בקרב קהילות, משפחות, נשים ואנשים רבים מתקיים כיום חיפוש מתמשך אחר חידוש אורחות החיים היהודים. לחיפוש זה סיפורים מסיפורים שונים.
המאמרים המוביאים בפניכם בחלק זה אינם אלא "הצעה למעשה". יבואו כל אחד ואחת, אישה ואיש, משפחה ומשפחה, קהילה וקהילה, ויבררו מתוך המקורות המובאים במאמרים את דרכם שלהם. תפקידם של המאמרים – לא להורות הלכה, כי אם להניח הצעה לדיון, עם מבחר מקורות והסברים שיאפשרו ליחידים, למשפחות ולקהילות להיבנות מתוך הדיון שבמקורות ולבנות על גביו את אורחות החיים היהודיים כראות עיניהם.
יש המבקשים לכונן אורחות חיים יהודיים שיבטאו ערכים שונים, כמו צדק חברתי, ויתורגמו לכדי הלכה מחודשת. אין הם מבקשים לשוב אל שפת ההלכה המסורתית. אך הם מבקשים לאמץ את הרעיון היסודי שנושאת ההלכה והוא: תרגום האגדה, האידיאות, הערכים הגדולים, לידי מעשים יומיומיים. כדבריו של ביאליק במאמרו הנודע "הלכה ואגדה", בו קרא לכונן אורחות חיים שכאלו, והבהיר שאין כוונתו בכך לשוב בהכרח אל ההלכה במובנה המסורתי: "ובכן נתנה ראש ונשובה אל… ה“שולחן ערוך”? מי שיגלה בדברי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום".
יש המבקשים למצוא את הדרך לחדש את אורחות החיים המסורתיים. כפי שכתב הרב חיים דוד הלוי: "ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לבם "לחדש" חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה… תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות". (עשה לך רב, כרך ז, סימן נד).
יש המוצאים עצמם עומדים בסתירה בין ערכים שונים: בין המסורת לבין הפמיניזם, לדוגמה, ומבקשים למצוא דרך בה "הישן יתחדש והחדש יתקדש", כדברי הרב קוק.
ויש המאמינים שבימינו, יש לכונן אורחות חיים שאינם מפרידים בין עדה לעדה, אלא אדרבה מאפשרים לקיבוץ הגלויות לו זכינו להצמיח אורחות חיים מחודשים, כפי שכתב הרב נחום רבינוביץ': "כיון שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות ויצירת קהילות חדשות, ועדיין לא גובשו מנהגי המקום, ולפיכך ניתן לקבוע מנהגים מחדש. וכל מנהגי ישראל מכל העדות – יש להם על מה שיסמוכו". (שו"ת שיח נחום)
חלק מן הסוגיות הללו נוגעות לאורח חייהם של היחידים או משפחות, וככאלה אינם אלא הזמנה לשיח אישי ומשפחתי אודות כינונם של אורחות החיים. אך חלקם של הסוגיות נוגע בהתנהלות הקהלתית ובמרחב הציבורי, וככאלה וודאי שמעוררות שיח מורכב יותר שאינו יכול להיחתם בעיון במקורות בלבד, ולעולם יהיה מלווה בתהליכים חברתיים וקהילתיים נוספים. אך אלו כמו אלו מהווים נדבך חשוב, שלא ניתן לדלג מעליו, בתהליך ההתחדשות של אורחות החיים היהודיים.
אנו מזמינים אתכם להוסיף משלכם: לשלוח לנו סוגיות שנדנות בחיק המשפחה והקהילה שלכם; להציף נושאים שנכון היה לעסוק בהם באופן מעמיק שכזה; ולצרף מקורות ומאמרים משלכם, העוסקים בחידוש אורחות החיים היהודיים על הגוונים השונים שלהם, שצמחו אצלכם, במרחבי החיים המגוונים.
אליסף: kaholavan@walla.co.il
בקהילות מעורבות רבות צפה ועולה בשנים האחרונות סוגית מקומן של הנשים בבית הכנסת. סוגיה זו למעשה מערבבת שתי סוגיות יחד: הראשונה, סוגיה פנים דתית, העוסקת בשאלת החידוש והמסורת. וסוגיה כללית – העוסקת בשאלת היחסים בין בעלי השקפה שונה בהקשר זה בקהילה מעורבת. אמנם מדובר בשני תהליכים נפרדים, ובכל זאת נדמה פעמים רבות שדווקא לימוד משותף של המקורות יוכל לסייע לא רק בכדי לעזור לפתרונה של הסוגיה הפנים-דתית, אלא גם לאפשר לשיח המעורב להתקיים מתוך עמדה קשובה ומושכלת, ולא רק אמוציונאלית או כוחנית.
