משנה זו מגדירה מהי עוללת שאותה חייבים להשאיר לעניים מדין "וכרמך לא תעולל" שנאמר בתורה. ההגדרה של המשנה היא כל אשכול ענבים שאין לו כתף ונטף- כלומר שהוא חסר שדרה (אשר בדרך ממעיד על איחור בהתפתחות האשכול) ואין לו את המבנה המקובל של אשכול ענבים, וממילא הוא כלומר שהוא דל מאוד. מכאן אנו למדים שבדומה להגדרה של לקט ופרט- מודבר כאן בענבים בודדים, שערכם בדרך כלל הוא פעוט ביחס לכלל הענבים שנבצרו מן הכרם:
"איזו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף; אם ספק, של עניים".
(מסכת פאה, פרק ז, משנה ד)
בהמשך אומרת המשנה, שאם יש ספק האם אכן אשכול זה הוא עוללות או שהוא אשכול מלא- יש להשאיר זאת בכל מקרה לעניים. התלמוד הירושלמי מבאר מדוע יש להותיר את הספק עוללת לעניים, וכך הוא אומר:
"ומניין שספק לקט- לקט?
רב שמאול בר נחמן בשם רבי יונתן: עני ועשיר הצדיהוקו במתנותיו".
רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: לא תטה משפט אביונך בריבו"- בריבו אין את מטהו, אבל מטהו את במתנותיו.
אמר רבי יוחנן: וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי: "תעזוב"- הנח לפניהן משלך.
אמר רבי לא (הכוונה לרבי אילעא שבהגייה הארץ ישראלית נאמר לא): "כתיב: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה"- בין מן דידך (בין משלך) ובין מדידה (ובין משלהם) – הב ליה (תן להם)".
(ירושלמי, מסכת פאה, סוף פרק ד')
הדרשה של רב שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן הגיע אלינו בשיבוש מסוים, שכן שלא מצאנו את הפסוק כפי שהוא מצוטט לעיל בשום מקום במקרא. יחד עם זאת, בספר תהלים, פרק פ"ב ישנו פסוק דומה לפסוק זה, שכלל הנראה הוא מקור הדרשה של רב שמואל בר נחמן (או לחילופין, שהוא הנוסח שהיה לפניו- של מזמור התהלים). בפסוק זה נאמר: "שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם, עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ". נראה כי הדרש משחק עם המילה "הצדיקו" שבפסוק זה. שכן, בפשט הכתובים כוונתה של מילה זו היא לשפוט בצדק – כפי שניתן ללמוד מן התקבולת שבפסוק זה- "שפטו" אל מול "הצדיקו"; "דל ויתום" אל מול "עני ורש"- ומכאן שיש לערוך משפט צדק לעני, ודווקא לא להטות לטובתו את המשפט- כפי שגם מצווה התורה. וכן ניתן ללמוד זאת מן ההקשר של המזמור, בו נאמר (רק בפסוק הקודם לזה שבדרשה): "עד מתי תשפטו עול?"
אלא שזו הייתה הקריאה המחודשת של בעל הדרשה. "הצדיקו" מלשון מתנה, מלשון צדקה, ולא מלשון צדק ומשפט. כלומר, נכון הדבר שבמשפט אין אתם יכולים ללכת לפנים משורת הדין עם העני, כיוון שאז אין השופט דיין אמת. אך בעולם החסד והרחמים, בעולם הצדקה, בהחלט יש מקום ללכת לפנים משורת הדין עם העני, ולתת לו גם במקום שיש בדבר ספק, גם במקום שבו האדם לא בהכרח יודע – כי אכן על פי האמת והיושר מגיע לו לעני חלק זה.
אנו רואים בדרשה זו, שעל-אף שמצוות עניים הם בראש ובראשונה צדק שעושה האדם עם אביוני הארץ, הרי שיש בהם גם את יסוד הצדקה, שבו יש מקום "לעגל פינות", "לעגל לטובה". רעיון זה של חיבור בין צדק וצדקה מופיע במסכת סנהדרין, בהקשר לפסוק שנאמר על דוד המלך: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה", וכך נאמר שם:
"ויהי דוד עושה משפט וצדקה"- והלא כל מקום שיש משפט- אין צדקה, וצדקה- אין משפט…
דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו- זה משפט וצדקה, משפט- לזה, וצדקה- לזה; משפט לזה- שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה- ששילם לו מתוך ביתו".
(מסכת סנהדרין, דף ו', ע"ב)
שואל התלמוד – כיצד זה יתכן שדוד עשה גם משפט וגם צדקה, הרי המשפט הוא אמת, ובמקום שבו יש אמת, לא תמיד יוכל לדור בכפיפה אחת גם החסד והרחמים (הצדקה), ומאידך במקום שבו יש צדקה, לא בהכרח שיוכל להתקיים גם דין היושר והאמת. ואם כן, כיצד הצליח דוד לאחוז גם מזה וגם מזה לא להניח את ידו? ומשיב התלמוד, שדוד היה עורך משפט צדק, ומחייב את העני- באם באמת על פי תוצאות המשפט היה הוא זה שצריך לשאת בהוצאות ולשלם לחברו. אך מרגע שנגמר המשפט, לא שכח דוד אל העני, וכידיד, שלא בתור השופט ושלא כחלק מן הפשט, עזר לאותו עני ושילם בעבורו את החוב שהתחייב לחברו.
