במשנה זו מגדירים חכמים מה נכלל תחת ההגדרה של "פרט" וקובעים כי כל ענב הנושר בשעת הבצירה אל הקרקע הוא של העניים ולא של בעל השדה:
"איזהו פרט? הנושר בשעת הבצירה… המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר: "אל תסג גבול עולים (משלי כב,כח)".
(מסכת פאה, פרק ז, משנה ג)
במשנה זו, בדומה למשנה המופיעה בפרק ה' (משנה ו') בהקשר של מצוות פאה, שוב קובעים הלכה חד-משמעית ממנה אנו למדים כי הלקט, בדומה לפאה, אינה חסד שעושה האדם עם העניים, כי אם חובה, שהוא מקיים על פי דין- שכן הלקט הוא "נחלתם" של העניים.עמדה המשתקפת בדברי הפסוק מספר משלי שמצטטים חכמים: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַלתָּבֹא".
כשקוראים את הפסוק בהקשר בו הוא נאמר, ובעיקר בתוספת של הפסוק הבא בעקבותיו, אי אפשר שלא לשים לב לפער הגדול שבין התפיסה המוסרית שמציגים חכמים במשניות אלו, תוך שהם עושים שימוש גם בפסוק זה מספר משלי, לבין מחבר ספר משלי עצמו. שכן, הפסוק המשלים לפסוק זה בספר משלי הוא: "כִּי-גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ". כלומר, העצה שנותן ספר משלי לאדם היא שלא "יגזול את גבולם של היתומים" כיוון שמאחורי אותם יתומים שלכאורה הם חסרי ישועה, עומד גואל חזק שילחם למענם. בין אם מפרשים את הפסוק על דרך הפשט- כי אותו גואל חזק אינו אלא קרוב משפחה כזה או אחר העומד לימינם, ובין אם מפרשים זאת על דרך המשל- וכי הכוונה בגואל החזק אינה אלא לאלוהים, כפי שהוא מוצג בספר תהילים:"אבי יתומים…" (תהילים, סח, ו) או כפי שנאמר בפילת עמידה: "כי גואל חזק אתה…" , הרי שעמדה זו משקפת עמדה מוסרית נחותה (אם בכלל אפשר לקרוא לה עמדה מוסרית) המחנכת את האדם להימנע מהתנהגות שלילית, כזו או אחרת, בכדי לשמור על עצמו.
בניגוד לתפיסה זו, חכמים משתמשים באותו הפסוק בכדי לשרטט משנה מוסרית אחרת לגמרי. לפיה הדאגה לאחר לא נועדה להגן על האדם (תפיסה מוסרית המזכירה את "אדם לאדם זאב"- של הובס), אלא היא נועדה לעשות צדק בעולם. ועל כן קובעת המשנה, שכשם שבעל השדה שקצר את פאת השדה ובחר לתת אותה לאביון אחד ולא לאביון אחר- הוא גוזל את העניים ומסיג גבול, כך גם במקרה שבמשנה שלפנינו, כאשר בעל הכרם שמניח את הכלכלה – את הסלסלה שלו- תחת הגפן בשעת הבצירה (או תחת כל עץ אחר) וממילא הוא מונע מענבים בודדים ליפול אל הקרקע- ובכך להיות שייכים לעניים מדין פרט, הרי שהוא גוזל את העניים ומסיג את גבולם.
משנה זו שוב מלמדת אותנו, על התפיסה המיוחדת העומדת בבסיסן של מצוות אלו, אשר לא רואות בנתינה לאחר- חמלה, השתתפות בצערו ואף לא אהבה ורצון לשמוח יחד, אלא מצוות על האדם (ועל כן חשוב גם בעולם "נטול מצוות" לקרוא להן מצוות) בכל עת ובכל שעה לוותר על מה שהוא מחשיב כ"שלו", לצמצמם את עצמו (כלשונו של ברדכי רוטנברג) ולתת לאחר את שמגיע לו בדין, בצדק, ולא בחסד ורחמים. הד לרעיון זה ניתן למצוא בפירושו למקרא של רבי שמשון רפאל הירש, בן המאה ה-19 שכתב בפירושו למצוות אלו את הדברים הבאים:
"בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: "שלי". ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים.
במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער.
היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש".
(הרב שמשון רפאל הירש, בפירוש לתורה, פרשת קדושים, ויקרא יט)
נקודה נוספת שמעניין לעמוד עליה בהקשר לפסוק אותו מצטטים חכמים במשנה היא שבעוד שהנוסח של פסוק זה (כמו גם פסוק נוסף מספר משלי בו מופיע ביטוי זה) הוא הנוסח עם המילה "עוֹלָם" (כפי שצוטט לעיל), הנוסח של כתב היד של המשנה (שהוא גם הנוסח המופיע במשנה שלפנינו) הוא הנוסח עם המילה: "עוֹלִים".
כאשר משווים בין הנוסחאות עולות השאלות: מה בין "עולם" "לעולים"? האם שגיאת מעתיק לפנינו?האם עומד רעיון ומשמעותי בחילופי הנוסחאות, ואם כן, מהי הסיבה לשינוי שמחוללים חכמים בפסוק?
