המשנה שלפנינו היא המשנה הראשונה במסכת פאה, העוסקת בדיני לקט, ובאופן מפתיע, לאחר שהיא מסבירה באופן הראשוני ביותר מהו לקט- "הנושר בשעת הקצירה", לא ממשיכה המשנה לפרט בכמות השיבולים המדוברת ומיד היא עוברת הלאה ונכנסת לפרטי המקרים ומבקשת לבחון מתי יהיו השיבולים שייכות לבעל השדה, ואימתי יהיו שייכות לעניים מדין לקט:
"איזה הוא לקט? הנושר בשעת הקצירה. היה קוצר- קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו, הכהו הקוץ, ונפל מידו על הארץ- הרי של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל- לעניים; אחר היד, ואחר המגל- לבעל הבית. ראש היד, וראש המגל- רבי ישמעאל אומר: לעניים; רבי עקיבה אומר: לבעל הבית".
(מסכת פאה, פרק ד, משנה י)
בכדי לגלות, מה כמות השיבולים שבכלל יכולות להיות מוגדרות כלקט, ושאותן מתחייב בעל הבית להשאיר בשדה לאביוני הארץ, עלינו לנדוד לפרק ו', העוסק בשכחה, ולמצוא שם בין שיבולי המשנה את ההגדרה הכי משמעותית לעניין לקט:
"שתי שיבולים- לקט, ושלוש- אינן לקט. אלו כדברי בית הלל. ועל כולם בית שמאי אומרים: שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית".
(פרק ו', משנה ה')
ממשנה זו אנו למדים, כי לא כל כמות של שיבולים שנופלות תוך כדי הקצירה הן בגדר "לקט"- ובעל השדה חייב לעזוב אותם לעני ולגר, ליתום ולאלמנה. רק שיבולת אחת או שתיים שנופלות יכולות להיכנס לגדר "לקט"- על פי בית הלל, או על פי בית שמאי- אף שלוש. אך משלוש או ארבע ומעלה הן כבר לא בגדר "לקט"- ובעל הבית יכול להרים אותם ולאסוף אותם כחלק מכלל התבואה שהוא קצר.
התלמוד הירושלמי מבאר את עמדותיהם של בית שמאי ובית הלל בדרשת הפסוקים השונים, כאשר בית הלל דורשים את הפסוק בו נאמר: "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא י"ט)- ומכיוון שמוזכרים כאן רק שתי דמויות הרי שדין הלקט הוא בשתי שיבולים גם כן. ואילו בית שמאי דרשו את הפסוק: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כ"ד)- ומעל כן לשיטתם מדובר בשלוש שיבולים כנגד שלוש הדמויות המוזכרות בפסוק זה.
לכאורה, נראה כי אין בדרשה זו אלא צירוף מקרים חסר משמעות של מספרים. בית הלל מחפשים לתלות את עמדתם במספר שתיים וכנגד בית שמאי מחפשים לעגן את קביעתם במספר שלוש- וכל אחד מהם מוצא פסוק בו באופן מקרי יש את אותו המספר. אך נראה, כי ניתן לראות בדרשות אלו גם מעבר לצירוף מקרי וחסר הגיון של חכמים.
קביעתם של בית הלל, כמו גם בית שמאי, את מספר השיבולים שמוגדרות כלקט על פי האנשים להם צריך לתת את הלקט- כפי שנאמר בתורה- הם באים ללמד אותנו, בעלי השדה, שעלינו לראות באותה שיבולת שנפלה אל הקרקע- לא לחם, לא דמים נוספים, ואף לא שיבולת, עלינו לראות את פניו של האחר המשתקף אלינו מבעד לאותה שיבולת ומצווה עלינו להותיר אותה במקומה.
אך אם כך, מדוע שלא בכל שיבולת ושיבולת שנופלת לו לאדם יראה את האחר- ובכך יתחייב בלקט לא רק בשתיים או שלוש שיבולים אלא בכל שיבולת שנופלת לקרקע- גם אם מדובר בכמות גדולה הרה יותר?