מכאן, אנו יכולים לומר שגם במצוות העוללת, ואולי נכון הדבר גם לכל יתר מתנות העניים, ישנם "צווי דינים"- מצד אחד חובת האדם לרש ולדל – ועל כן ציוויו לתת להם מדין הצדק והמשפט, ומצד שני – קריאה לאדם להיות ריגש וקשוב לצרכיו של האביון והעני- ולתת להם גם מדין חסד ורחמים.
רעיון זה הוא גם העומד ביסודה של הדרשה השנייה, זו של רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא. שכן אף הוא טוען שיש לחלק בין ריב, מחלוקת, משפט- שבו על השופט לדון דין צדק ואמת, אף אם הדבר יפגע בצד החלש העומד למשפט, לבין נתינה וצדקה- בהם בהחלט מותר לו לאדם, ואף מומלץ שיבוא לקראת העני, ויתן לו, לא רק מדין הצדק, אלא גם מדין הצדקה.
גם שתי הדרשות הבאות מבקשות לדעתי להעביר את אותו רעיון, אך בצורה קצת שונה. רבי יוחנן בשם רבי דורש את המילים בפסוק: "לעני ולגר תעזוב אותם". ורבי אילעא דורש את המילים: "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". ושניהם מסיקים מפסוקים אלו שבכל מקרה- בין אם אותו עולל שמוטל כעת בפסוק הוא של בעל הכרם (כיוון שהוא לא עולל, אלא אשכול), ובין אם הוא של העני (מכיוון שאכן הוא עולל) – על בעל השדה לתת אותו לעני. מכיוון שאם הוא באמת עולל- הרי שמצד האמת, הדין, הוא שייך לעני. ואם הוא לא עולל, אלא אשכול – ועל כן הוא של בעל השדה- הרי שעליו לתת אותו לעני מדין צדקה וחסד.
בנוסף לכך ניתן לומר, כי ברגע שהספק חל על העוללת, משמע שכבר הדבר אינו בעל חשיבות כספית ממעלה ראשונה לבעל השדה, ומכיוון שהוא אינו חשוב כאשכול ענבים רגיל – על בעל השדה להותיר אותו לעני, מדין עוללות. במילים אחרות, היינו אומרים כמו שאומר הסלנג הצבאי: "יש ספק- אין ספק". משמע- ברגע שבעל השדה כבר מתלבט בשאלה האם הענבים שעלו בגפן הן אשכול בריא או עוללת- עליו להניח את הספק בצד, ולראות בהם כאילו היו עוללות, כיוון שבכל מקרה אין הדבר מעלה או מוריד מבחינת התוצרת החקלאית שלו.
על-אף הדמיון שבין שתי הדרשות הראשונות והאחרונות, ניתן לטעון כי בכל זאת קיים הבדל כלשהו ביניהן. בעוד שהשתיים הראשונות מתייחסות למקרה הזה כביכול כדין הנידון בבית המשפט- ועל כן מלכתחילה היינו חוששים ללכת מיד לטובתו של העני, כיוון שאזי לא היה זה משפט צדק, והיינו עוברים על האיסור הנאמר בתורה: "ודל לא תהדר בריבו". ומנגד, השתיים האחרונות, לכאורה כלל לא רואות בדבר שאלה, ואולי זו הסיבה שבעקבות שתי הדרשות הראשונות, הנאמרות שתיהן בדורו של רבי יוחנן (שכן רבי שמעון בן לקיש הוא בן דורו, וכן רבי שמואל בר נחמן) מקדים רבי יוחנן ואומר: "וכה זכה הוא מה ששנה לנו רבי"- כאילו מבקש הוא לומר, לחכמים האחרים שקדמו לו, אל לכם להסתפק בכלל בשאלה האם מותר לבעל השדה להשאיר לעני את אותם עוללות או שמא יהיה בזה חשש להטיית משפט. שכן, כאן לא מדובר כלל על משפט, אלא על חסד. וזהו השבח שחולק רבי יוחנן לדרשתו של רבי ועל כן הוא מכנה אותה- "זכה".
ואם כך הם פני הדברים, הרי שעלינו לפרש משנה זו על פי דרכו של רבי עצמו, ולפרש את המשנה כך, שבמקום שיש ספק, של ספק אומר לנו רבי- כלל אין לנסות לבחון את הדברים ולערוך משפט צדק, עד שנגלה עם מי הצדק-ולמי שייכים אותם ענבים בודדים. אל לנו להתחשבן ולהתפלפל, קובע רבי במשנתו- אלא על בעל השדה לעזוב אותם לעני ולגר מבלי בכלל להסתפק ולערוך חשבונות רבים, בבחינת מה שאמר קהלת: "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". (קהלת ז, כ"ט)
