שאלה זו התעוררה בקהילתנו "אשירה" מזכרת בתיה, לאחר שאחת הילדות, שעדתה של משפחתה מצד אביה היא תימנית, ביקשה לקחת חלק בקריאת התורה בגיל צעיר למדי, גיל שש, בדומה לחבריה וקרובי משפחתה הצעירים שכנהוג במסורת תימן עולים לתורה, קוראים ומתרגמים מגיל צעיר שכזה.
המאמר שמופיע בעמודים הבאים מתאר את המסע ההלכתי שערכנו בקהילתנו בכדי להכריע בשאלה זו, לצד שיחה ודיאלוג שהתקיימו בצידו.
א. לפני הכל, ואחרי הכל:
"התמזגות בריאה של שני שבטי ישראל יצורי הגלות, ספרדים ואשכנזים, שעם ניצני התחייה הלאומית היוצאים מארץ ישראל שבים להתאחד לגוש מוצק אחד, שלא הבדלי שפות הגלות, ולא מרחקי מזרח ומערב ומנהגי חייהם יפרידו עוד ביניהם, אבל תורה אחת, שפה אחת, ורעיון הגאולה השלמה והמלאה הפועם בלב כולנו מאחד אותנו, ומביא לידי התגשמות הייעוד הנבואי של הגאולה […] שהתחלתה נעוצה בהתאחדותם של ישראל ברוחם ובנפשם, בשפתם ועבודתם המאוחדת. אות היא לטובה בחירה זו על הזרמת כוח גאונֵי אשכנז אל ההשקפה הבהירה של רבני הספרדים, וכוח פעיל תוסס לתחיית העם בין קהילותינו".
(מכמני עוזיאל תרצ"ט, עמ' תקל)
לפני שנכנסים לעובי הקורה, ומתחילים בדיון ברצוני להניח שתי מתודות ללימוד, שבעיני הם חשובות ביותר – אשר שתיהן כאחת נובעות מקיבוץ הגלויות ומשיבת עם ישראל לארצו.
ההנחה הראשונה היא שכאשר אנו מדברים על מניין שיש בו יותר מבני עדה אחת- הרי שאנו צריכים לשים לב כיצד כל העדות מביאות לידי ביטוי את המסורת שלהן, את פסיקת ההלכה כפי שהם מכירים אותה וכדומה. תוך שוויון מוחלט בין העמדות השונות- מבלי להעדיף מסורת אחת על פני חברתה. כמו שכתב הרב עוזיאל הרי, שיש כאן תהליך שצריך להיווצר, וכנראה שהוא יקח שנים רבות וארוכות מכפי שציפה הרב עוזיאל, אבל עלינו להיות רגישים לתהליך זה, ולנסות להוביל אותו ולקדם אותו- בכדי שבאמת נוכל לדבר על עם שיש לו "שפה אחת ודברים אחדים".
ההנחה השנייה, קשורה אף היא לעניין העדות- אשכנזים וספרדים, אך לא באופן קהילתי-חברתי, אלא באופן אישי. כאשר מדברים על מסורת, במובן הפשוט שלה- מה שהאדם הכיר ונהג מבית הוריו, הרי שאדם אכן יכול להצביע על העדה שלו, וללכת על פי הנהוג בה.
אך כאשר עוזבים את המסורת, במובן הביתי שלה, ומחפשים אחר ההלכה במקורות ובספרים, אינני רואה כל סיבה וכל היגיון בחלוקה של "אשכנזי" ו"ספרדי" בימינו. מה לחלוקת בין עדתית זו, ולחיים שלנו במדינת ישראל? אם באמת הרמ"א חשוב בענינו יותר בשל היותו אשכנזי? או השולחן ערוך בשל היותו ספרדי? כל עוד אנו מדברים על מסורת שאנו כבר מחזיקים בידינו- נוכל באמת לחלק על פי המנהגים, אך מרגע שאנו פותחים את ספרי ההלכה, הרי שכל חכמי הדורות מתייצבים למולנו ומשמעים את קולם, ולנו אין אלא להטות אוזננו ולהקשיב להם- מבלי לנסות ולברור מי מן החכמים חי והיכן.