בכדי לענות על שאלה זו עלינו לשאול שאלה נוספת: מדוע המשנה, שמגדירה מהי ההגדרה של לקט- שתי שיבולים בלבד, מופיעה רק דרך אגב, בפרק שישי במסכת פאה, כאשר הנושא שם הוא שכחה ולא לקט, ולא כאן, בסוף פרק רביעי- היכן שעוסקת המשנה בפרטי מצוות הלקט ודיניה.
ניתן לענות על שתי שאלות אלו גם יחד, ולטעון כי מן התורה מתחייב אדם להשאיר כל לקט שנפל מידיו בשעת הקצירה, מבלי לצמצם ולהגדיר זאת בכמות מסוימת של שיבולים- אם כדעת בית הלל ואם כדעת בית שמאי. וזו הסיבה שבגינה אומרת המשנה רק דרך אגב דיבורה את סכום השיבולים שעל פי חכמים יש להשאיר לעני ולגר, או לעני ליתום ולאלמנה. שכן התורה שבכתב לא הגדירה זאת כלל, ועל כן נראה שמעיקר הדין, כל מה שנופל מידיו של הקוצר, בין אם אלו שתיים-שלוש שיבולים, ובין אם אלו שלושים-ארבעים- עליו להשאיר על הקרקע לאביוני הארץ. תיאור מעין זה, אנו מוצאים במגילת רות, כאשר בועז מצווה על הקוצרים לא רק לאפשר לרות לאסוף את השיבולים בכל מקום שהיא רק רוצה, אלא גם מצווה עליהם להפיל בכוונה (שול תשלו לה) מהעמרים בכדי לאפשר לה ללקט כמות גדולה של שיבולים:
"וַתָּקָם לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר: גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
(מגילת רות, פרק ב, טו-טז)
התורה שבכתב אם כן מציבה את האידיאל הנשגב של מצוות לקט- לפיה כל מה שנפל מידיו של בעל השדה לאחר הקצירה או תוך כדי הקצירה- שייך לעני. אך מצד שני, חכמים, כמי שאמונים על התורה שבעל פה שהיא תורת חיים, ולא רק אידיאל מרומם, יודעים כי זו מצווה שאין הציבור יכול לעמוד בה, וכי מוטב לצמצמם את מצוות לקט האין-סופית המוצגת בתורה, ובלבד שזו תתקיים הלכה למעשה בחיי האדם.
על פי הסבר זה ניתן גם לומר כי המשנה "החביאה" את ההגדרה שלה למצוות לקט, כיוון שזו מצמצת את ההגדרה של המצווה מן התורה. ובכדי שלא לעקור לגמרי את האידיאל שמציבה התורה, הותירה המשנה את ההגדרה של ה"לקט" בקרן זווית, בכדי לשמר במשהו את ההגדרה הפתוחה- וממילא הרחבה יותר של מצוות לקט כפי שהיא מופיעה בתורה.
דברים אלו, על הפער שבין התורה שבכתב המציבה את הערך העליון ביותר לבין התורה שבעל-פה המורידה את אותו ערך עליון לתוך חיי האדם ומבקשת לתת לו אחיזה בקרקע, מנוסחת בצורה נפלאה בכתיבתו השירית של הרב קוק:
"תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה, – רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.
בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', – תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא…"
(אורות התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, א)
מדבריו הכלליים של הרב קוק אנו יכולים להשליך גם לעניינו. התורה היא הרוח העליונה שמתחילה באלוהים או האחר המצווה את האדם באופן אין-סופי לקחת אחריות ולדאוג לו, להקשיב למצוקתו, לתת מענה לקריאתו, ועל כן התורה לא מגדירה מה כלול במצוות הלקט. אך כיוון שחכמים, יוצרי התורה שבעל פה, כבני-אדם, יודעים את נפש בעל השדה לא פחות משהם יודעים את נפש הגר, הם קובעים גבול לחובה של האדם כלפי האחר. הם קובעים כי בתורת האדם שהיא גם חלק מתורה ה'- כפי שכותב הרב קוק- חייבים לקחת בחשבון את חייו של בעל השדה ואי אפשר רק להציב את הרוח העליונה של התורה שבכתב.
