משנה זו ממשיכה לדון במקרים שונים בהם מתעוררת השאלה האם בעל השדה מתחייב בשכחה, באם שכח את אחד העומרים בשדהו, אם לא:
"הקוצר בלילה, והמעמר והסומא- יש להם שכחה;
ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.
אם אמר: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטל- יש לו שכחה".
(מסכת פאה, פרק ו', משנה יא)
"הקוצר בלילה והמעמר (בלילה)… יש להם שכחה"- בדרך כלל לא קוצרים בלילה, שכן החושך מקשה מאוד על העבודה. אך יחד עם זאת נראה כי יש פעמים בהן אין ברירה אלא לקצור בלילה, כמו במקרה של סכנה או במקרה או במקרה של תקופת שרב, בה העבודה ביום כמעט ובלתי אפשרית, או במקרה בו חוששים לדחות את קצירת השיבולים לבל יבלו ויקמלו.
במקרים מעין אלו, שלכאורה בעל השדה עצמו נמצא במצב בעייתי וקשה, ונאלץ לעבוד בלילה, מה שיכול לגרום בקלות רבה יותר לשכחה של עומר אחד או שניים בשדה, ניתן היה לכאורה להקל עם בעל השדה, ולשחרר אותו מחובתה של מצוות שכחה. אלא שהמשנה מלמדת אותנו, שעל אף כל זאת- הרי שגם במקרה זה, בו עובדים בלילה ובחושך- עדיין אין מקום להקל את חובתו של בעל השדה כלפני האביונים.
ניתן לומר, גם שבאופן מטאפורי שהלילה המוזכר במשנה הוא מטאפורי. והוא מסמל תקופה קשה, חשוכה ולא פשוטה שעוברת על בעל השדה מסיבה כזו או אחרת. ובתקופה שכזו האדם באופן טבעי שוקע יותר בעצמו, בכאבו, במצוקתו – ועל כן המשנה לא מוותרת לו, על אף הקושי עמו הוא מתמודד, ודורשת ממנו גם בשעה קשה שכזו לא לאבד את חובתו המוסרית כלפי אחיו העומד מנגד.
רעיון זה יכול להשתקף היטב בסיפור מתקופת השואה, המקפל בתוכו את המאבק של האדם על הלחם עליו לבדו הוא יחייה:
"קשה להאמין מה רעב עושה לגוף ולנשמה. איני מאחל לאף אחד מכם לסבול מרעב אמיתי. איני בטוח שחשתם אי פעם רעב. אני יודע שהרגשתם שבטנכם מקרקרת, ולא יכולתם לחשוב אלא על אוכל! אבל דעו שזה רעב שניתן להשביעו בקלות. אני מדבר על רעב שהצטבר לאורך זמן, ימים שהפכו לחודשים ושנים של מחסור תמידי במזון. מצב בו הגוף כואב מרעב, ובתוך הבטן מרגישים כאבי דקירות וצביטות. המשפט "הבטן נדבקת לגב" הוא אמיתי. הגוף חלש, אין אנרגיה, ומרגישים עייפות ואדישות. זהו תיאור רך של רעב ממנו סבלנו כל שנות המלחמה.
כאשר הגעתי עם משפחתי לסיביר בצפון רוסיה, הייתי נער בן 14, מספיק מבוגר כדי לעבוד. היינו חייבים לעבודה. עבודה הייתה שווה ללחם. חיינו בצמצום, במחסור וברעב תמידי, וללא הלח ם המזעזע לא היינו שורדים….
באחת הפעמים, הלכתי להביא תמורת תלושים כיכר לחם שהיינו זכאים לו. עמדתי בתור על הלילה, וכאשר קיבלתי את הלחם המיוחל לא הצלחתי לעמוד בפיתוי. הרעב הציק, והבטן קרקרה וביקשה אוכל. התחלתי לכרסם את הלחם, נגיסה, ועוד נגיסה ועוד נגיסה עד שאכלתי את כולו. חטפתי כאבי בטן נוראיים, ורצתי ליער למרחק רב, שם התחלתי לשלשל. הרגשתי רע ורציתי למות. התביישתי וכעסתי על עצמי – כיצד העזתי לאכול את הלחם של כולם? איך אביט בעיני המשפחה שלי?
שמחתי, שהרגשתי הפיסית הייתי נוראית ותאמה את מצבי הנפשי בו באמת רציתי למות. כך שכבתי ביער מכורבל ונאנק מכאבים במשך שעות. בינתיים, המשפחה שלי החלה דאוג, הם לא הבינו לאן נעלמתי, ומדוע איני חוזר עם הלחם. הם יצאו לחפש אותי והגיע אל היער. בתחילה לא רציתי לענות לקריאותיהם, אך לבסוף הצלחתי להוציא קול. הם מצאו אותי חולה, כועס על עצמי, מתייסר ומתבייש במעשי.
בני המשפחה הנהדרים, שכנעו אותי שאני יקר להם יותר מהלחם. הם אמרו לי: אתה רק נער וזה קורה. הם הרגיעו אותי שנסתדר עוד יום עם הרעב המוכר, בלי הלחם.
