המצווה המשלימה את המצוות שנועדו לחלוק עם אביוני-הארץ את יבול-האדמה היא מצוות שכחה:
"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה- לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ".
(דברים כ"ד, יט)
על פי האמור בפסוק זה, מצוות שכחה היא מצווה שיכולה להתקיים ויכולה שלא להתקיים – כיוון שהיא מתרחשת אך ורק כאשר בעל השדה שכח את אשר קצר בשדה. מה שבהחלט סביר שיקרה, בוודאי אם מדובר בבעל שדות מרובים, אך באופן תיאורטי אין זה מחויב המציאות, ויכולה לעונת האביב והקיץ כולה מבלי שבעל השדה יתחייב במצוות שכחה.
ביחס שבין מצוות שכחה לבין יתר מתנות עניים, הרי שמצוות שכחה היא האחרונה מבין כל "מתנות עניים" בשני היבטים:
א. מבחינת הזמן הכרונולוגי הרי שמצוות שכחה מתרחשת עם סיום המלאכה (כפי שנראה במשניות הקרובות). וכל עוד בעל השדה לא הגיע אל גמר המלאכה, גם אם הוא שכח מתבואתו בשדה- אין השכחה נחשבת לשכחה.
ב. הן מבחינת הסיכויים שלה להתממש. שכן במצוות פאה- מתחייב בעל השדה לעולם- מבלי כל קשר למצבו או למצב השדה. במצוות לקט, פרט ועוללות- מתחייב בעל השדה באופן טבעי כמעט תמיד, וניתן לתאר רק מקרים מיוחדים במינם (אם בכלל) בהם הוא לא יתחייב כלל במצוות אלו.
אך לעומת זאת, במצוות שכחה, באופן תיאורטי, יכול בעל השדה שכלל לא להתחייב. שכן ככל שבעל השדה יהיה מודע יותר, קפדן יותר עם פועליו, ויתנהל בצורה שקולה יותר- כך פוחתים הסיכויים שהוא יתחייב במצוות שכחה.
ואכן, מעיקר הדין, מצווה זו תלויה באדם יותר משהיא תלויה בשדה, וזאת בניגוד למתנות עניים האחרות- שבעיקרן תלויות בשדה, ומעטות מהן (כמו לקט) תלויות בפעולתו של האדם.
יחד עם זאת, בתלמוד הירושלמי, במסכת פאה בה אנו עוסקים, מופיעה אמירה שלכאורה איננה קשורה כלל לעולם השדה, שיכולה להאיר באור אחר את מצוות שכחה. וזו לשונה:
"רבי חונא בשם רבי אבהו: הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה, הא בשביל ישראל נעשה שוכחן. מה טעם? "נושא עוון" כתיב. וכן דוד הוא אומר: "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה".
(תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', הלכה א)
את הביטוי "נושא עוון", עליו מבסס רבי אבהו את דרשתו, אפשר לפרש בהתאם לפירוש המילולי של המילה נושא מלשון נושה- "אדם התובע את חובו מידי חברו". וכך, כביכול תובע אלוהים את חובו מיד האדם שעבר עבירה.
אך רבי אבהו מבאר את המילה נושא במשמעות של שוכח. וזאת בדומה לפועל בשפה הארמית "נשא"- שפירושו שכח (וכן גם בשפה הערבית המילה נשי- פירוש שכח). רוצה לומר שאלוהים כביכול שוכח בכוונת תחילה את העוון שעשה האדם (על-אף שמצד האמת אין שכחה לפני כסא כובדו), ולא תובע את האדם בגינו. מכאן, שרבי אבהו הופך לגמרי את הפירוש המקובל לביטוי: "נושא עוון". אלוהים לא רק שהוא אינו תובע את האדם על מעשיו, אלא שהוא כביכול מאבד מצלמו ומשלמותו- בה אין לפניו שכחה- ושוכח בכוונת תחילה את מעשי האדם, בכדי לאפשר לאדם לשוב בתושבה ולחדש את ימיו כקדם.
עד כאן, זו נשמעת דרשה שמתאימה לעשרת ימי תשובה, ולא לתקופת הקציר או למסכת פאה.
אך אם נאזין היטב לדרשתו של רבי אבהו, ולשימוש שלו דווקא במילה" שכחה" המציינת במסכת זו, מצווה שהאדם צריך לקיים הלכה למעשה, הרי שאנו יכולים לשאוב מכאן מסר חשוב על מצוות שכחה, ועל המידות שהאדם צריך לסגל לעצמו, ולא רק מידותיו של אלוהים כביכול.
אלוהים מצמצם את עצמו, ושוכח בכוונת תחילת בכדי לאפשר לאדם להתקיים (שכן אלמלא כן, היה נשפט, כביכול, האדם על מעשיו אלו לחומרה ומאבד את זכותו לחיות). וכך נדרש גם האדם לעשות, ללדכת אחר מידותיו של אלוהיו. מה הוא שוכח בכדי לאפשר חיים, אף אתה מצווה לשכוח- בכדי לאפשר חיים.
כלומר, דרשתו של רבי אבהו, המשחקת במילה "שכחה" מהווה עבורנו בני האדם- המנסים כל העת להשיג את השלמות האלוהית, רודפים כל הזמן אחר הבטוח והידוע, אחר המודעות העצמית שיודעת את עצמה באותו האופן שהאלוהות היא סיבת עצמה- מעין תמרור אזהרה, קול קורא האומר או יותר נכון מצווה עלינו דווקא לשכוח, לשחרר, להפרות ולאפשר- בכדי שמתוך כך יוכלו חיים אחרים לצמוח.
מכאן אנו יכולים לשוב אל מצוות שכחה האמורה בתורה. מצווה זו, באופן מטאפורי, אינה שכחת השיבולים בשדה, אלא שכחת האדם את עצמו, שכחה אשר בכוחו לאפשר לאדם לתת מקום לאחר העומד לצידו ,ומתדפק על שערי כרמי-הלב שלו שיתן אף לו חלק בנחלתו.
הווה אומר, האדם שכל העת עסוק ב"מודעות עצמית" בדאגה לכלכלתו, לעושרו ולאושרו, מצווה כאן לשכוח, לוותר או בשפה החסידית "לבטל את היש", בכדי לאפשר לתת גם לאחר מקום בתוך שדה-החיים.
