במשנה זו אנו מגלים שישנם גם מקרים שבהם בית שמאי הם אלו שמקילים ואילו בית הלל הם אלו שמחמירים. עובדה זו מלמדת אותנו שהכל מסכימים שהאיזון בין שמירת האינטרס של בעל השדה (המעמד הבינוני-גבוה בימינו) לבין הדאגה לעניים (המעמד הנמוך) היא עדינה ומורכבת, ובכל בחירה שלא עושים לכיוון האחד יש צורך באיזון גם בעבור הצד השני:
"…כל עמרי השדה שלקב קב ואחד שלארבעת קבים, ושכחו-
בית שמאי אומרים: אינו שכחה,
ובית הלל אומרים: שכחה.
העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, לבקר ולכלים, ושכחו-
בית שמאי אומרים: אינו שכחה,
ובית הלל אומרים: שכחה […]
שני עמרים- שכחה, ושלושה – אינן שכחה,
שני צבורי זיתים והחרובין- שכחה,
ושלושה- אינן שכחה,
שני הצני פשתן- שחכה, ושלושה אינן שכחה…
אלו כדברי בית הלל.
ועל כולן בית שמאי אומרים: שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית".
(מסכת פאה, פרק ו', משניות א-ה)
גרסה קצרה של משנה זו מופיעה גם במסכת עדויות. שם היא מופיעה תחת הכותרת: "אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל"- הכוללת את רצף המשניות שבא לאחר מכן בו מוצגים המקרים בהם, ביגוד למקובל בדרך כלל, דווקא בית הלל הם אלו מחמירים יותר מחבריהם, בית שמאי.
מסכת עדויות היא מסכת יוצאת דופן, אשר אין לה נושא מארגן אחד, אלא כשמה כן היא מסכת המלאה בעדויות שמסרו תלמידים בשם רבותיהם. ועל פי המסופר בתלמוד, המסכת נוצרה ביום שבו העבירו את רבן גמליאל מהנשיאות, העמידו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה, וסלקו את השומר (שעמד בהוראתו של רבן גמליאל בפתח בית המדרש, בכדי שרק מי שתוכו כבורו יכנס אל בית המדרש). באותו היום, כך מסופר, נכנסו כל התלמידים אל בית המדרש, ומסרו איש איש עדות על דברי רבותיו, עד שלא הייתה הלכה שעמדה בצל הספק ולא נודע כיצד להכריע בה.
בין הלכות מרובות אלו, מופיעות כאמור, גם עדויות בדבר הלכות שבהן, בשונה מהמקובל דווקא בית הלל הם המקלים אל מול בית שמאי. ואחד מהמקרים הוא נושא המשנה שלנו.
"…כל עמרי השדה שלקב קב ואחד שלארבעת קבים, ושכחו …"- השאלה הנידונה בחלק זה בין בית שמאי לבית הלל היא האם כאשר בעל השדה שוכח עומר שגודלו חריג מיתר העמרים- הדבר נחשב לשכחה או לא. בית שמאי טוענים, שמכיוון שעומר זה הוא גדול בהרבה מיתר העומרים (במקרה המובא במשנה פי ארבע, אך על פי משנה ו' בפרק זה, נראה כי גם במקרה שהעומר גדול פי שלוש- כבר אינו בדין שכחה) הרי שלא סביר שבעל השדה ישכח אותו, ועל כן אם כרגע שכח אותו- אין בו דין שכחה. ואילו בית הלל סוברים- שהגודל אינו משפיע כלל ועיקר על השכחה במקרה מעין זה, ובעל השדה ששכח עומר מעין זה בדה, גם אם הוא גדול בהרבה מיתר העמרים- הרי שהוא נחשב כחלק מדין שכחה, ואסור לו, כפי שאומרת התורה, לשוב ולקחת אותו.
"העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, לבקר ולכלים, ושכחו…"- כאן מתואר מקרה דומה, ובו בעל השדה הניח את אחד העומרים במקום ספציפי ומיוחד- סמוך לגפה- לגדר (שעל פי פירוש ספראי מבטא את מסורת מקובלת בקרב חקלאים שמניחים את שהם רוצים לקחת לצד הגדר, ולא במרכז השדה); או סמוך לגדיש (המקום בו שמים את העומרים), אבל לא כחלק מהגדיש; או לבקר- המקום שבו חונה הבקר, או לכלים- המחסן בו מאפסים את כלי העבודה.
בכל המקרים הללו אומרים בית שמאי- אין שכחה. כלומר, גם אם בעל השדה שכח לזמן מה ששם שם את העומר שלו, ולאחר מכן נזכר- מותר לו לשוב ולקחת אותו. ואילו בית הלל טוענים שאין הדבר כאן. ואין זה משנה אם בעל השדה שם זאת בכוונה במקום כזה או אחר, או שהוא פשוט שכח את העומר במרכז השדה- בכל מקרה, ברגע שהוא שכח את העומר, שוב אסור לו לשוב ולקחת אותו.