מאז עברו שנים רבות, ואני כבר סב לנכבדים, למרות זאת הסיפור הזה אינו נותן לי מנוח ומציק לי. אני ממשיך לשאול את עצמי שוב ושוב, איך זה יתכן שהרעב "קפץ" והשתלט עלי עד כי שכחתי את משפחתי הרעבה?
משפחתי סלחה לי מזמן, אך אני לא סלחתי מעולם לעצמי".
(סיפורו של שמחה קורפן)
"וסומא- יש להם שכחה"- העיוור אינו נתפס ביעניהם של חכמים כאדם חסר אחריות, כפי שהם רואים לנגד עיניהם ילד קטן או חרש-אילם. במרבית המקרים העיוור אחראי למעשיו ממש כמו כל אדם אחר, ועל כן גם במקרה זה, אין לעיוור, או לבעל השדה המעסיק אותו, פטור מחיוב בדין שכחה, בשל היותו עיוור.
אף במקרה זה, ניתן לקרוא את המשנה לא רק באופן הפשוט שלה, אלא לדרוש את המילה סומא בעקבות הפסוק מספר דברים: "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". פסוק זה מתאר את השוחד, הכסף שניצב אל מול האדם כגורם המעוור את עיניו של האדם. משמעות עיוורון זה היא שהעיניים שכל העת מביטות החוצה, אל מה שמעבר לאדם, ובתוך כך גם אל פניו של האדם האחר הניצב למולו, נאטמות. ובמקום שהעיניים יביטו אל הסובב אותן, הן שוקעות יותר ויותר בעצמיותו של האדם, הרודף אחר הכסף.
ומכאן, שכאשר המשנה קובעת שא לסומא יש שכחה- הרי היא בא לומר כי אותו אדם, השקוע מבוקר עד ערב בעבודת השדה שלו, אסור לו שתהפוך העבודה הברוכה הזו לרדיפת בצע, לשקיעה מוחלטת בקיום האישי שלו. אלא עליו לשכוח מעט את עצמו- כמו שהוצע לעיל לקרוא את דרשתו של רבי אבהו- ולאפשר בכך גם לאחר להינות מברכת-האדמה.
"ואם היה מתכוון ליטול את הגס הגס- אין לו שכחה"- כעת לאחר שעמדה המשנה בשני הכללים הקודמים לימינו של האדם הגלמוד והמסכן, חוזרת היא לעמוד מעט על זכויותיו של בעל השדה. ולכן היא קובעת שכאשר בעל השדה בוחר לאסוף בשלב ראשון רק את העומרים הגדולים יותר (הגסים), אין זה אומר שכל יתר העומרים שכרגע נשארו בשדה הם בגדר שכחה.
זאת משום שאת הדקים (הקטנים יותר) וודאי אי אפשר להגדיר כשכחה- כיוון שהוא עתיד בשלב השני לאסוף אותם. ואף את הגסים לא ניתן להגדיר כשכחה, אף אם שכח כרגע, כיוון שהוא עתיד עוד לשוב אל השדה ולבדוק שאכן לקח את כל העומרים שרצה, או שיבוא לאסוף גם את הדקים בשלב השני- וכיוון שכך אין זה גמר מלאכה, וממילא לא יכולה להתקיים מצוות שכחה, גם אם שכח מעט מן העומרים.
ממשנה זו אפשר שוב לשמוע את העיקרון לפיו השכחה יכולה להתקיים רק בסוף המלאכה של האדם. באם האדם סיים את מלאכתו ושכח חלק מתבואתו בשדה- הרי שדין שכחה יכול להתקיים. אך כל עוד הדבר מוגדר כחלק מן התהליך, הרי שאין לשכחה שלו תוקף, והוא יכול לשוב ולקחת את אשר שכח. בכך מהדקים שוב חכמים את הקשר שבין השכחה לבין סוף המלאכה.
"אם אמר: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטל- יש לו שכחה"- במשפט האחרון של משנה זו, והאחרון בפרק ו', קובעת המשנה שאי אפשר להתנות על מצוות השכחה. כלומר, אדם לא יכול להתנות שכל מה שהוא קוצר – גם אם שכח משהו ממנו- הרי הוא שלו, והוא יכול לשוב וליטול אותו. כיוון שתנאי זה הוא בעצם תנאי על דברי התורה עצמה שאמרה: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה- לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ…"(דברים כ"ד, יט) ובנוסף לכך, גם אם כיוון שאמר כך בתחילת עבודתו ובשל כך נשכחו עומרים רבים יותר מן הרגיל – עדיין הוא מחויב בשכחה.
אך מעבר לעיקרון ההלכתי המופיע כאן, לפיו האדם אינו יכול להתנות על מצווה האמורה במפורש בתורה, הרי שיש כאן עיקרון מוסרי, לפיו האדם אינו יכול להתנות על דבר מה ששולל את זכותו של האחר. בעל השדה אינו יכול, רק כיוון שהשדה שלו להתנות על חלקת השדה שלו, ממש כשם שאינו יכול שלא לאפשר לעניים לקחת מפאת השדה. וכשם שבמצוות פאה, ובמצוות עוללות ופרט- אומרת המשנה שבעל השדה "גוזל את העניים", כך היה מתאים שגם ייכתב בסופה של משנה זו, בלשון מעין זו: "מי שאינו מניח את שכחתו לעניים…הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג גבול עולים (משלי כב, כח)".