לפניכם, סדרה של הצעות ללימוד, חוברות לימוד ומאמרים של סוגיות שונות הקשורות כולן בשאלה הפנים-דתית אודות שותפות באורח החיים הדתי במרחב הציבורי.
נשמח לתגובתכם, ובמיוחד לנושאים נוספים שחשוב בעבורכם שנעסוק בהם בהרחבה.
הצעה למעשה בנושא קריאת נשים בתורה בבית הכנסת
הצעה למעשה ועיון בשאלת התעטפות נשים בציצית
הצעה למעשה בדבר אמירת הלל על ידי אישה כשליחת ציבור
הצעה למעשה ועיון בשאלת עליית קטנה לתורה ויציאת ידי חובה בקריאתו גם לנוהגים שאין קטן קורא בתורה
הצעה למעשה בדבר אישה כשליחת ציבור בקריאת שמע וברכותיה
הצעה למעשה בדבר פדיון הבן על ידי כהנת
בכל שנה מושלכים לפח כ-34 טונות של פירות וירקות, שערכם הכספי מגיע לכ 110 מיליון ש"ח! אתם וודאי שואלים את עצמכם – מדוע ולמה? התשובה לכך, אבסודרית כמה שלא תשמע, היא שהדבר נעשה בכדי לקיים את מצוות תרומות ומעשרות. כן, כן, אותה מצווה שמלכתחילה נועדה לתמוך באלו שאין ידם משגת או לתמוך בחיי הרוח של החברה, נעשית בימינו לעניין טכני גרידא – שמלבד שימורה של המסורת אינו שומר על מהות כלשהי, ולהפך גורם לבל-תשחית עצום מאין כמוהו.
כעת עלינו לשאול את עצמינו: האם כך אנו רואים לנכון לקיים את הרעיונות הגדולים שמגולמים במצוות אלו? האם אין למצוות אלו תרומה חברתית וחינוכית עמוקה יותר לתרום לנו (גם אם המסורת עצמה נשמרת כימים ימימה)? האם אין מחוביתנו לנסות ולתגרם את הערכים החברתיים והחינוכיים שעומדים ביסודן של מצוות אלו אל מציאות חיינו כיום?
אליסף תל-אור יצא למסע למדני-פרשני בעקבות דברי חז"ל במסכת פאה, וחזר עם תובנות מעניינות והצעות מעשיות כיצד להפוך את הרעיונות הגדולים לאורח חיים משמעותי. על פרקי התבוננות אלו זכה אליסף בפרס "והגית בו" של אוניברסיטת בר-אילן, וכעת הוא מוגש גם לטובת הציבור, במטרה שכל אחד ואחד יעיין בו ויבחנו בעצמם כיצד ניתן לממש את הערכים הגדולים שנושאות "מתנות עניים" במציאות החברתית-כלכלית בימינו.
הרמב"ם בחלקו השלישי של ספרו הנודע 'מורה נבוכים' מונה את טעמן של המצוות. בהתייחס למועדי השנה כותב הרמב"ם כי אחת המטרות של כלל המועדים הוא בהיותם "מועילים בהתקרבויות הדרושות להיות בין בני אדם בקיבוצים המדיניים". (תרגום הרב קאפח)
ואכן ניכר כי לחגים ישנו ביטוי מובהק של יחסים חברתיים: הן במסרים החברתיים שבכוחם לשאת, והן בעצם החגיגה המשותפת שמייצרת תחושת שייכות וקהילתיות. ביחסים הפנימיים שלנו, היהודים, ביננו לבין עצמם: על קהילותיהם, עדותיהם וזרמיהם השונים; וביחסים שלנו עם שכננו הערבים.
בסדרת המאמרים שלפניכם נוגע אליסף תל-אור בסוגיות חברתיות חשובות המשתקפות במועדי ישראל בזמן הזה: מהן סוגיות הנוגעות לחידוש פני החג, כך שיבטא שילוב של מסורות ועדות; מהן קונפליקטים חינוכיים וחברתיים הנוגעים בדרכי ציון החג ודרכי פתרונן, ומהן הצעות למעשה של ציון וחגיגתם של מועדים כך שימלאו את תפקידם החברתי בימינו.
"מיזם השבת" והקהילות המעורבות – הן שני צדדים של אותו מטבע. אלו כמו אלו מבקשים להרחיב את פניה של היהודית בישראל, כך שתיתן מקום לבעלי זהויות שונות לממש ולהעמיק בזהותם – באשר היא.
