לאחר הפתיחה המרשימה וחסרת הגבולות של מסכת פאה, באה המשנה השנייה ומצמצת אותה. במשנה זו קובעים חכמים את השיעור המינימלי שצריך האדם להשאיר בפאת שדהו, בכדי לקיים את המצווה כהלכתה, וזאת על אף שמן התורה אין לכך שיעור, כפי שנאמר במשנה א':
"אין פוחתין לפאה משישים, אף על פי שאמרו אין לפיאה שיעור: הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי הענווה".
(מסכת פאה, פרק א, משנה ב)
השיעור אותו צריך להשאיר בפאת השדה הוא אחד לשישים. כלומר אחוז ושני שלישים מסך כל היבול שעלה וצמח בשדה האדם. על-אף שמשנה זו אך ורק את השיעור המינימלי, ואילו את השיעור המקסימלי היא איננה מגבילה, אנו מוצאים כי בתוספתא נאמר כי ישנו גם גבול עליון לפאה. התוספתא פותחת באמירה חד-משמעית, שלכאורה מתאימה למשנה שלנו וקובעת:
"הפאה יש לה שעור מלמטה ואין לה שעור מלמעלה".
אך, מיד לאחר שנאמר משפט זה, מופיע משפט אחר הסותר הנחה זו, וקובע כי ישנה בכל זאת הגבלה כלשהי לגבי השיעור המקסימלי של פאה:
"העושה כל שדהו פאה – אינה פאה".
בעקבות קריאת התוספתא יכולות לצוץ מספר שאלות: מדוע לא מופיע כלל זה במשנה עצמה, אלא רק בתוספתא? מדוע לא אומרת זאת התוספתא מלכתחילה, אלא היא פותחת באמירה שאין שיעור מלמעלה בפאה?
אך ברצוני לעסוק בשאלה אחרת, שבעזרתה ננסה לעמוד על אחד מהיסודות של מצוות הפאה, ועל המשמעות שאנו יכולים ללמוד ממנה. השאלה שברצוני לשאול היא מדוע אסור לו לאדם להשאיר את כל שדהו כפאה? או יותר מדויק לשאול, מדוע אם עשה כן- הפאה שהותיר- כלומר כל השדה- לא נחשב כפאה?
תשובה לשאלה זו אנו יכולים למצוא במשנה אחרת לחלוטין. משנה שכלל לא עוסקת, לכאורה, בהלכות מתנות עניים, או בהלכות כלל, ושיכולים אנו להניח כי לא זו הייתה המשמעות הבלעדית שלה כשנאמרה. המשנה אליה אני מתכוון היא המשנה במסכת אבות, שם נאמר:
"ארבע מידות באדם:
האומר:"שלי- שלי, ושלך –שלך" – זו מידה בינונית; ויש אומרין זו מידת סדום. "שלי – שלך, ושלך – שלי"- עם הארץ. שלי- שלך, ושלך- שלך" – חסיד. שלך – שלי, ושלי- שלי" —רשע".
(מסכת אבות, פרק ה', משנה יג)
האמירה המוגדרת על פי המשנה כאמרתו של עם-הארץ, נתפסת בדרך כלל כביקורת של חכמים, ושל תגובה שלילית לאמירה זו. בדרך כלל מקובל להבין את הדברים כל ש"שלי שלך שלך שלי"= עם הארץ, כלומר אדם שאינו נמנה עם החכמים (תרתי משמע) הוא שאומר אמירה מעין זו. אך ניתן לומר כי קביעה זו איננה נקיטת עמדה שלילית, כפי שבוודאי הכוונה במשפט האחרון במשנה (שלך- שלי, ושלי- שלי- רשע) אלא תיאור מצב מציאותי בימיהם של חכמים.
הווי אומר, באותם הימים ככל הנראה הקפידו גם עמי הארצות להשאיר בשדותיהם את מתנות העניים- את הפאה, הלקט והשכחה, ואף הפרישו תרומה גדולה, כפי שנאמר בתלמוד הירושלמי:
"רבי אלעזר בשם ר' הושעיא" כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כן לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר".
(תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ח', משנה ב)
וכך ניתן להבין מדוע גזרו חכמים וקבעו במסכת דמאי כי כאשר אדם אוכל אצל עמי הארצות עליו להפריש תרומות ומעשרות, כיוון שעמי הארצות חשודים על כך שלא הפרישו, אך אין הוא חייב מאותו הדין, או מדין אחר, להפריש מחמת הספק את מתנות העניים- הלקט, השכחה והפאה. כיוון שככל הנראה עמי הארצות לא די שהפרישו את מתנות העניים כדין, אלא שהם גם הותירו בשדות יותר מן האחוז שנקבע על פי חכמים.