תחת זאת, במקום לנסות ולחלק בין אשכנזיים וספרדים, המתודה שלי תהיה לנסות ולראות מי משמר את הציר המרכזי של פסיקת ההלכה לאורך הדורות, מי שמר אמונים לדרכה של ההלכה בימי המשנה והתלמוד, ומי פרש או פירש, הוסיף או שינה מדרכם של חכמים לאורך הדורות. כמובן, שאין זה אומר שאם מאן דהו שינה, חידש או הוסיף- אין לשמוע כלל את קולו. אך יש לזכור כי הוא זה ששינה- "והמוציא מחברו עליו הראייה". כלומר, מי שירצה להחזיק בדעת מיעוט זו יצטרך לתת דין וחשבון לחבריו, ולא מי שמחזיק בעמדה שמשמרת מדור לדור את ההלכה בנושא זה או אחר- מימי המשנה והתלמוד, דרך הראשונים והאחרונים ועד לימינו אנו.
(הד הלכתי לרעיון זה אפשר למצוא בשו"ת נחום של הרב נחום רבינוביץ' ראש ישיבת מעלה אדומים, שאמר שכיום זוגות שמתחתנים וכל אחד הוא בעל מנהגים שונים- יכולים השניים לבחור את המנהגים שלם, ואין האישה צריכה ללכת אחר הבעל, כיוון שגם ככה התוקף של המנהגים הוא חלש מאוד, כיוון שאין באמת דבר כזה מנהג המשפחה, או מנהג העדה, כי אם מנהג המקום. וכיום מנהג המקום הוא מעורב ומעורבב).
ב. האם יש חובה על היחיד בקריאת התורה?
לפני שאנו נכנסים לשאלה האם קטן יכול לקרוא בתורה ולהוציא את הציבור ידי חובתו, עלינו לברר האם בכלל יש חובה לשמוע קריאה בתורה? על מי מוטלת חובה זו- האם על הציבור או על כל יחיד ויחיד? בתלמוד אין סוגיה שדנה בנושא זה באופן ישיר, אך מתוך דברי התלמוד במסכת מגילה, אנו יכולים ללמוד שחכמי התלמוד לא ראו את קריאת התורה כמקבילה לקריאת שמע או תפילת עמידה:
"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב (מהו שכתוב) "ועוזבי ה' יכלו"- זה המניח ספר תורה ויוצא.
רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא (רבי אבהו היה יוצא ועוזב את בית הכנסת בין עלייה לעלייה- ומכאן שלא שמע את כל קריאת התורה, ומכאן רוצים לומר שאם יוצאים בשעה שהספר סגור ולא קוראים בו, אין זה נחשב ל"עוזבי ה'")
בעי רב פפא: מאי בין פסוקא לפסוקא (מהו שיצא אדם בין פסוק לפסוק?)- תיקו.
רב ששת מהדר איפה וגריס (-רב ששת היה מפנה את גבו לספר התורה, ולומד),
אמר: "אנן בדידן ואינהו בדידהו"- (אנו בשלנו והם בשלהם)".
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות ח' ע"א)
משמעות הדבר שחכמים יוצאים בקריאת התורה, או לומדים בזמן קריאת התורה היא שאין הם רואים בה מצוות החלה על היחיד- שבה הוא מחויב לצאת ידי חובה, אלא מצווה כללית שחלה על הציבור. באופן דומה נפסקה ההלכה גם בשולחן ערוך, אם כי כמובן שהוא סייג את דבריו ברמה החינוכית, בכדי שלא יזלזלו בקריאת התורה. אך מבחינה הלכתית- אין הוא מוצא סיבה לאסור את הדברים שהוזכרו בתלמוד (מה שלעולם לא היו מתרים בקריאת שמע למשל, שהיא חובת היחיד):
"ויש מתירים לגרוס בלחש.
ויש אומרים שאם יש י' דצייתי (- עשרה שמקשיבים) לספר תורה, מותר לספר (בדברי תורה).
ויש מתירים למי שתורתו אומנתו.
ויש מתירים למי שקודם שנפתח ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות, ומתחיל לקרות.
ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, שרי (מותר)…
והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא.
(שולחן ערוך, אורך חיים, סימן קמ"ו ע"ב)
רעיון זה, שקריאת התורה אינה חובה על היחיד, כי אם על הציבור, מופיעה גם בדבריהם של ראשונים כמו אחרונים, באופן מפורש יותר. כך למשל כותב המאירי:
'"קטן קורא בתורה', שאין הכוונה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצווה גמורה כשאר מצוות, שנאמר בה 'כל שאינו מחוייב וכו'".
