על אף שבמשך אלפיים שנה "מתנות עניים" היו בעיקר מצוות שבספר ולא "תורת חיים", בימי שיבת ציון החלו המילים הדוממות לקום לתחייה ולהוות אבן יסוד במחשבה של הוגים ציונים שונים, שבקשו לשרטט את רוחה ואופייה של החברה היהודית שתקום כאן בארץ חמדת אבות.
שנים ספורות קודם להתחדשות עבודת האדמה בארץ האבות, חיבר "ערוך השולחן" את ספר ההלכה "ערוך השולחן העתיד" שעסק בין היתר בהלכות סדר זרעים – שרובם ככולם היו בבחינת הלכה לעתיד לבוא. והנה, שנים אחדות לאחר מכן העתיד החיש צעדיו, וההלכות שנראו כשמורות לימים רחוקים בעתיד, נעשו להלכה למעשה, כאן ועכשיו.
תיאור מרגש של תהפוכות הזמן בהקשר זה אנו מוצאים בהקדמה שכתב הרב מאיר ברלין, נכדו של בעל ערוך השולחן, לספר זה:
את הספרים האלה קרא הגאון המחבר בשם "ערוך השולחן העתיד" ובכלל בזה דיני זרעים. כי בזמן כתיבת הספרים האלה לא נחשב כי נזכה בקרוב ליישוב יהודי גדול בארץ קודשנו ומשק יהודי של אחוזות ונחלות אשר יש בהן מן החובה ומן הזכות לקיים את המצוות הארציות […] ברך המקום שזכינו לזה אשר מה שהיה לפני דור וחצי שיר לעתיד נעשה לנו ולבנינו חיים הווים.
(הרב מאיר ברלין, מתוך ההקדמה לספר 'ערוך השולחן העתיד' שכתב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין)
התרגשות זו, מתחייתם של מצוות התלויות בארץ, לא הייתה נחלתם של הוגים ורבנים דתיים. גם אצל הוגים ופעילים ציוניים חופשיים, נמצאה התלהבות דומה, כ"מתנות עניים" נמצאו כאחד מן החוטים המקשרים בין עבודת האדמה שהלכה והתחדשה לה באותם הימים בארץ ישראל לבין הרוח ה"סוציאלית" וערכי השוויון והצדק החלוקתי שהיו אף הם נחלת רבים מן ההוגים והפעילים הציוניים. בעבורם, שנת השמיטה ומתנות עניים היו מקור השראה, כמגדל אור, אשר לאורו ביקשו להוביל את ספינת היהדות אל חוף המבטחים החדש- שיכלול חברה מתוקנת על אדמת ארץ ישראל.
ואכן, בכתבים רבים של הוגים ציוניים אנו רואים כי רעיון זה של תיקון עולם, של בניית חברה מתוקנת וטובה יותר, בא לצידו של חידושה של היהדות ושיבתה אל המקורות – במגוון נושאים, ובפרט בהקשר זה של קיומן של מתנות עניים.
כך לדוגמא אנו מוצאים בספרו של הרצל, "אלטנוילנד" התייחסות ליובל:
שנת היובל… איננה תקנה חדשה. זאת תקנה ישנה של משה רבנו. אחרי שבע פעמים שבע שנים, כלומר, בשנה החמישים, חוזרות הקרקעות לבעליהן הראשונים, ללא פיצוי כלשהו. אנחנו שינינו קצת את התקנה. אצלנו חוזרות חלקות הקרקע לחברה החדשה. למשה היו מטרות חברתיות בחלוקת הקרקעות. אתם צריכים להבין שהשיטה שלנו משרתת את המטרות האלה לא פחות טוב. העלייה בערך הקרקע לא מעשירה את היחיד אלא את החברה… החלטנו להנהיג מחדש את שנת היובל, שרווחה בקרב היהודים בימי קדם.
(בנימין זאב הרצל, אלטוילנד עמוד 98, 138)
בדומה לקטע זה, אנו מוצאים גם אצל זאב ז'בוטינסקי התייחסות מסוג זה – אך הפעם באופן ישיר ל"מתנות עניים":
השיטה לחיסול העוני על בסיס ה"פאה" היא דבר שונה בתכלית מן הסוציאליזם. לא יהיה לה כל דבר משותף עם הנוסחה המפורסמת של לנין "מי שעובד, איננו אוכל". בתנאים של ימינו אי אפשר להימנע ממצבים, כש"עבודה" היא דבר, אשר חלקים גדולים של החברה אינם יכולים להגיע אליו, ואין טעם לחוקק חוק שהזכות לאכול תהא מותנית מאיזו בחנה שהיא ביכולתו של אדם למצוא עבודה, או להתאים את עצמו לתנאים בהם תלויה העבודה בכל מקום או בכל שעה. זכותו של האדם למזון תלויה בתנאי אחד בלבד- בצורך במזון. זוהי כוונתו של התנ"ך בדברו על היתום, האלמנה והגר, כלומר על דוגמאות לאותם יילודי אישה שאינם יוצאים מגדר הנורמליות, ולפיכך הם זכאים לקבל תמכיה בלי כל חקירה מוקדמת אם עבדו או לא.