ואם כך הם פני הדברים, הרי שניתן לקרוא את דברי המשנה במסכת אבות כמתייחסים למציאות ממש, ולא כאמירה חינוכית בלבד. ומכאן שהאמירה "שלי – שלך, שלך- שלי"- עם הארץ" פירושה שאף עמי הארצות בכלל דין זה, המשקף את העמדה הבסיסית, המידה אותה כל ישראל מקימים, חברים כמו גם עמי הארצות, מתוך הפנמה שכולם מחויבים לדבר באותה המידה מתוך השותפות שלהם בקהילה.
ומכאן, אנו יכולים גם להסביר את המשך דברי המשנה במסכת אבות: "שלי שלך שלך שלך" – חסיד". כלומר זוהי כבר מידת חסידות. הנותן את אשר שייך לו – לחברו, ולא משתתף בתמורה, הרי הוא אינו נוהג כדרך כל הארץ, אין הוא אחד מעמי הארצות (במובן החיובי של המילה) אלא הוא כבר נוהג לפנים משורת הדין.
ועל פי הסבר זה אנו יכולים להבין את כוונת דבריה של התוספתא אשר בהם פתחנו: "העושה כל שדהו פאה – אינה פאה".
אדם העושה את כל שדהו פאה- בוודאי עושה מעשה טוב, ועל כן לא פוסלים זאת חכמי המשנה, אך מעשה זה לא יכול להיחשב בפאה. משום שלכל הדעות מעשה זה הינו מידת חסידות. הוא נעשה לפנים משורת הדין. ואילו הפאה- היא היא שורת הדין.
כלומר, אנו יכולים ללמוד מדבריה של התוספתא, לפיהם אדם שמשאיר את כל שדהו כפאה- כי אין מעשהו נחשב בפאה, את אחד העקרונות החשובים במצוות פאה, כמו גם במצוות עניים אחרות. אין מדובר כאן בצדקה. אין אלו מצוות הנובעות מתוך חסד ורחמים של האדם כלפי האחר. מצוות אלו הן דין. חובה אזרחית. חוק קבוע – שאינו תלוי בטוב ליבו של האדם הנותן.
על כן המשנה מקבעת את השיעור המינימלי של פאה- כיוון שיש אנשים שמבלי חוק קבוע- ימעיטו בפאה עד כדי שיעור שיבולת בלבד, שלא יכולה לקיים אפילו עני ליום אחד בלבד.
ובנוסף לכך קובעים חכמים גם את השיעור המקסימלי בפאה בכדי ללמד אותנו- כי מצוות הפאה אינה בגדר צדקה. היא אינה נובעת מרחמיו של האדם על האחר, אלא היא חובה אזרחית- שכל עמי הארץ- כל האזרח בישראל- מחויבים בה, ולכן היא צריכה להביא לידי ביטוי את העיקרון המופיע במסכת אבות- "שלי – שלך ושלך- שלי" – המשקף את היות השדה שייכת לאדם ולאחר, לבל השדה ולעני, באותה המידה (פחות או יותר). ולא שכל השדה כולה שייכת לבעל השדה (שזו על פי מסכת אבות דרכו של הרשע), או לחילופין שכל השדה שייכת לעני (שזו על פי מסכת אבות מידת חסידות, צדקה, אך לא חוק וצדק).
"הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי הענווה"- מפרש ביאליק: "הענווה- כמו ענבה בבי"ת, פירוש מלוי הגרגרים שבשבלים. כלומר, הכל לפי רוב הברכה וטיב התבואה". וכנראה שהצדק עמו. אך מדוע כתבה המשנה ענווה בו"ו ולא בבי"ת אם נכונים דבריו?האם זו שגגה שיצאה מלפני הסופר, או שמא אין זו אלא טעות מעתיק?
קשה להכריע, אך ניתן גם לדרוש ולומר כי אין זו טעות כלל ועיקר. בהחלפת הבי"ת בו"ו ביקשה המשנה לשמור הן על התוכן החקלאי – כפי שפירש ביאליק- אך בה בעת לרמוז לנו על הענווה של בעל השדה- שהיא היא זו שקובעת את מידת הפאה שיעזוב משדהו ויותר לעני ולגר.
ככל שבעל השדה עניו יותר, ככל שהוא מפנים את התהליך שהחל עם קציר העומר הראשון והנפתו בבית המקדש, ומבין כי אדמה זו השייכת לו, אינה כי אם מושאלת לו לעת עתה, וכי הוא אינה בעליה הבלעדיים; ככל שבעל השדה זוכר כי הוא אינו אלא גר בארץ, בדיוק כמו הגר שמבקש לקצור את פאת השדה- כך פאת השדה שלו תלך ותגדל.