(בית הבחירה למאירי)
וכך כותב הצמח צדק, האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד:
"ומ"ש הכל עולין למנין ז' עכצ"ל דאף שהחיוב לקרות ז'. אבל אין החיוב על הצבור ממש שישמעו קריאת ז'. רק שז' יהיו קורין. ולא דמי למקרא מגילה שכל א' חייב לשמוע כל המגילה. וא"כ ע"כ הקטן על קריאת עצמו מברך כמ"כ השומע מהש"צ".
(שו"ת צמח צדק, לרבי מנחם מנדל שניארסון, אורח חיים סימן לה)
ג. עליית קטן לתורה בספרות חז"ל
חז"ל קבעו כי הקטן עולה לקרוא בתורה, וכן נאמר במסכת מגילה: "קטן קורא בתורה ומתרגם". התוספתא הוסיפה לבאר:
'והכל עולין למנין שבעה, אפילו קטן, אפילו אישה, אבל איש לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור" (מסכת מגילה דף כ"ג, ע"ב)
ד. עליית קטן לתורה בספרות הגאונים:
הגאונים המשיכו את מסורת הפסיקה הפשוטה והכוללת כפי שהיא מופיעה במשנה ובתלמוד בכל הקשור לעליית קטן לתורה וקריאתו בה. בעל הלכות גדולות כותב: "קטן קורא בתורה ומתרגם ומפטיר בנביא ומתרגם, אבל אין פורס על שמע עד שיהא בין שלוש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות".
כך גם כותב רב עמרם גאון:
"והכל עולין למנין שבעה, אפילו אשה אפילו קטן. אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור"- וכן סתם דין המשנה כי 'קטן קורא בתורה ומתרגם".
וכך גם מצינו בתשובות הגאונים:
"וששאלתם על כהן קטן מהו לקרות בתורה ראשון. ופשיט' מדתנן קטן קורא בתורה ומתרגם. ואמרי' וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ויפטיר בנביא. ואין בהפטרות קטן פגם לצבור, אלא דרך ארץ והישר לעשות שיעמוד אדם גדול וחשוב, בין לקרות ראשון בין להפטיר. ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על פגם הכהן חששתם, שעמד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא, אין בזה פגם כל עיקר. ומעשי' בכל יום כהנים מפטירין".
ה. עליית קטן לתורה בספרות הראשונים:
בקרב הראשונים אנו מוצאים אצל מרבית הפוסקים הספרדים פסיקה הממשיכה את מסורת המשנה, התלמוד והגאונים . כך למשל פוסק הרמב"ם:
"קטן היודע לקרות ולמי מברכין עולה ממניין הקרואים".
אך לא רק בקרב חכמי ספרד נפסקה ההלכה בימי הראשונים כהמשך ישיר לדעת חכמי המשנה, התלמוד והגאונים, אלא גם בין חכמי אשכנז אנו מוצאים ראשונים שפוסקים הלכה למעשה את פשט דברי המשנה.
כך כתב למשל "האור זרוע" :
"ות"ר הכל עולים למנין שבעה אפ' אשה, אפי' קטן, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור. וכתב ה"ר משה מיימן זצ"ל: קטן היודע לקרוא ויודע למי מברכין עולה למנין ז'. ואומר אני המחבר, דאפ' קטן שלא הגיע לחינוך עולה למנין שבעה… ונראה בעיני דצריך ליזהר שלא יקרא קטן בראש מגולה".
וכן כתב רבי יהונתן מלוניל (מבעלי התוספות שבפרובנס, שעלו לארץ ישראל):
"קטן קורא בתורה', לפי שקריאת התורה אינה אלא להשמיע לצבור, ומה לי בין השמעת גדול לקטן. 'אבל אינו פורס וכו' [על שמע],' דהא אינו מחוייב בדבר, ואינו מוציא רבים ידי חובתן".
וכן פסק המאירי (אותו כבר ראינו בפתח דברנו): 'קטן קורא בתורה', שאין הכוונה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצווה גמורה כשאר מצוות, שנאמר בה 'כל שאינו מחוייב וכו'
ו. הסתייגויות מן הפסיקה הגורפת בקרב הראשונים:
על אף הפסיקה החד משמעית בספריהם של חכמים רבים מן הראשונים, בתקופה זו אנו מוצאים גם את ראשיתה של ההסתייגות ממנהג זה של עליית קטן.
