במשנה זו אנו למדים שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וכי במקרים מסוימים השכחה אינה מתקיימת:
"כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו, אינו שכחה.
במה דברים אמורים? בשמו ובמעשיו ובמקומו.
בשמו- שהיה שפכוני או בשני.
ובמעשיו- שהוא עושה הרבה.
במקומו- שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.
(מסכת פאה, פרק ז', משנה א)
התלמוד הירושלמי בבואו להסביר משנה זו פותח בפסוק מן התורה: "ושכחת עומר בשדה". ומגדיר מהי שכחה- שכחה שאדם שוכח לעולם (אלא אם כן יראה את הדבר אל מול עיניו) וכך קובע התלמוד:
"עומר שאתה שוכחו לעולם. יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן".
(תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, ז, א)
כלומר, אם בעל השדה שכח למסוק עץ זית אחד מבין עשרות עצי זית במטע, הרי זה שכחה. שכן, אם הוא לא יחלוף בין שורות העצים ויראה כי ענפיו של עץ זה, בשונה מחבריו, עודם גדושים בזיתים, לא ייזכר לעולם בעל הבית שאחד מעצי המטע שלו עודנו עומד במלוא תפארת פירותיו. אך, אם מסיבה כלשהי, העץ אותו שכח בעל השדה, הוא עץ יוצא מגדר הרגיל, כך שיש סיכוי רב שבעל השדה ייזכר בו, מבלי לחלוף על פניו- מקרה זה לא יחשב כשכחה.
על פי כלל זה קובעים חכמים שעץ שהיה ידוע בשמו, במעשיו ובמקומו- אינו מחויב בשכחה. לכאורה, ניתן לפרש משנה זו בשתי דרכים: הראשונה, ששלושת התנאים האלו מתקיימים באותו העץ- שיהיה במקום ידוע, עם שם המייחד אותו מיתר העצים ושפירותיו נאים ומשובחים על פני העצים האחרים. השנייה, שמספיק שתנאי אחד מבין השלושה התקיים. על פי דבריו של הרמב"ם במשנה תורה, כאשר הוא פוסק משנה זו להלכה, ניתן להסיק שהפירוש המקובל הוא השני, שכן הוא כותב:
"השוכח אילן בין האילנות, אפילו היה בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות, הרי זה שכחה. שלושה אינה שכחה.
במה דברים אמורים?
באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו, כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה,
או [שידוע] במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה,
או [שידוע] בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, השפכני, או הבישני.
אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו אינו שכחה, שנאמר: ושכחת עמר בשדה" – עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם".
(רמב"ם הלכות מתנות עניים, פרק חמישי, כ"ב-כ"ג)
מתוך דבריו אלו של הרמב"ם אנו גם יכולים ללמוד את משמעותם של המושגים המיוחדים המופיעים במשנה:
"זית הנטופה"- כאן מפרש הרמב"ם שזית הנטופה משמעו עץ זית הידוע בפירותיו, עד שהוא מכונה "נטופה" כאילו היה נוטף שמן. ואילו בפירוש למשנה הוא מציע משמעות אחרת: "ונטופה- שם של מקום, והרבה שמייחסים מיני אילנות למקום מסויים".
"בשמו, שהיה שפכוני או בשני"- אף את המושגים האלו ניתן לפרש בשתי דרכים, כפי שהציע הרמב"ם במשנה תורה ובפירושו למשנה. על פי הדרך הראשונה כינויים אלו נובעים מהמקום בהם נמצאו עצים מפורסמים (כמו אותו עץ בנטופה). כאשר הראשון הוא ממקום שנקרא "שפכוני"- אך לא ברור למה הכוונה. והשני- "בשני"- שבא מהעיר בישן, היא בית שאן. ואילו על פי הדרך השנייה, אלו הם כינויים לעצים שופעים: "שפכוני"- מלשון שופך, שכביכול טוב-פירותיו נשפך וניגר אל הארץ. ו"בשני"- שמרוב טוב פירותיו הוא מבייש את יתר העצים שסביבו.
אם כן, הרי שאם מתקיים אחד מן התנאים המוזכרים לעיל- אין בעל המטע מתחייב בשכחה באותו עץ ספציפי. וזאת משום, שבשל שמו המיוחד, או בשל מקומו הניכר לעין, או בשל פירותיו המשובחים- אין זה סביר שבעל הבית ישכח לגמרי מאותו העץ, ידלג עליו ויותיר את פירותיו תלויים ועומדים. ועל כן מלכתחילה קובעים חכמים שבמקרים מעין אלו- כלל לא יכולה להתקיים השכחה. קביעה זו של חכמים מחזקת את הקשר שבין תודעת בעל המטע או השדה לבין החיוב במצוות שכחה. שכן, השכחה נולדת מתודעתו של האדם אשר שכח חלק ממטעו או חלק מן העומרים בשדהו, ועל כן היא גם אינה יכולה להתקיים כל עוד מדובר בעץ החשוב ומפורסם בעיני בעליו.