"שני עמרים- שכחה, ושלושה – אינן שכחה… אלו כדברי בית הלל. ועל כולן בית שמאי אומרים: שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית"- במקרים המובאים מכאן ועד לסוף הציטוט עוסקת המשנה בשאלה מהו השיעור של מצוות שכחה. באילו כמויות יתחייב בעל הבית במצוות שכחה- וממילא יהיה אסור לו לשוב ולקחת את אשר שכח. ובאילו מקרים, בשל הכמות הנכבדה יותר לבעל הבית לשוב ולקחת את אותה התבואה.
על פי בית הלל- עומר אחד או שניים ששכח בעל השדה- יחשבו לשכחה, ואסור על בעל הבית לשוב ולקחת אותם. אך שלוש עומרים ומעלה- הם כבר אינם בגדר שכחה.ואילו לדעת בית שמאי- אף במקרה ששכח בעל השדה שלושה עומרים- הם יחשבו לשכחה, ורק מארבעה עומרים ומעלה לא הם לא לשכחה, ומותר יהיה לבעל השדה לשוב ולקחת אותם.
אנו רואים כאן, כי בנגידו למשניות הראשונות שבהן בית הלל היו אלו שהחמירו על בעל הבית, וחייבו אותו בשכחה, גם במקום שבו בית שמאי הקלו, כאן חוזרים יחסי הכוחות כביכול למצבם הטבעי- ובית שמאי מחמירים כנגד בית הלל, וקובעים שיעור גבוהה יותר שאף בו יתחייב בעל השדה בגדר מצוות שכחה.
מדוע בחרו בית הלל להחמיר דווקא במקרים הראשונים אותם תיארה המשנה, וכנגדם בחרו בית שמאי להקל? ומנגד, כאשר עסקו בהגדרת השיעור של שכחה- חזרו בית שמאי להחמיר ובית הלל להקל?
אחת התשובות שניתן לענות על שאלה זו היא שאין זה משנה היכן מקילים בית הלל והיכן הם מחמירים, או היכן מחמירים בית שמאי והיכן הם מקילים. אלא שהמשמעות העיקרית שאנו יכולים ללמוד מאי-הסדר, מחוסר השיטתיות במחלוקת זו של בית הלל ובית שמאי היא שאכן יש במקרה זה שני קולות העומדים זה כנגד זה, ואסור לדחות את הקול האחד מפני רעהו. בעל השדה עומד אל מול האביון- וגם בית הלל וגם בית שמאי מבינים כי יש לתת מקום לשניהם. יש מקום ללכת לקראת דלי-הארץ, ויש מקום ללכת לקראתו של בעל השדה. ולכן, בכל אחת מהשיטות יש החמרה פעם אחת לטובת העני, ופעם אחת לטובת בעל השדה. ואין כאן מקום להחמרה מצד אחד בלבד, או הקלה מן העבר השני- שכן בכך בעצם אנו פוגעים בזכותו של אחד מן הצדדים- או בעל השדה או העני העומד על זכויותיו.
לאור זה, יפה לפרש את האמירה התלמודית, אשר למרות שנקבעה הלכה כבית הלל- מותר לו לאדם ללכת לאור שיטתם של בית שמאי. אך יחד עם זאת מוסיף התלמוד שאוי לו לאדם שיתנועע בין שתי השיטות ויבחר לו את ההקלות שבכל אחד מן הצדדים, או את החומרות שבכל אחד מן הצדדים:
ההנחה הייתה שאחרי הכל "הלכה כבית הלל". ועם זאת, מסכת ראש השנה קובעת: "לעולם הלכה כדברי בית הלל, (אבל) הרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה".
כלומר, גם שיטת בית שמאי הינה אופציה חוקית לגמרי. כי שתי האסכולות נובעות מלב הקוד ההלכתי, ומבטיחות את המשכיותו.
והרי תמיד יימצאו יהודים מתחכמים. יהודים שיבנו לעצמם איזשהו ממוצע מבית הלל ומבית שמאי. ואליהם התלמוד מתייחס כך:
מי שמייצר לעצמו קוד הלכתי, המורכב רק מההקלות של בית הלל ורק מההקלות של בית שמאי, כלומר בוחר לו קו הלכתי נוח, הינו רשע: "מקולי (מהקלות) בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע".
ומי שבוחר לנהוג רק על פי חומרות בית שמאי ורק על פי חומרות בית הלל, כלומר בונה לו קו הלכתי חמור ומוקצן, הינו פשוט כסיל: "מחומרי (מחומרות) בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר 'והכסיל בחושך יהלך".
הישמר מפני קיצוניים מחמירים. הם אינם מחמירים בגלל דבקות וידע אמיתיים, אלא משום שהם פשוט כסילים שאינם מבינים את מהות ההלכה. והדרך הנכונה? או כבית הלל או כבית שמאי, על החומרות ועל ההקלות של אותה אסכולה. או או. שיטתיות ולא שוטטות".
(אדם ברוך, "סדר יום- חיי היום יום בראי ההלכה", בית הלל ובית שמאי הרשע והכסיל)
במקרה זה, הרי שהליכה בעקבות ההקלות שבשני הצדדים, או החומרות שבשני הצדדים משמעותה התעלמות מאחד מן הקולות הדורשים את זכותם: קולו של בעל השדה וקולו של העני.