א. הסתייגות ראשונה – מהכלל "קטן קורא בתורה ומתרגם":
הסתייגות ראשונה מן הכלל "קטן קורא בתורה ומתרגם" ניתן למצוא בדברי הרמב"ם עצמו שמביא את דבריו של אחד מן הגאונים, וזה לשונו:
"אמר אחד מן הגאונים האחרונים שזה אחר שלישי ". ואכן דבריו אלו של הרמב"ם (שנראה שהוא עצמו לא פסק אותם הלכה למעשה בספרו היד החזקה) נפסקו להלכה בדבריו של ר' נתן מרומי (שחי עוד לפני הרמב"ם, באיטליה) ב"מילון" שכתב על התלמוד- המכונה "הערוך": "הקטן אינו עולה בשלוש העליות הראשונות, אלא מרביעי ואילך".
ניתן להציע מספר תשובות להגיון העומד בבסיסה של הסתייגות זו: ראשית, המינימום של הקריאה בתורה הוא של שלושה עולים. ולכן לאחר שעולים השלוה הראשונים- יוצאים ידי חובת קריאת התורה, וכל היתר הוא תוספת בלבד. (זאת אפשר ללמוד גם מן המשנה במסכת מגילה, המונה את מספר העולים בהתאם לימים המיוחדים בשנה).
שנית, ניתן לטעון שבעליות הראשונות יש כבוד רב יותר, ולא מתאים בהם לעלות ילדים צעירים. שכן נהגו בקהילות רבות להעלות לתורה בשלישי (שהוא הישראל הראשון) אדם מכובד כמו רב בית הכנסת וכדומה. בכל מקרה, בכל דרך שלא מפרשים זאת, הרי שיש כאן כבר הסתייגות מההיתר הפשוט שמופיע ביתר המקורות שראינו עד עתה. שאינו אוסר עליית קטן, אלא מצמצם אותו משבעה עליות אפשריות בשבת, לארבע בלבד (הארבע האחרונות).
ב. הסתייגות שנייה – מהכלל "קטן קורא בתורה ומתרגם":
הסתייגות אחרת שאנו מוצאים בראשונים היא דבריו של הר"ן :
"פירוש 'עולין' – להשלים קאמר, ולא שיהו כולם קטנים ולא נשים דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי. ולפום עיקר דינא נמי שאינו מברך אלא הפותח והחותם, אשה וקטן אינם קורין ראשון ולא אחרון משום ברכה"
(מגילה יג. ברי"ף)
על פי דברים אלו, קטן (וגם אישה) יכול לעלות בכל אחד מהקרואים, ובלבד שלא יעלה ראשון או אחרון. וכן שלא יהיו כולם נשים או קטנים. וזאת משום שבמקור הברכה על התורה לא הייתה נאמרת בכל עלייה ועלייה, אלא רק בפתיחה ובסיום. ולכן, בכדי שאת הברכות שהן חובה מלכתחילה, ולא נוספו בדיעבד, ראוי שיברך אדם שמחויב, ולא אישה או קטן- שפטורים מלכתחילה מקריאה בתורה.
ג. הסתייגות שלישית – מהכלל "קטן קורא בתורה ומתרגם":
הסתייגות נוספות שאנו מוצאים בקרב הראשונים, היא הסתייגות של בעלי התוספות (שהלכה למעשה סותרת את דבריו של הר"ן). על פי בעלי התוספות כאשר המשנה אמרה: "הכל עולים למניין שבעה" אין הכוונה שעולים בכל אחד מהקרואים, אלא דווקא לשביעי, לאחרון שביניהם, וכך הם כותבים:
"ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה".
(תוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג, ע"א)
דברים אלו של בעלי התוספות הם הגישה המצמצמת ביותר את הכלל עמו פתחנו לפיו "קטן קורא בתורה ומתרגם". ובניגוד לשתי הדעות הקודמות שאפשרו להעלות קטנים לתורה לפחות בארבע עליות, אם לא בשש, ואם לא בכולם (כפי שעולה מן המקורות הראשונים). בעלי התוספות מצמצמים זאת לכדי עלייה אחת בלבד .
אך יחד עם את, אנו יכולים ללמוד מדבריהם של כל הראשונים, ללא יוצא מן הכלל, כי כולם מסכימים, אף אלו כמו בעלי התוספות שמצמצמים את עלייתו של הקטן לכדי עלייה אחת בלבד, כי אין שום מקום לשאלה האם יוצאים ידי חובת קריאת התורה של קטן אם לאו. (ומשתיקתם בדבר- עולה כי הם כלל לא חשבו שיש ספק בדבר( ודווקא הגישה המצמצמת ביותר, זו של בעלי התוספות, כלל לא דנה במושגים ובכלים של "יוצאים ידי חובה", שכן אם הייתה דנה באופן זה, היה לה לומר כי אסור לקטן לעלות אחרון- כפי שטען הר"ן, או לחילופין שאסור לו לעלות בין השלוש הראשונים.
