בחלק זה אנו עומדים על המורכבות שבכל זאת מתקיימת בין הצו הקטגורי של מצוות הפאה לבין הרחמים האנושיים שעומדים ביסודה. מורכבות זו משתקפת במחלוקת שבין רבי אליעזר וחכמים:
"מי שליקט את הפאה ואמר- "הרי זה לאיש פלוני עני", רבי אליעזר אומר: זכה לו. וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון".
(מסכת פאה, פרק ד, משנה ט)
משנה זו עוסקת במקרה שאדם עשיר, שאינו זכאי לקחת מהפאה, הגיע אל פאת שדה חברו, והוא מבקש לקחת מן השיבולים של אותה הפאה עבור חברו העני- שזכאי לקבל מפאת השדה. רבי אליעזר טוען שאותו אדם יכול לקחת ולהעביר לחברו העני את אותם שיבולים שליקט עבורו. ואילו חכמים סבורים- כי אסור לו לעשות כן. וכי עליו לתת את אותה התבואה שבידו לעני הראשון יפגוש בו.
לצערנו, פעמים רבות במשנה ואף בתלמוד אנו מוצאים חכמים שנחלקים בדבר זה או אחר, אך לא מוצאים לצד זה את טעמם ואת השקפת העולם שבגינה הם קובעים הלכה זו או אחרת. ואף במקומות בהן התלמוד מתעכב על דבריהם של חכמים ומבקש לחפש את טעמיהם, לא תמיד אלו הטעמים שבהכרח הובילו חכם זה או אחר לקבוע את משנתו, ופעמים רבות בוחר התלמוד לברר את עמדותיהם מתוך עיון משפטי-חוקתי, ולאו דווקא מתוך ניסיון לברר או ליצור קומה נוספת של משמעות מתוך דבריהם של חכמים.
גם במקרה זה, התלמוד מתעכב על דבריהם של חכמים ורבי אליעזר, אך אינו מברר את עומק הרעיון העומד מאחורי דבריהם או מנסה ללמוד מדבריהם עיקרון כזה או אחר, אלא הוא בוחן את הדברים מנקודת מבט משפטית- מה יכול לטעון אותו אדם עשיר, ומה איננו יכול לטעון.
אך למרות שהתלמוד אינו עושה כן, ברצוני לנסות ליצור ולבנות סביב מחלוקת זו קומה של משמעות שתמשיך את הקו על פיו תיארנו עד כה את מצוות הפאה: רבי אליעזר מעיד על עצמו בתלמוד כי הוא "שמותי" – כלומר מתלמידי בית שמאי (על אף שלא היה תלמיד מובהק בבית המדרש של שמאי.
וכ"שמותי" הוא ממשיך את דרכו של שמאי ובית מדרשו אשר בחנו את הדברים בהם נדרשו להכריע מנקודת מבט "אובייקטיבית" – שאינה מתחשבת, לטוב ולרע, באדם שעומד למולם.
לשם המחשה מפורסמת היא המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל האם אדם צריך לחזור ולברך במקום שבו אכל, אם כבר עזב את מקומו. בית שמאי – ההולכים על פי "האמת ההלכתית" טענו שהוא חייב. ואילו בית הלל- שהביטו דרך עיניו של האדם- פסקו שאין הוא חייב לחזור, אלא יברך במקום שנזכר.
בדומה לכך נחלקו רבי אליעזר וחכמים כמה סעודות יש לאכול בסוכה. בעוד שחכמים אמרו שמלבד הסעודה הראשונה של החג- אין עוד מצווה לאכול בסוכה. אלא אם אדם אוכל- הוא מתחייב לאכול בסוכה. רבי אליעזר קבע כי חייבים לאכול בסוכה- בין אם האדם רוצה בכך ובין אם לא- ארבע-עשרה סעודות, קרי שתיים בכל יום (שבאותם ימים משמעות הדברים הם כמו שלוש סעודות בימינו).
באופן דומה גם במשנה שלנו רבי אליעזר, כממשיך דרכו של שמאי, בוחן את הדברים מנקודת מבט "אובייקטיבית", מבלי לבחון מה האדם חושב, מרגיש וכדומה. ועל כן במקרה זה- העשיר אינו לוקח את התבואה לעצמו, ולכן אין כאן שום צד של איסור, והוא סוף כל סוף שליח של אותו עני שראוי לכך מלכתחילה.
לעומת זאת חכמים קובעים את עמדתם מתוך נקודת המבט של האדם. האדם שמבקש לתת לחברו העני, גורם למצוות הפאה להפוך מחובה מוחלטת, לעניין אישי הקשור ברחמים, ובכך הוא פוגם מצווה. שכן היא כבר איננה נובעת מעצם המחויבות של האדם אל האחר, מעצם קיומו של "חוק מצווה" הקודם לאדם, אלא היא נעשית מתוך רחמנותו של האדם כלפי חברו, מתוך כאב ליבו על מצבו של חברו- ועל כן שוב אין זו פאה.
אם כנים דברינו, ניתן לפרש בדרך זו את אמירת חז"ל מהתלמוד הבבלי על גדולתה של הצדקה בסתר:
"אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו…"
(תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט ע"ב)
מקובל לפרש את משמעות הביטוי מתן בסתר- כאשר הנותן מסתתר, ולא מגלה את פניו לעני, ובכך מונעים את המבוכה מן העני. אך ניתן גם לפרש את הביטוי בכיוון ההפוך ולומר כי מתן בסתר הוא כאשר הנותן אינו יודע למי הוא נותן. כשם שאומרים חכמים במשנה שלנו- " יתננה לעני שנמצא ראשון". כלומר, במקרה זה דווקא כיסוי הפנים של האחר, היותו נעלם- הוא יסוד המצווה, ולא נתינה לאחרהקרוב אליו.
ואכן, כאשר הרמב"ם קובע את שמונה המעלות בצדקה, הדרגה השנייה בחשיבותה, לאחר הדרגה של מציאת מקום עבודה, שותפות או כל דבר אחר שיעזור לעני לצאת ממעגל העוני, היא "מתן בסתר"- הכוללת את הנתינה לאחר, מבלי לדעת למי אנו נותנים:
"שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה–זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל…
פחות מזה: הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה".
("משנה תורה", הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה יא)