מכאן אנו יכולים לחזור אל המשנה בה פתחנו, ולהבין את פרטי הדינים המופיעים בה:
המשנה מנסה לשרטט את החבל הדק המפריד בין מה ששייך בדין לבעל השדה לבין מה ששייך בדין לעניים. והשרטוט הזה הוא כה עדין עד שעלינו לבחון היטב מהיכן נפלו השיבולים: מתוך המגל, או מגבו? ומה הסיבה שבגינה נפלו השיבולים: אם בשל אונס, בשל קוץ שפגע בכף ידו של הקוצר, או אם כדרך הקצירה? ובשרטוט עדין זה אנו מוצאים שני אדריכלים- רבי עקיבא ורבי ישמעאל- אשר לכל אחד מהם הצעה קצת אחת למבנה המדוקדק של מצוות לקט.
ההלכה הראשונה המופיעה במשנה זו היא: "היה קוצר- קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו, הכהו הקוץ, ונפל מידו על הארץ- הרי של בעל הבית".
ממשנה זו משמע שכאשר השיבולים שקצר בעל השדה לא נפלו מחמת הקצירה עצמה, אל מחמת אונס כלשהו, כדוגמת הקוץ שקדר בידו של הקוצר- אין השיבולים שנפלו על הקרקע נחשבות כלקט, אלא הן של בעל השדה.פרשני המשנה וחכמי ההלכה דנו בשאלה מדוע השיבולים אינן נחשבות כ"לקט" והן שייכות לבעל הבית. מעיון בדברי הרמב"ם ניתן לדייק (כפי שדייקו פרשני הרמב"ם למשנה תורה) כי הסיבה לדבר שכאשר נפלו השיבולים במקרה זה היה זה לאחר הקצירה, ועל כן אין זה נחשב כחלק מההגדרה של המשנה: "הנושר בשעת הקצירה" (כך למשל כותב האור פני מלך, עד דברי הרמב"ם, בהלכות מתנות עניים, ד, ב). בשונה מהסבר זה, רבי עובדיהמברטנורא הציע הסבר אחר ואמר כי הסיבה לדבר היא שההגדרה של לקט היא אך ורק שיבולים שנפלו מחמת הקצירה עצמה, ולא מחמת אונס או כל דבר אחר. ומכיוון שבמקרה זה השיבולים שנפלו לא נפלו מחמת הקצירה, אלא מחמת הקוץ שפגע בידו של הקוצר- הרי לא חל עליהם חובת לקט.
בכל מקרה, בין אם אנו מסבירים את הסיבה ה"הלכתית" על פי דרכו של הרמב"ם ובין אם אנו מסבירים זאת על פי פרשנותו של ברטנורט, לכל הדעות ישנו כאן צמצום ראשוני של האמירה בה פתחה המשנה: "איזהו לקט? הנושר בשעת קצירה". וצמצום זה יכול להוות דוגמא ראשונה למעבר שבין החובה האין-סופית שמלכתחילה מצווה האדם על ידי התורה ועל ידי האחר או אלוהים הקורא אליו, לבין ההלכה למעשה, אותה מתארת התורה שבעל פה, שיודעת שבכדי שהחובה המוסרית של האדם כלפי האחר באמת תוכל להתגשם במציאות החיים, עליה להיכנס לתוך כלים, שבהחלט מצמצמים את אור האין-סוף הגנוז בה, אך נותנים לה גם את קיומה.
ההלכה השנייה המובאת במשנה זו, אף היא באה לצמצם את החיוב האין-סופי שלכאורה מצווה עליו בעל השדה, ועל כן היא קובעת: "תוך היד ותוך המגל- לעניים; אחר היד, ואחר המגל- לבעל הבית".