ז. עליית קטן לתורה בספרות האחרונים:
בבית יוסף מביא ר' יוסף קארו מגוון דעות מן הראשונים, כולל זו של הר"ן. אך בפועל, בפסיקתו בשולחן ערוך, הוא ממשיך את הפסיקה הספרדית וקובע:
"הכל עולים למניין שבעה, אפילו אישה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור".
(שולחן ערוך, סימן רפ"ב)
בהגות הרמ"א על השולחן ערוך, מסייג הרמ"א בעקבות דעות חלק מהראשונים את הקביעה הנחרצת של ר' יוסף קארו, אך מצמצם זאת באופן חלקי, ולא באופן קיצוני כפי שצמצמו בעלי התוספות:
"ואלו דווקא "מצטרפים" למניין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים".
(הגהות הרמ"א על השולחן ערוך, סימן רפ"ב)
מכאן שגם על פי השולחן ערוך, ואפילו על פי הרמ"א- אין מקום לשאלה האם יוצאים ידי חובת קריאה בתורה של קטן. והדיון הוא האם קטן יכול לעלות בכל עלייה שירצה הוא או אביו, והאם אפשר שבכל העליות כולן יעלו קטנים. אך אין שאלה בדבר יציאת ידי חובת קריאה בתורה.
הסיבה לדבר נעוצה ככל הנראה בכך שמלכתחילה אין חובה על היחיד בשמיעת קראית התורה באופן סדיר, כי אם זו חובה על הציבור. ואף אם יש עליו חובה מעין זו, הרי שזו חובה מדרבנן, ולא מדאורייתא (תקנת עזרא) ועל כן גם קטן מוציא את הגדול ידי חובתו בעניין זה, כפי שפסק מחצית השקל:
"וכ"כ התוספות סוף ר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר"י וכו' וז"ל ומיהו י"ל דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו וכו'… ועולה למניין ז' ומוציא אחרים ידי חובתן עכ"ל התוס'".
(מחצית השקל, על השולחן ערוך, רפ"ב)
באופן דומה כותב הפרי מגדים, המחלק בין קריאת התורה שבכל שבת או מועד, לבין פרשת זכור . שבה, בניגוד לכל יתר הפרשות, יש מצווה מדאורייתא לשומעה (ועל כן הקפידו עליה רבים, ועל כן הקפידו בה גם בעניין הנוסחים)- ומצווה זו מוטלת גם על היחיד:
"ויראה לי דוודאי קטן העולה לפ' זכור אם אין שם קורא ש"ץ לא יקרא הוא בעצמו דהא י"א דקריאת פרשת זכור מן התורה ואין יוצאין בקריאת קטן וכן כל השנה קורא קטן שעדיין לא הביא ב' שערות יכול לקרות להעולים כמנהגינו ויוצאין בשמיעתו השומעים דתיקון נביאים הוא שיקראו בתורה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, שהרי קטן עולה למניין ז' ובימי הש"ס היה הקטן עולה וקורא בעצמו מ"מ פ' זכור אינן יוצאין בשמיעתן מקטן וכאמור הואיל וי"א שדין תורה הוא".
(פרי מגדים, משבצות זהב על הט"ז, שולחן ערוך, סימן רפ"ב)
בניגוד לעמדות אלו, אנו מוצאים מקרב האחרונים גם הסתייגות מוחלטת מקריאת קטן. קולות אלו נשמעים מפיהם של המגן אברהם וה"לבושי שרד" על השולחן ערוך.
המגן אברהם מפרש את דברי השולחן ערוך- "הכל עולים למניין שבעה… אפילו קטן" בניגוד לפשט הדברים, בניגוד למסורת הפסיקה מימי המשנה והתלמוד, ובניגוד לפשט המשנה הקובעת: "קטן קורא בתורה ומתרגם", וקובע כי הקטן אינו יכול לקרות בתורה:
"וקטן- אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות".
(מגן אברהם על השולחן ערוך, סימן רפ"ב, סעיף קטן ו')
ועל כך כותב ה"לבושי שרד":
"אינו יכול – והא דהקטן עולה היינו במקום שהש"ץ קורא, אבל הוא עצמו לא יקרא שאין מוציא הצבור".
