על פי הדברים שראינו עד כה מן המקרא, המשנה והתלמוד, העוסקות במצוות הפאה, עולה כי הפאה היא לא צדקה עם העני, אלא חובה. המשנה מתארת את הדברים בצורה הרדיקלית ביותר באומרה: "לא תשיג גבול עולם"- כלומר, כביכול בכך שהאדם, בעל השדה, לוקח מן התבואה שאמורה ללכת אל העניים, הוא גוזל אותם !שכן זה החלק שלהם בשדה וכלל לא של בעל השדה!
בנוסף, הפאה היא חובה קבועה, שנתית, בלתי משתנה, בהתאם לגדול השדה של האדם.היא קשורה אל ההכנסה הכוללת של האדם, עוד לפני שהוא מתחיל לחשב את ההוצאות ואת ההחזרים וכדומה. ואין היא "נגזרת" מהרווחים או להפסדים האישיים שיהיו לו עם אותה התבואה מרגע שהוא קצר אותה.
כמה יש להשאיר? כפי שראינו מצד התורה, אין לדבר שיעור. אדם מחויב באופן המוחלט ביותר לאחר, ועל כן לא ניתן להעריך את השיעור. אך משום כך הוא גם לכאורה יכול לצאת ידי חובתו בפאה קטנה ביותר, פאה כלשהי, ובלבד שהיא קיימת.
אך חכמים, שעסקו בתיקון עולם, וחששו מיצרו הרע של האדם, שתחת אשר יבין שעליו לתת לאחר באופן מוחלט, הוא יתחמק מאחריותו, יסב את פניו ויפנה את עורפו לאחר- קבעו כי עליו לתת, לכל הפחות, אחד חלקי שישים מסך ההכנסה הכוללת שלו (כפי שנאמר לעיל).
אם כך הם הדברים, עלינו לשאול את עצמינו כיצד אמורה להיראות הפאה בימינו, כאשר רובנו ככולנו איננו חקלאים, והכלכלה המודרנית על בסיסה אנו מתקיימים איננה נשענת על התוצרת החקלאית בלבד. שכן התורה וחכמים מציבים למולנו דרישה משמעותית ביותר ביחסנו אל האחר, בדאגה שלנו, וב"חלק" שלו בתוך פאת שדנו, והשאלה היא האם בשל השינויים הברוכים שעברו בעולם, עברה מן העולם מצוות הפאה ועמה הציווי המוחלט לרווחתו של האחר?
אם נתרגם את המצווה כפי שהיא כתובה בתורה ומנוסחת במשניות במסכת פאה, יהיה עלינו להסיק כי אחד לשישים מתוך ההכנסה של אדם כיום היא כלל לא בבעלותו, אלא היא שייכת קודם כל לעניים, כפי שעולה מהמשניות שראינו לעיל. על כן, אפשר ניתן להציע כי בימינו ייערוך כל משק בית את התחשיב השנתי של ההכנסה הכוללת של – וממנה יגזור את אותו אחד חלקי שישים שהוא "אינו שלו" והוא אינו אלא רכושם של אלו שאין ידם משגת.
ומכאן שאפשר להציע שלבד ממס הכנסה ומס בריאות (שאינם דומים לתרומה קבועה כמו פאה, משום שהם בסופו של דבר משרתים ומגנים גם על בעלי התרומה עצמם) יהיה עלינו לערוך בסופה של "תיאום תרומה" ולבחון האם התרומות הגדולות שתרמנו לאורך השנה עלו לכדי "אחד חלקי שישים" מסך ההכנסות שלנו.
"תיאום תרומה" מעין זה יעלה לאין שיעור את רמת התרומה (שאין זה המקום לפרטה, אך נתונים רשמיים של משרדי הרווחה מלמדים שהם נמוכים מכך עשרות מונים). אך יתרה מכך, גם אם לא נאמץ את ההצעה הזו ככתבה וכלשונה, הרי שעצם החיפוש אחר "חובת תרומה" שאינה מתחילה רק בטוב ליבנו כתורמים, אלא נובעת מתפיסה בה אנו מתחייבים להיענות לקריאתו של האחר – הרי הוא בבחינת בשורה גדולה שתורמת לנו מצוות הפאה.