המשנה מחלקת בין המקרים השונים וקבועת- יש מקרים בהם אותן שיבולים בודדות יהיו בדין לקט- ויהיו שייכות לעניים, ואילו ישנם מקרים, בהם בעל השדה יזכה בהן. ומה מבדיל בין המקרים השונים? על פי אחת הפרשנויות שיש למשפט סתום זה, ניתן לומר כי השאלה היא האם השיבולים נפלו אחר היד (מחוץ למקום האחיזה של היד) ואחר המגל – כלומר מהחלק החיצוני של מגל, אם שהן נפלו מבין ידו של הקוצר ומתוך (החלק הפנימי של המגל). רק אם השיבולים נפלו מחוץ למקום אחיזתו ומחוץ למגל- יהיו השיבולים שלו, כיוון שבמקרה זה בעצם השיבולים לא נפלו "בשת הקצירה"- מחמת הקצירה. אך אם הם נפלו מתוך ידו, או מתוך המגל- במקום שבו קצר- אחת דינן- והן נחשבות כלקט.
בקריאה ראשונה, הרי ששוב אנו רואים כאן דוגמא לפער שבין הציווי האין-סופי הקודם לאדם, בבחינת תורה שבכתב, לבין הציווי המעשי של חכמים- המותאם לחי האדם בעולמנו.אך מעבר לכך, אנו יכולים למצוא במשנה זו רעיון נפלא נוסף, בעזרת קריאת פסוקים אחדים מספר דברים, שם נאמר:
"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה'אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ".
(דברים ט"ו, ז-ח)
בפסוקים אלו קוראת התורה לאדם לפתוח את ידו ולהעניק מפירות השדה בהם זכה גם לעני ולגר- ולכל אלו אשר יחסר להם. התורה משתמשת במילים: "ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו"- בלשון ציורית. רוצה לומר, אל תשמור על יבול האדמה בכפיים קמוצות, אלא תפתח את ידיך ותעניק מהברכה שבה זכית לכל אלו שלצערם לא זכו כמותך, וכפות ידיהם פשוטות לקבל נדבה. התורה מצווה על האדם שלא לנהוג בקמצנות – מלשון המילה לקמוץ את ידו, להחזיק אותם סגורות, אלא לפתוח את ידו הרחבה ולהעניק לכל אלו הפושטים כנגדו את ידם.
קריאת פסוקים אלו בצמוד לדברי המשנה בה אנו עוסקים יכולה לתת פרשנות ציורית מחודשת לקביעת ההלכה של חכמי המשנה- כי רק מה שנפל מחוץ לידו של הקוצר- אכן שייך לבעל השדה, ואילו כל מה שנפל מבין אצבעותיו, מבין שיני המגל- הרי הוא של העניים.
כאשר אדם קומץ את ידו בכדי להחזיק את השיבולים אותם הוא קוצר- הרי שהוא מבקש לקחת את אותן שיבולים שעולות בידו. דווקא באותו הרגע, בו האדם רוצה לקחת לעצמו, מצווה עליו התורה, ומקבעים זאת חכמים במשנה- "פתוח תפתח את ידך"- עליך לדעת שגם מתוך מה שכעת אתה לוקח, יש לעניים חלק. ועל כן, אם מתוך אותן שיבולים שהאדם החזיק בידו בשעת הקצירה, או שהיו בתוך המגל שעשה שהאדם קוצר את שיבולים נפלו השיבולים – עליו להשאיר אותם לעניים. אך אם היו השיבולים מחוץ למקום האחיזה שלו, וכעת שהוא טרם קפץ את ידו- הוא גם איננו חייב לפתוח ולתת ממנה לעניים.
ניתן להרחיק לכת אף יותר ולומר כי בקריאת הפסוקים הללו לצד המשנה ולצד מעשה הקצירה של האדם, הרי שהתורה רומזת לו לאדם להרפות מעט את אחיזתו מהשיבולים בשעת הקצירה, לוותר מעט על השליטה, על הרכושנות והדאגה כי כל פרט ופרט יבוא בסופו של דבר אל ביתו, בכדי שיפלו מבין אצבעותיו מעט שיבולים אל קרקע השדה – אותן יוכלו העניים לאסוף אל ביתם. הד לרעיון זה אנו יכולים למצוא במגילת רות, שם מצווה בועז על הקוצרים, לא רק לאפשר לרות ללקט בשדהו בין העמרים, אלא גם לפתוח מעט את ידם ואת ליבם- בכדי לעזור לאותה נערה מואביה שעשתה חסד עם נעמי ועם המתים:
"וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ".