(לבושי שרד, על המגן אברהם, על השולחן ערוך, סימן רפ"ב, ד"ה: אינו יכול)
פירוש זה של הלבושי שרד את המגן אברהם- משמעו שהקטן אינו יכול לקרוא בתורה כלל . אפילו לא עלייה אחת. אפילו לא בעלייה בה הוא עצמו מברך.
אך אין זו הדרך היחידה לבאר את דבריו של המגן אברהם. על פי דבריו של המשנה ברורה, אנו יכולים להבין גם אחרת:
"שיודע למי מברכין- ומכל מקום אין יכול להיות מקרא את העולים, דהיינו שהוא יקרא בקול רם בספר תורה והעולים אומרים אחריו בלחש, וכל הצבור יהיו יוצאים ידי חובתן בשמיעתם ממנו, עד שיבא שתי שערות (ומשהוא בן י"ג שנה בחזקה שהבא שתי שערות לעניין זה): ומכל מקום כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי, מסתפק הפרי מגדים דאפשר דיש להקל באופן זה אפילו אם לא הביא עדיין שתי שערות, וכן בדרך החיים הלכות קריאת התורה מקל גם כן בשעת הדחק".
(משנה ברורה, סימן רפ"ב, סעיף קטן יג)
על אף שהמשנה ברורה לכאורה פוסק שאסור לקטן לעלות ולקרוא בתורה, הרי שמבעד לשורות ניתן להצביע על ההיתר שבדבריו. המשנה ברורה התייחס בדבריו אלו למקרה שבו הקטן קורא את כל הפרשה, ומוציא את העולים ידי חובת הקריאה. ועל כך הוא אומר שהדבר אסור. אך על עליית קטן וקריאה בתורה לעשעצמו- הוא כלל לא מתייחס. ניתן לפרש שזו גם הייתה כוונתו של המגן אברהם באומרו: "להיות הוא מקרא"- כלומר, שהקטן לא יכול להקריא עבור העולים האחרים. אבל אם הוא עולה- הוא יכול גם לקרוא.
ראייה נוספת לכך שאכן לזו כוונתו של המשנה ברורה אנו יכולים למצוא בדברים שכתב בשער הציון, וזה לשונו:
"מגן אברהם בשם הפוסקים, ועיין בפרי מגדים שהקשה דהא איתא במשנה דקטן קורא בתורה, והיינו מסתמא דהוא עצמו יכול לקרואת הפרשה שלו, ואמאי אסרו להיות מקרא? ולפיכך מפרפר הפרי מגדים בעצם הדין הזה. ולעניות דעתי לא קשה מידי, דהתם איצטרופי בעלמא, שהקלו להשלים למניין שבעה לעלות לתורה, הקלו גם כן שיכול לקרות, מה שאין כן בזה, להיות מקרא הקטן לכל הפרשיות לפני העולים אסור כמו שאסור שיהיו כל העולים קטנים…"
(שער הציון על המשנה ברורה, סימן רפ"ב, סעיף קטן טז)
כלומר, דווקא לקרוא את הפרשה כולה אסור לקטן, שכן זה נחשב כמו שכל העולים יהיו קטנים, וכבר ראינו בראשונים את הגישה הפוסלת זאת (כך כתב הר"ן). אך המשנה ברורה לא כותב שהקטן אינו יכול לעלות כלל לתורה ולקרוא בעצמו!
ואם לא די בכך, הרי שהוא במפורש שישנו מנהג שקטן עולה וקורא במפטיר:
"ויותר מזה נוהגין כהיום, שאין קורין לקטן כל לשום עלייה, אפילו אם כבר נשלם מניין הקרואים, אלא למפטיר".
(משנה ברורה, סימן רפ"ב, סעיף קטן יב)
אנו רואים אם כן, שגם בגישה הפסוקת הלכה למעשה כמו השיטה האשכנזית שמסמכת על תשובת אחד מזקני אשכנז שהביא המגן אברהם- אפילו בשיטה זו אין איסור גמור על עליית קטן וקריאה בתורה, אלא בעיקר צמצום של המקומות בהם הוא יכול לעלות ולקורא.