(עולמו של ז'בוטינסקי, מבחר דבריו ועיקרי תורתו, "ישראל ועלם העתיד", 1940; המשקיף, 1941, עמוד 255)
בדומה למקורות אחדים אלו ניתן למצוא בין שורותיהם של הוגים ציונים מבחר עמדות ואמירות אשר המשותף להן הוא הרעיון של"מתנות העניים" ומצוות נוספות התלויות בארץ, יש בשורה חברתית-כלכלית, שהחברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל יכולה וצריכה לשאוב מהן את ערכיה, ולבנות על בסיסן חברת מופת.
מאז ימיהם של אותם הוגים ציונות מים רבים עברו בירדן, והחברה היהודית בארץ ישראל השתנתה לבלי היכר. ובצד השינויים החיובים שעברו על החברה, נדמה שגם איבדנו במידה רבה את אותה הרוח שפיעמה בכתביהם של ההוגים הציונים אשר הועלו על הכתב בצורה כוללת בלבד, כרעיונות אגדתיים- נשכחו והונחו בקרן זווית, ומעטים הם הדורשים והמבקשים לעסוק בהם מתוך מטרה אמתית גם להגשים באותם במציאות חיינו.
ואולי אין בדבר תלוי רק בשינויים שעברו על החברה, אלא על כך שמראשית דרכה לא עסקו בני אותו הדור אלא ברוח ובאגדה. וגם כאשר הזכירו את דבריהם על אודות השמיטה, או הפאה, או דברים רבים אחרים, הם לא עשו זאת אלא מתוך "אמירה נבואית"- כקול קורא במדבר, אך לא כ"דברי חכמים"- המתפרטים ויורדים לעולם המעשה, ובכך מקבעים אותם והופכים אותם לנכנסי דלא ניידי, לנכסי צאן ברזל, ולא למטלטלין אשר יום אחד הם פה ולמחרת הם אובדים מן העולם .
דברים אלו נכונים לא רק ביחס לאלו המבקשים לחדש את נעורי ישראל מתוך מימיה הזכים של המסורת, אלא גם בעבור אלו המבקשים לחדש ימיהם כקדם, ולשמור על ההלכה ככתבה וכלשונה. שכן, מלכתחילה "מתנות עניים" כפי שהן מופיעות במקורות, בתורה ובספרות חז"ל, בהלכה ובאגדה, הן מצוות שתכליתן היא חברתית, ובשל המבנה הכלכלי-חברתי השונה שעומד ביסודה של החברה שלנו כיו, הן הפכו זה מכבר למצוות שבין אדם למקום.
כך נוצר המצב העגום, שהערכים כמו גם ההתרגשות מן הזכות לקיים מצוות יקרות מפז אלו, נותרנו עם "מתנות עניים" כשכמו איבדו מטעמן. רבים אינם מכירים אותן כלל, ואף מאלו המכירים ומקפידים עליהן, אין זו אלא "מצוות אנשים מלומדה" מבלי אנו מביטים סביב, אנו רואים כי מצוות אלו של סדר זרעים איבדו מטעמן, ורבים אינם מכירים את תוכנן, ואף אלו שמקפידים עליהן אינם עושים זאת אלא מתוך "מצוות אנשים מלומדה", מבלי לנסות ולקיים את מהותן של המצוות ולקיים את המבנה החברתי-כלכלי הנפלא שעומד ביסודן.
מאמרי זה לא בא להצביע על המעוות אלא גם להציע לו תיקון. זאת באמצעות עיון במקורות חז"ל התר אחר העקרונות והיסודות הערכיים העומדים ביסודן של מצוות אלו, וחיפוש אחר תרגום של רעיונות וערכים אלו אל מציאות החברתית-כלכלית שלנו כיום, כחברה מודרנית שרוב בניה ובנותיה אינם מתפרנסים מעבודת האדמה.
אני מאמין שעיסוק מסוג זה, בכלל ההיבטים יאפשר לנו לראות כי מתורת הלחם תצמח בשדות ארצנו חברה אשר חבריה לא ישכחו את אלו הנמצאים בפאת השדה, חברה שבה הפרטים לא שוכחים את הפרט, ולא עוזבים את האדם שנשכח, בתקווה שמתוך כך העוללים הצעירים שנולדים בה לעולם לא יזדקקו לעוללות.
בשל קוצר היריעה, אגע בפוסטים הבאים רק במרכיב אחת ממצוות מתנות עניים וחלק מפרטי ההלכה שלהם כפי שהם מובאים במקורות חז"ל, בניסיון לתרגם את משמעותם הערכית למציאות הכלכלית-חברתית של ימינו. אך כמובן שמן הראוי גם להעמיק ולעיין בדבר גם ביחס ליתר מתנות עניים. ואידך זיל גמור.
