. בשתי שורות קצרות, מגלת המשנה את המחויבות האין-סופית של האדם כלפי האחר, הבאה לידי ביטוי במקרה זה בפאת השדה שהוא מחויב להשאיר.
על פי משנה זו, אדם שאינו משאיר את פאת שדהו, או שמשאיר את פאת שדהו- אך נותן לעני אחד לקחת ממנה ומהאחר מונע, או אפילו נותן לכולם לקחת מפאת שדהו- כדת וכדין, אך עוזר לעני אחד על פני אחרים- הרי הוא גוזל את העניים! ואם לא די בכך, אלא שמחזקת המשנה את דבריה בפסוק מספר משלי האומר- "אל תסיג גבול עולם (עולים)"- כלומר בעל הבית שעזר לעני אחד על פני אחר- הרי הוא משיג גבול! לא פחות מכך. הוא פולש אל שטח לא שלו, ומתנהג כאילו היה בעל הבית. וכל זה מתרחש בפאת השדה שלו. שאולי עלינו לתקן ולומר בפאת השדה של העניים- הצמודה לשדה שלו.
חכמים מפקיעים מידיו של האדם את פאת השדה. על פי משנה זו היא שייכת לעניים, ממש כשם שיתר השדה שייכת לבעל הבית. ועל כן אם הוא פוגע בתבואה השייכת להם בדרך זו או אחרת, לא די שהוא גוזל אותם, אלא שהוא מסיג גבול! כאילו פלש לשדה חברו:
"במשנתנו משתקפת התפיסה כי פאת השדה היא רכושו של העני ולא רכושו של בעל השדה. בתרומות ומעשות אדם יכול לבחור לאיזה כהן או לוי ברצונו לתת את הפירות, ואילו בלקט ובפאה אדם העושה זאת נחשב לגזלן, משום שלפי המשנה הוא מסיג גבול עולים- היינו פולש לשטח שאינו שלו. […] ממילא בעל השדה אינו "נותן" לעני, אלא העני לוקח משלו. לפיכך בעל שדה שניסה לתת לעני מסוים על חשבון אחרים או לעכב את העניים מלקצור את הפאה נחשב גזלן".
(הרב יעקב נגן, "נשמת המשנה", עמוד 47)
בכך חוזרת המשנה על שני יסודות עקרוניים ומהותיים שעליהם כבר הצבענו ביחס למצוות הפאה. ראשית, היא מפקיעה את חלקת השדה של בעל הבית מידיו, ומעבירה אותה לעניים. ובכך היא מבקשת להראות כי העני הוא אדם השווה לבעל השדה, ועל כן גם לו יש זכויות, וגם לו יש נחלה, ועל בסיס זה מבקשים לקבוע את מצוות פאה- בה העני הוא הפעיל, והוא שניגש אל השדה, והוא גם "האחראי"- במקרה שפאת השדה נגזלת.
ושנית, שוב חוזרים אנו על אותו העיקרון שראינו לאורך הלימוד של מצוות פאה, כי התורה וחכמים רואים בה צדק ולא צדקה, ועל כן לא די שעל בעל השדה לדאוג לעני, אלא עליו גם לשחרר את העני מן היחס ה"מרחם" לו הוא זוכה בדרך כלל, ולאפשר לו לזכות ביחס של שווה בין שווים, כפי שהסביר בלשונו היפה הרב קוק:
"מי שאינו מניח את העניים ללקוט כו'. ע"ז נאמר אל תסג גבול עולם. התורה צוותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם… עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביאו לתכליתו המאושרת כמו כל העובדים כולם. ע"כ צריך שיהיה למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו מדין ולא צורה של חסד וחנינה…"
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, פאה ב)