ח. ההלכה בימינו:
בדומה לדבריו של המשנה ברורה, גם רבי אליעזר ולדנברג, מגדולי הפסוקים בדור האחרון, כותב בשו"ת ציץ אליעזר, שאמנם המנהג הוא שלא מעלים קטן לקרוא בתורה, אלא במפטיר, אבל שאין מכך ראייה שאין הוא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם באופן כללי, אלא שהקטן אינו יכול לקרוא את כל הפרשה ושהעולים רק יעלו ויברכו, כיוון שאז זה כמו שעלו קטנים בלבד, וכפי שכתב המשנה ברורה בעקבות הר"ן- דבר זה אסור מעיקרו:
"והנה זכינו לאורה של התשובה הנ"ל למהר"מ מלמד ז"ל והיא לו נדפסה בספרו שו"ת משפט צדק ח"ג סי' מ"ג, ועיינתי בגופן של דברים וראיתי דהשאלה שם היתה באמת בכזאת אם קטן יכול לקרות בספר תורה להוציא את העולים ידי חובתם, ונו"נ בזה באריכות, וזאת הלכה העלה דאינו ראוי מן הדין להיות מקרא לכל העולים והצבור ומאותו הנימוק של הגוו"ר. דכמו שאין עולים כולם קטנים כן אינו יכול הקטן להיות מקרא לכל הז' דאחר דלא בר חיובא הוא איך יוציא הציבור בקריאתו, ועוד מוסיף שם בטעמא דאחר דמה שתקנו שלא יקרא העולה משום דלא לבייש א"כ מכש"כ דאין ראוי שיהא מקרא הקטן לגדולים דאינו כבוד עיי"ש באריכות מכ"ז, הרי ראינו דגם הבעל משפט צדק שם את הדגש מה שלא מועיל שיהא הקטן מקרא מפני שמקרא לכל ז' העולים והו"ל כעולים כולם קטנים, וכמו"כ עוד הוסיף לנו בטעמא מפני שאינו כבוד שיהא מקרא הקטן לגדולים, מה שאין שייך מכל זה בקטן שיעלה רק למפטיר בלבד ויקרא לעצמו ולא עבור גדול העולה".
(שו"ת ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדנברג) חלק ז סימן א-קונ' קטן למפטיר פרק יא)
באופן דומה לפסיקה הזו, גם הרב עובדיה יוסף, על אף שהוא פוסק כמו השולחן ערוך שהקטן עולה לתורה בכל העליות- בין בהתחלה, בין באמצע ובין בסוף- הוא מסייג זאת במידה רבה תוך שהוא אומר שהקטן לא יקרא את כל הפרשה, אלא את עליית עצמו בלבד:
"קטן מבן שש שנים ומעלה, ויודע למי מברכים, עולה לספר תורה למנין שבעה, בין באמצע הקרואים ובין בסוף הקרואים. וכל שכן שעולה לעליית מפטיר. ויכול לקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו. ובמקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה, יעשו כמנהגם. ואם הציבור מסתפקים אם יש להם מנהג קבוע להחמיר בזה, רשאים להעלות קטן לספר תורה ולקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו, כדי לחנכו ולהגילו בטעמי המקרא".
(ילקוט יוסף, דיני קריאת התורה בשבת, רפ"ב)
"בסיכום: קטן שהגיע לחינוך, שיודע למי מברכים, מבן שש שנים ולמעלה, עולה לספר תורה למנין שבעה, בין באמצע הקרואים ובין בסוף הקרואים. וכל שכן שעולה לעליית מפטיר, ויכול לקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו. ובמקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה, יעשו כמנהגם, ונהרא נהרא ופשטיה"
(שו"ת יחווה דעת חלק ד', סימן כג)
הרב יוסף קאפח משמר את נהג יהודי תימן, על פיו לקטן מותר לעלות מגיל שש (גיל בו הוא יודע לקרוא, ולפני כן הוא יכול לקרוא מהתורה, אבל אין הדבר מוציא ידי חובה, כיוון שהוא אומר את קריאתו בעל פה ולא מתוך הכתוב). והוא קובע שהקטן עולה בכל הפרשויות, ואין שאלה אם הוא יכול להוציא ידי חובה את הקרואים אם לאו (כלומר שהוא יכול להיות גם מקרא את העולים) אלא שאת עליית ראשון, שהיא מכובדת לא נותנים לקטן (ובדומה לצמצום של הכלל במשנה כפי שהבינו חלק מהראשונים):
