על פי התורה חייב כל אדם להשאיר את פאת שדהו לעני ולגר ולא לקצור אותה וליהנות מן התבואה שעלתה וצמחה בה כיתר התבואה שעלתה בשדה, כפי שנאמר בספר ויקרא:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה'אֱלֹהֵיכֶם".
(ויקרא, י"ט, ט-י)
בדרך כלל אנו תופסים את פעולת הצדקה, הנתינה, הדאגה לאחר כפעולה אקטיבית שעושה האדם כלפי האחר, ואילו העני נותר פסיבי. אפילו כאשר העני מחזר על הפתחים, סוף כל סוף, ברגע נתינת הצדקה עצמה, ברגע שבו נותנים לעני את מטבעות הכסף או את האוכל לו הוא זקוק- הרי שהוא הפושט את ידו, הוא הפסיבי, ואילו בעל הבית, בעל השדה הוא המעניק, הוא האקטיבי.
אך בניגוד לכך במצוות פאה הדברים מתהפכים מן הקצה אל הקצה: בעל הבית מצווה שלא לקצור. שלא "לגעת" שלא "לפעול"- כלומר להיות פסיבי לחלוטין ביחס לפאת השדה שלו (שהיא אולי בעצם לא שלו). ואילו מנגד העני מצווה לבוא ולפעול באופן אקטיבי- להגיע אל השדה ולקצור במו ידיו את השיבולים שעלו בו. ועל כן אומרת התורה לבעל הבית: "לעני ולגר תעזוב אותם"- תעזוב, אל תפעל, אל תקח וגם אל תחלק לעני. עליך להניח את ידכם מן העבודה, בכדי שיוכלו העני והגר– ולהניח את ידיהם על תבואת השדה.
העולם ההפוך שמציירת התורה במקרה זה אינו דבר של מה בכך, אלא הוא ניסיון לשבור לא רק את מעגל העוני הממשי- את המחסור שקיים לעני באותו הרגע, אלא גם את המחסום הפסיכולוגי בפניו עומד העני, את תקרת הזכוכית, הגורמת לו לחוש כל העת כי אין ביכולתו לקום ולעשות מעשה, ולהוציא את עצמו- באופן אקטיבי- מן המצב הכלכלי הקשה שבו הוא נמצא, כפי שמסביר הרב יעקב נגן:
"במתן צדקה יש פן של "צדק חברתי" משום שעל ידי הצדקה מצטמצם הפער הכלכלי בין העשיר ובין העני. עם זאת עצמם היותו של העשיר דמות ה"נותן" והעני דמות ה"מקבל" עשויה להעמיק דווקא את הפער המעמדי ביניהם. לעומת זאת במצווה פאה (וגם במצוות לקט) בעל השדה אינו נותן לעני אלא פעולתו מכוונת בעיקר כלפי עצמו- הוא עומר עצמו מלקצור את פאת השדה המיודעת לגר ולעני".
(הרב יעקב נגן, "נשמת המשנה", עמ' 47)
תחושה זו לא נועדה לעודד את העני בלבד, אלא לגרום לנו, כמי שנותנים, להבין כי אין "בנתינה"זו גדולה שלנו, או טוב מיוחד- כזה המשתקף בכך שהאדם נותן והאחר מקבל. אלא זוהי חובתנו, כיון שאותה פאת שדה, אותו חלק שאנו "נותנים" לעני אינו אלא שלו מלכתחילה, ואנו רק מצווים ל"השיב את האבדה לבעליה".
"אלו דברים שאין להם שיעור: הפיאה, והביכורים, והריאיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם".
(מסכת פאה, פרק א, משנה א)
אין פתיחה יותר טובה מזו למסכת פאה. "אילו דברים שאין להם שיעור"- בפשטות שהתורה לא קבעה להם מידה, אך במשמעותה העמוקה של השפה העברית-דברים שאין להם גבול, אין להם סוף. ומכאן שעל פי התורה אין סוף לחובה שלנו- המתבטאת בהשארת פאת השדה- לאחר. אין שיעור לחשיבות שלה, אין שיעור לחובה של האדם לקיים אותה,אין שיעור לכמות שלה- כלומר המחויבות היא טוטאלית לגמרי.
ברוח דומה כותב לוינס את הדברים הנפלאים הבאים על קטע מן התלמוד, במסכת בבא מציעא:
"מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להם מזונות- וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עימהן שהם בני אברהם יצחק ויעקב- אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא אמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד".
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג ע"א)
"אנחנו מקבלים כאן מידע מסוים על היקף הזכות של הזולת: מדובר בזכות אינסופית! גם אם היו עומדים לרשותי אוצרותיו של שלמה המלך, לא הייתי יכול לצאת ידי חובותי".
(עמנואל לוינס, תשע קריאות תלמודיות, עמוד 121)
האמירה הזו של לוינס יכולה להתאים גם למשנה שלנו- לפאה אין שיעור כי אין גודל לחובה של האדם כלפי האחר.ולכן גם אין שיעור "מינימלי"- כיוון אם אנו קובעים סכום מינימלי ממילא אנו מתחיל להיכנס לבעיית ההערכה של האדם – עד כמה אני מחויב לאחר ומה המינימום. באה התורה ופותחת המשנה במסכת פאה ואומרת אין לדבר הזה שיעור. אי אפשר לכמת את זה לכמות כשלהי. אין מדובר כאן במשוואה מתמטית של מספר העניים כפול התצרוכת היומית שלהם כפול מספר הימים לשנה לצורך העניין. יש כאן חובה אין סופית, מצווה ומתמשכת, של האחר כלפי האדם, ועל כן אין לה שיעור!