(מגילת רות, ב, ט"ז)
המקרה האחרון בו דנה הוא המשנה, הוא מקרה המשרטט את גבולות הגזרה שבין השייך לבעל השדה לבין השייך לעניים, ועל כן אין זה פלא די דווקא בחלק זה, שהוא גבולי ביותר, מתעוררת המחלוקת בין שניים מאדריכליה הדגולים של המשנה: רבי עקיבא ורבי ישמעאל: "ראש היד, וראש המגל- רבי ישמעאל אומר: לעניים; רבי עקיבה אומר: לבעל הבית".
לאחר שבמשנה הקודמת חילקה המשנה בין פנים וחוץ, בין בעל השדה ועניי הארץ,במשנה זו מבקשת המשנה לדון בנקודת התפר שבין שני מהקרים- בין פנים היד לגב היד, בין תוך המגל לבין חלקו החיצוני, בין זה ששולח את ידו לקצור את תבוא שדו לבין אחיו, העני, העומד בצד ופושט ידו. והנה, במקום זה, שבין השמשות, בגבול שבין נחלת האדם לבין נחלת אחיו האביון, נחלקים חכמים בשאלה- למי מבין השניים אנו משייכים את מה שנופל במקום בו מתקרבות האצבעות אל פרק כף היד שעה שהן אוחזות בשיבולים תוך כדי קיצרתן, ולמי שייכות השיבולים הנופלות בקצה המגל- במקום בו מתחברים הפנים והחוץ?
מצב זה, של בין השמשות, בין שני העולמות, מתואר בלשון חכמים כ"בין השמשות"- זמן המעבר שבין היום ובין הלילה. במסכת ברכות, ביקשו חכמים להגדיר את אותו הזמן, שלכאורה אינו אלא זמן מוגדר של תיאור השמש בשמיים, אך בלשונם הציורית הרחיבו חכמים והרחיקו עד למחוזות אחרים, כפי שאפשר לשמוע מדבריו של רבי תנחומה, המבקש להסביר: "איזהו בין השמשות?"
"אמר רבי תנחומא: לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חדה של סייף נחלקה הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות".
(תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, א', א)
באופן פשוט ניתן לדמות תיאור זה לשקיעת השמש הנוגעת בקו האופק על הים- כשהים הוא כסכין החוצה את השמש האדומה והבוהקת כדם לשניים- חצייה עודנה בשמיים, וחצייה משתקפת בתוך המים. ומכאן שעל פי רבי תנחומא זהו הזמן המוגדר בלשון חכמים "בין השמשות"- הרגע בו שוקעת השמש, ונוגעת בקו האופק על הים.
אך מעבר לכך ניתן להשתמש בלשון הציורית של רבי תנחומא לעניין שלנו, ולתאר באמצעות דבריו אל המתח הקיים בין שני העולמות, בין שתי האימהות העומדות מעל לאותה שיבולת וקוראות- "אני מצאתיה", "כולה שלי", "זה בני החי": טיפת הדם אינה אלא ביטוי לטיפת דמים, כסף מועט, העומד כעת על חודה של סייף- על קצה קצוהו של המגל שאותה מחזיק הקוצר בידו, ונחלקה אותה טיפת דמים לכאן ולכאן- לבעל השדה ולאביון העומד לצידו- והשאלה היא למי שייכת אותה שיבולת, למי שייך הבן החי?
במצב הזה, שבו כמעט ובלתי ניתן להכריע למי יהיו שייכות אותן שיבולים בודדות, אין פלא שמתעוררת מחלוקת בין חכמים- בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל. רבי ישמעאל מייצג את קולם של העניים, ואומר היא שייכת לעניים. ואילו רבי עקיבא מייצג את בעל השדה ואומר- היא שייכת לבעל השדה.