בכדי לענות על שאלות אלו עלינו לברר ראשית כל את משמעותה של המילה "עולים" בנוסח זה של חכמי המשנה. ראובן קמפניינו מציע בעקבות התרגום של הפסוק ממשלי ללטינית, המתרגם את המילים: "גבול עולם" ל- "הגבולות של הקטנים", כי גם חכמים הולכים בעקבות פירוש זה, ומפרש את המילה עולים מלשון – עוללים:
"עוּלִים או עֲוִלִים – שמשמעות ילדים, עוללים, כמשמעותו המצויה בפסוקים אחדים, כגון: "לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו, כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וכו' (ישעיה סה, כ). וכן מצינו באחד מנאומיו של איוב בפרק המדבר באשתו, בעבריו ובבני ביתו, "גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי" (יט, יח)… ובבראשית רבה (לו, א) מצינו מימרה בזה הלשון: "אמר רבי לוי: בערבי אצווחין (קוראים) לינוקא עוילא" […]
הפסוק שהמשנה מצטטת הוא אפוא זה של משלי כ"ג: "אל תסיג גבול עולם (קרי= עולים=יורדים=עניים) ובדי יתומים אל תבוא". הסיפא עוסקת ביתומים והרישא, על פי המדרש בירושלמי, בעניים. הזיקה בין עניין ליתומים ברורה, ותינוק יתום מתאים בהחלט להיחשב עני".
("לקט מפאה- עיון בתלמוד הירושלמי", ראובן קמפניינו)
אם אכן אנו מקבלים את פירושו של ראובן קמפניינו נראה כי לפנינו משחק מילים מופלא ומשמעותי של חכמי המשנה עם המילה "עולם" / "עולים". הנחת המוצא של חכמי המשנה היא שכל תלמיד אשר ישמע את דברי המשנה בהם נאמר תחילתו של פסוק זה: "אל תסג גבול…" כבר ידע להשלים בכוחות עצמו את המשך הפסוק: "עולם, אשר עשו אבותיך…" (ספר דברים י"ט, י"ד). ובכך יעלה בדמיונו העיקרון כי הנחלות, הגבול של ביתו או שדו של האדם, הוא דבר "נצחי" במובן הזה שהסגת הגבול היא לא רק הסגת גבול במרחב, אלא גם הסגת גבול "בזמן". האדם כביכול חדר ל"זמן" – המסמל את ההוויה של כל אדם באופן אישי- שאינו שייך לו. האדם פלש אל תוך "מציאות" שכלל לא אמור היה לנכוח בה, ובמובן הזה הסגת הגבול היא פגיעה הן במרחב והן ב"זמן"- במציאות חייו של האחר.
אך חכמים לא רוצים לדבר על הגבולות העומדים מקדמת דנא בלבד, שכן גבולות אלו לכאורה קיימות רק בין בעלי הנחלות, בין "בעלי ההון" ואילו העניים לא לוקחים בהם חלק. ועל כן הם משתמשים במילה "עולים" המציינת כאמור את המילה עוללים, שיכולה להתפרש גם כעניים מרודים שהם בבחינת אותם יתומים קטנים- המהווים דוגמא לחלש בחברה, ובכך מכניסים גם את הדלים והאביונים, מחוסרי הנחלה, אל "המשחק".
רמז לדבר ניתן לתת בהחלפת הניקוד של המילה עולם עם המילה עולים. בעוד שהקמץ במילה "עולָם"- תופס מקום רב יחסית לסימני הניקוד, ובכך הוא מסמל את "בעלי חלקות השדה" המלאים מעצמם, ונהנים מכוחם ועוצם ידם, באים חכמים וקוראים להם להצטמצם, ולעשות מהקמץ שלהם- חיריק, ובכך לאפשר גם לאחר, לחדור אל תוך הווית החיים שלנו- אל המרחב כמו גם אל הזמן.
בכך משלימים חכמים את המהפך שביחס שבין האדם והאחר. בכדי שהאחר יוכל לקחת חלק באמת בחייו של האדם, חייו האדם לצמצם את עצמו ולאפשר לאחר מקום להתגדר בו- הן מבחינה רוחנית והן מבחינה חומרית, ולאפשר לאחר לצמוח בחלל הפנוי שהותיר האדם. כשם שעשה אלוהים בכדי ליצור את העולם, על פי תורת הקבלה, כפי שמסביר מרדכי רוטנברג:
"שני המונחים הקבליים שיש להם חשיבות מכרעת בדיוננו בתורה הבין-אישית של החסידות הם, כאמור, "צמצום" ו"התפשטות". מונחים קבליים מרכזיים אלה מתארים תהליך המתחולל באלוהות עצמה, תהליך שטמון בו ההסבר לבריאותו ולקיומו של היקום. האל, על ידי הצמצום הסימבולי שלו, התכנס כביכול אל תוכו כדי ליצור את העולם החומרי והאנושי, לפנות לו מקום… אף על פי שתורת הצמצום מתייחסת לתהליך קוסמי-אלוהי, אפשר לזהות את בבואתו האנושית של התהליך הזה במסגרת יישומן של נורמות קבליות חברתיות. כפי שמציינת שץ-אופנהיימר: נראה שאין כל הבדל בין השתיים [הרמה האלוהית והרמה האנושית] ,כשם שלא היה הבדל בין "עולם הדיבור" האלוהי ובין ספירת הדיבור האנושית…"
(מרדכי רוטנברג, "קיום בסוד הצמצום", עמוד 110 )
