לצידה של מצוות הפאה מוזכרת בתורה מצווה נוספות בהן מתחייב בעל השדה, הכרם או המטע:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם
לא תְכַלֶּה פְּאַת שָדְךָ לִקְצר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט:
וְכַרְמְךָ לא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לא תְלַקֵּט
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם".
(ויקרא יט, ט-י)
בפסוקים אלו מוזכרות שלוש מצוות, מלבד מצוות פאה בה עסקנו זה מכבר, המרכיבות יחד את "מתנות עניים: מצוות לקט, מצוות פרט ומצוות עוללות.
בפסוקים אלו התורה מתייחסת לשני גידולים חקלאיים: הראשון- שדה חיטה או שעורה, והשני- כרם. אך היא מזכירה שלושה ביטויים שונים זה לצד זה (מלבד הפאה): לקט, פרט ועוללות.
חכמים חילקו את שלושת המושגים המוזכרים בפסוקים אלו, שלא על פי הכתוב כאן, אלא על פי האמור בספר דברים:
"כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ – לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ- לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה".
(דברים כ"ד, כ-כב)
בפסוקים אלו מוזכר הזית שלא הוזכר בפסוקים מספר ויקרא, ובעקבות פסוקים אלו קבעו חכמים כי ישנן שלוש מצוות הקשורות בלקט: מצוות לקט בשדה, מצוות פרט במטע הזיתים ובכרמי הענבים, ומצוות עוללות בכרמי הענבים.
מצוות לקט – היא המצווה לעזוב את השיבולים הבודדות שנפלו מידיו של הקוצר בשעת הקצירה, ולהותיר אותם לעניים. המשנה, כפי שנראה בהמשך, דנה באריכות בגבולות הגזרה של מצווה זו, ובשאלה אימתי השיבולים שנפלו שייכות לבעל הבית, ומתי הן שייכות לעני. אך באופן כללי ניתן לתאר את הרעיון העומד מאחורי המצווה כך: לבעל השדה לא שווה מבחינה כלכלית לשכור פועל שיאסוף את השיבולים הבודדות שנפלו בשדה, כמו גם לעשות זאת בעצמו, כיוון שה"שכר" תמורת איסוף אותן שיבולים בודדות יעלה על התועלת ששיבולים אלו יוסיפו לבעל השדה. וגם אם נניח, כי דבר זה כן ישתלם מבחינתו, הרי שזה לא יוסיף לו במידה משמעותית בחשבון הכולל, ועל כן מצווה אותו התורה להניח את השיבולים שנפלו במהלך הקצירה לעניים- אשר עבורם וודאי כל שיבולת ושיבולת היא עולם ומלאו.
מצוות פרט – היא המצווה שעל פי חכמים קשורה למילות הפסוק: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ – לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ". כלומר, כאשר רוצים לקטוף את הזיתים במטעי הזיתים (כמו גם לכרמי הגפנים המוזכרים במפורש) אין קוטפים אותם אחד אחר השני, כיוון שזו עבודה סיזיפית ואינה יעילה. תחת זאת עושים מסיק, בו מנערים את העץ ומפילים לקרקע את הזיתים (אל תוך יריעת בד הפרוסה על הארץ) ואוספים את הזיתים. אך מן הסתם בתהליך שכזה נותרים זיתים בודדים על עץ הזית, מספר זיתים שלא נפלו על אף הניעור הרציני של העץ, מספר זיתים שעודם מתחבאים בינות העלים והענפים, עודם עומדים תלויים בפארת-העץ. אילו הם הזיתים שמכנים אותם חכמים בשם – "פרט", ולזאת הייתה הכוונה של התורה על פי חכמים במילותיה: "לא תפאר אחריך". כלומר, לאחר שעשית את המסיק, אל לך לתור אחר הזיתים הבודדים שעוד נותרו בפארת העץ (בצמרת העץ), שכן לך- כבעל השדה- זו עבודה שאינה משתלמת כלל ועיקר, וגם אין לך הפסד של ממש בדבר הזה, ואילו לעני- כל זית וזית שימצא בינות הענפים יכול להיחשב בעיניו כיקר מפז.
מצוות עוללות – בדומה לכך, במקרה של ענבים הגדלים בכרם, בעל הכרם אינו משקיע את עבודתו בכדי לאסוף עינב אחר עינב, אלא הוא בוצר את אשכולות הענבים. ועל כן מצווה התורה את בעל הכרם להניח ולעזוב את ה"פרט"- הענב שגדל באופן יחידני על ענף הגפן, ואף את העוללות- אשכול ענבים דל במיוחד, שלא התפתח כראוי. הסיבה לדבר, בדומה למצוות הלקט ומצוות הפרט היא שגם במקרה זה, הענבים הבודדים אינם מעלים ואינם מורדים מבחינתו של בעל הבית, אך יכול להוות ארוחה מזינה עבור האדם המחוסר כל.
אנו רואים אם כן כי בניגוד למצוות פאה העוסקת בחלקת השדה שעל האדם להותיר לעני, באופן מתוכנן ומחושב, הלקט, העוללות והפרט- אלו חובות של בעל הבית כלפי העני שנוצרות תוך כדי תנועה, תוך כדי קצירת השדה, בצירת הכרם או מסיקת מטע הזיתים.
כמו כן בניגוד ל"סכום הכסף" הגבוהה שמחויב בעל השדה להשקיע במצוות פאה, הרי שבמצוות אלו- לקט, פרט ועוללות, אין מדובר בסכום כסף גבוה, אלא ב"עשרות אגורות" או "בשקלים אחדים"- אשר מבחינתו של בעל השדה הם אינם מעלים ואינם מורידים, ובוודאי שהם אינם שווים את העבודה המאומצת בכדי להשיגם, או בשכירת פועל עבור השגתם, ואילו עבור העני, המלקט ומעולל בכרמים השונים- יכולים פרטים אלו להתקבץ לכדי סעודה ראויה לשמה.
