בחלק זה נמשיך ונברר את ההגדרות הייחודיות למצוות פאה, בעקבות דברי המשנה:
"שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה-פטורה. קצר חצייה וקצרו הלסטיםחצייה-פטורה, שחובת קציר בקמה. קצרו לסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פיאה למה שקצר.
(מסכת פאה, פרק ב, משנה ז-ח)
כאשר קוראים משנה זו, עוד קודם שיורדים לסוף דעתה ומפענחים את המקרים השונים והדינים השונים שנקבעו בה, הרי שדבר אחד ברור ניתן ללמוד ממנה. המשנה מתחשבת בבעל הבית, ואינה מחייבת אותו להשאיר את פאת השדה הרגילה שלו- על פי גודל השדה- באם התבואה נהרסה בדרך זו או אחרת- אם בשל גזלנים אם בשל מפגעי טבע כאלה ואחרים.
וכאן חשוב לעצור ולהתעכב על נקודה זו, הקשורה לרגע שבו מתחייב בעל השדה במצוות הפאה. על פי התלמוד הירושלמי (וכן בנוסח אחר במסכת חולין, דף קלח ע"א) אין בעל השדה מתחייב בפאה אלא מהרגע שבו החל לקצור את שדהו:
"עד שלא קצר השיבולת הראשונה לא נתחייבה שדהו בפיאה משקצר שיבולת ראשונה נתחייבה שדהו בפיאה".
(תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א הלכה א)
כלומר, על-אף שניתן להעריך את גודל הפאה של האדם על פי גודל שדהו, עוד מרגע החרישה והזריעה, אין עושים כן, אלא רק מאותו הרגע בו מתחילים לקצור- בוחנים את גודל השדה וממנה מותירים פאת שדה בהתאם לגודל שקבעו חכמים, או יותר מכך- אם חפץ בדבר בעל השדה.
כעת, אם הכל מתנהל כשורה, הרי שלא יהיה פער משמעותי בין גודל השדה שנזרעה ונחרשה, לבין גודל השדה שכעת באים לקצור את תבואתה. אך מה קורה אם בכל זאת משתבש דבר מה בדרך?אם את מחצית התבואה כירסמו נמלים או חיות אחרות, או שמפגעי הטבע פגעו בקמה, או שבני האדם גזלו את השדה- אזי קובעת המשנה כי יש להתחשב בבעל השדה. שכן לא ניתן להטיל את מלוא האחריות על בעל השדה, ולחייב אותה בפאה- בעוד שלו עצמו אין ולא כלום.
דבר זה פשוט וברור הוא. אך העניין נעשה מורכב יותר כאשר רק חצי מן השדה נפגעה. במקרה כזה קובעת המשנה שני דינים הפוכים זה לזה:
"קצר חצייה וקצרו הלסטים חצייה-פטורה, שחובת קציר בקמה"- משמע, אם אדם קצר את מחצית השדה, ואזי שדו הליסטים את חציו השני- הרי שהוא פטור מן הפאה. "קצרו לסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פיאה למה שקצר"- כלומר, אם היה הדבר להיפך, שקודם גזלו הליסטים את מחצית השדה, ולאחר מכן החל האדם לקצור את שדהו- אזי הוא כן מתחייב בפאה, על החלק שהוא קצר בלבד.
מעניין הוא הדבר שבמקרהשבעל הבית קצר את מחצית השדה, ואילו מחציתה השנייה גזלו לסטים וכדומה- הרי שאין הוא מחויב שוב להפריש מפאת שדהו. אין הוא מחויב להעריך מחדש את תבואת השדה שלו על פי גודל השדה שהוא עצמו קצר- ולהותיר לעניים, אלא הוא פטור מן הפאה, כאילו נשדדה כל השדה כולה.
ולכאורה- אין זה דין צודק. שכן מה אשמים העניים והגרים בכך? ומדוע שלא ישאיר להם בעל הבית משדהו שנותר ללא פגע?
תשובה לכך אנו יכולים למצוא ברעיון שכבר נאמר לעיל- שחכמים רואים בחלקת השדה שמשאיר האדם לעניים ולגרים- חלקת שדה השייכת להם מצד הדין, ששייכת להם- כשם ששאר השדה שייך לבעל הבית. ועל כן, באם גזלו העניים את חלקו של בעל הבית- כלומר את החלק ממנו החל לקצור את השדה- הוא עדיין מחויב להשאיר את פאת השדה לעניים (תוך חישוב מחודש, בכדי שלא לפגוע בבעל השדה). אך אם הוא קצר כבר את הקציר, וכעת באו שודדים וקצרו את חציו השני של השדה- ובתוך כך גם את פאת השדה, הרי שכשם שאיבד בעל הבית את חלקו, כך גם איבדו העניים את חלקם. ואין בזה משום חוסר הגינות של בעל הבית עם העניים. ואף להיפך, אם יקבעו חכמים כי בעל הבית מחויב בפאה במקרה זה- הרי שהם יודו בכך שבעל הבית עושה חסד עם העניים. והרי, כפי שאמרנו לעיל, מטרתה של מצוות פאה היא לשחרר את העני ממעמד זה, ולעשות עימו צדק, ולא צדקה, ועל כן קובעים חכמים במקרה זה כי מאבד העני את חלקו.
ממשנה זו אנו למדים שני עקרונות חשובים ביותר אודות הפאה:
ראשית, כי החובה המוטלת על האדם ושדהו להותיר פאת שדה לעניים מתחילה מהרגע שבו האדם מתחיל ליהנות מתבואת השדה- קרי מרגע שהוא מתחיל לקצור את הפירות" עליהם עמל כל השנה. לא לפני כן, כהתחייבות מוקדמת, שעלולה לפגוע בבעל השדה- באם בסופו של דבר לא תעלה התבואה יפה בשדהו- אם בשל האדם, אם בשל החי ואם בשל האקלים. וגם לא לאחר מכן- כשהוא כבר נהנה בפועל מעמל כפיו- אם באכילה, אם במכירה (בניגוד לתרומות ומעשרות עליהם מתחייבים בשלבים אלו).
שנית, שפאת השדה איננה תרומה של האדם לעניים. אלא חלקת העניים שנמצאת בתוך שדהו של בעל השדה. הווי אומר, שלעניים יש "בעלות" על הקרקע. הם בעלי הקרקע- לטוב, ולמוטב- כמו שראינו במשנה זו, במקרה שהם נגזלים וכדומה.