מאמר זה מתחקה אחר אחד הפוסקים החשובים שעסקו בסוגיה זו, הרב משאש, ומציע בעקבות המחקר את המסורתיים בישראל לאמץ את שיטתו של משאש הלכה למעשה.
החגים כולם עשויים רבדים רבדים. רבדים היסטוריים וחקלאיים. רבדים ארציים ושמיימים. רבדים קדמונים וחדשים. וכמו החגים – כן פני החגיגה עצמה. אף היא עשויה רבדים רבדים. הרובד הראשוני ביותר, בעיני, הוא רובד השייכות. אנו חוגגים את החגים מתוך שייכות. שייכות לסיפור שאנו מספרים לעצמנו. שייכות למשפחה. שייכות לקהילה. שייכות לעם.
עלינו להעלות על נס את חזון החיים המשותפים. להזכיר לעצמנו את משמעותם של החיים המשותפים. ולפעול כתף אל כתף בכדי להצליח לפרוץ את חומת הזכוכית של החיים המשותפים במדינת ישראל, ולהפוך אותם מאיים בודדים של שפיות, לנחלת הכלל.
חברת הרוב שלנו צריכה לסגל לעצמה את האחריות, הפתיחות והגמישות בכדי להרחיב את שעריו של לוח השנה כך שעוד קהלים יוכלו לבטא בהם את קולם.
הלימוד אודות חג הנובי-גוד בבית ספר משלב הוא דוגמה חיה לכוחו המרפא של בית המדרש. בבית הספר המשלבים יכולים לשבת בכיתה אחת תלמידים בעלי עמדות הפוכות לגמרי לחג זה. יוצאי ברית המועצות לשעבר מכאן, שבעבורם זהו חג משמעותי – אולי המשמעותי מכל החגים, ותלמידים דתיים שבעבורם זהו חג שהדמיון בינו לבין החג הנוצרי מעורר סלידה וניכור.
אחד האתגרים החברתיים העומדים לפתחה של החברה הישראלית הוא יחסה של חברת הרוב היהודית אל חברת המיעוט הערבית בכלל ואל זו הערבית-מוסלמית בפרט. מעת לעת עולה סוגיה זו לכותרות בשל אירועים שליליים, אזי עוסקים כולם בבעיה ובדרכי פתרונה. אולם מרגע שהרוחות שוכחות מעט, שבה הבעיה להיות מטואטאת מתחת לשטיח.
"קביעת יום הצום קודם לימי הפורים הרי היא כאומרת: מי שמבקש לחגוג את פורים, למרות כל אותה שפיכות דמים, אינו יכול לעשות זאת אלא לאחר שהתענה ובכה על זוועות המלחמה. לא כמליצה וכמס שפתיים, אלא כפי שלימדנו הרמב"ם – מתוך חשבון נפש אמתי שתפקידו לתקן את ההווה ולהצמיח עולם מתוקן יותר."
בשנים האחרונות נכתבו מאמרי דעה, עמדות ותשובות הלכתיות רבות הנוגעים בשאלת שימור מנהג עדות אשכנז שלא לאכול קטניות בפסח. שני רבדים לדיון: הראשון, רובד הלכתי-פורמלי, בו מוצגות קשת דעות בנוגע לגבולות החידוש בהלכה, מקומם של מנהגים בהלכה ועוד. והשני, רובד מטא-הלכתי, בו מוצגים ערכים שלאורם יש לקבוע אם לשמר את המנהג או להתירו.
אם חפצי חיים אנו בארץ הזו – מדינת ישראל חייבת בעיני להפנים שזהו השינוי שעומד לפנינו, ולהשקיע תקציבים ומשאבים לטובת העניין. איננו יכולים להמשיך להסתתר מאחורי סיסמאות שהולכות ומאבדות ממשמעותן; איננו יכולים להמשיך לטמון את ראשנו בחול; איננו יכולים להתאהב ברעיונות קסומים הפורחים באוויר; איננו יכולים לחדש ימינו כקדם ולנסות בכוח לשוב אל השירים ששרנו אז.
יום ירושלים מעורר תהיות ושאלות רבות בנוגע לאופן שבו יש לציין אותו בקהילה מעורבת. בקהילה המעורבת ישנן באופן טבעי זהויות שונות, ואלו מתייחסות בצורות שונות ולעיתים אף הפוכות ליום הזה.
עיבוד מתוך ההקדמה לספר "בכייה לדורות: תשעה באב כיום אבל לאומי".
הפתרון ההלכתי לשמיטה היה נתון בוויכוח כמעט מיום המצאתו, אבל בשנים האחרונות, בשם הלאומניות המקצינה, נמחה הערך היחיד שהוא עוד שימר.