"נוהגים אצלנו לשנן לנערים כבני חמש לקראות עליות מסוימות ועולין וקורין בע"פ מפני שעדין אינם יודעים לקרוא בספר… וכך נוהגים אצלנו שאין אותם נערים עולים מן המנין ואף אותם פסוקים שהם קורין קורא אותם גדול לפני כן…
וכך הוא מנהגנו שקטן כבן שש כבן שבע עולה לתורה מברך וקורא ומוציא את הרבים ידי חובתן, בין לשלשה בין לשבעה, ולא רק קטן אחד אלא אפילו כמה קטנים, חוץ מראשון מפני כבוד הצבור…"
(פירוש הרב יוסף קאפח על המשנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, תפילה וברכת כהנים, י"ב)
הרב בן ציון חי עוזיאל, הוא הפוסק הנאמן ביותר למקורות הקדומים מן המשנה והתלמוד, ובשונה מיתר הפסוקים הוא אינו מצמצם את הכלל שנאמר במשנה: "קטן קורא בתורה ומתרגם", וכך הוא כותב:
"ומטעם זה סיימו התוס' בדבריהם וכתבו: ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה )שם(. ולא כוונו בזה למעוטי ששה עולים הראשונים, אלא רבותא הוא דקאמרי דאפילו בסוף שבעה דלפי המנהג הקדמונים הוא היה חותם בברכה שלאחרי קריאת התורה, אפילו הכי עולה האשה למנין שבעה, ואין צריך לומר בכל העולים האמצעיים. והכי מסתברא, שהרי מתניתין תני סתם: קטן קורא בתורה, וסתמו כפירושו בכל אחד משבעה עולים וכדתנינן: קטן עולה למנין שבעה, ולא איצטרכא לן תניא זו אלא משום סיפא דאשה לא תקרא בצבור משום כבוד הצבור. )שם כ"ג(. אבל קטן עולה למנין שבעה אפילו אם קורא ראשון ואחרון ואפילו אם כל שבעה עולים הם קטנים, שכך הוא אחד משבעה ככל שבעה, מטעמא דאמרן".
(משפטי עוזיאל, הרב בן ציון חי עוזיאל, אורח חיים, סימן י"ד)
ט. סיכום:
א. ממרבית המקורות מותר לקטן לעלות ולתרגם. כך עולה מהמשנה, מהתלמוד, מהגאונים, ממרבית הראשונים (מבלי כל צמצום וסייג), מהשולחן ערוך, ועד לרב בן ציון חי עוזיאל. גם במקורות המצמצים דין זה- הרי שקטן בהחלט יכול לעלות לתורה בחלק מן העליות ולקרוא. ורק לדעת פוסקים אחדים- אין הוא יכול לעשות זאת כלל.
ב. מתקופת הראשונים (ואולי סוף הגאונים) אנו מוצאים שהחל צמצום בדבר. אך גם בקרב אלו שאמרו שצמצמו את עליית הקטן באופן כזה או אחר, במרבית המקרים- למעט כפי שראינו העמדה של המגן אברהם והלבושי שרד- כולם הסכימו שיש מקום לקריאת קטן, ואף אם לא נוהגים כן, הרי שאין שאלה בדבר יציאת ידי חובה מקריאתו, אם משום שהדבר הוא מדרבנן, ואם משום שבקריאת התורה אין עניין של יציאת ידי חובה ליחיד, כי אם לציבור, וממילא לא נכון להזכיר את השאלה בדבר יציאת ידי חובה.
ג. כאשר מחברים בין המסורות השונות, יש לשאול כמו מי הולכים, ועל פי מי אנו קובעים הלכה. אפשר להציע דרכים שונות לקביעה זו. בעיני, כפי שאמרתי בפתיחה, צריך לעיין ולראות מהי ההלכה היסודית הנשמרת מדור לדור, ומהי תוספת או שינוי מאוחר. ובאם רוצים לשמר דווקא את השינוי או החידוש- יש להוכיח את הסיבה לדבר. ובאופן טבעי יש לקבל את מסורת הפסיקה שנשמרה לאורך כל הדורות. ועל כן וודאי שאי אפשר לטעון כי לא יוצאים ידי חובת קריאה בתורה של קטן- כאשר זוהי אמירה שקולה כמעט ולא נשמע מבין כלל חכמי הדורות.
ד. בנוסף לכך, לגבי השאלה של יציאת ידי חובה, בהנחה שאנו הולכים מבין כל הפוסקים, דווקא בעקבות ה"המגן אברהם" וה"לבושי שרד" (כי כך באמת התקבל המנהג בקרב מרבית בתי הכנסת האשכנזיים) נשאלת השאלה אם בכלל יש מקום לשאול על דבר יציאת ידי חובה, או קיום של איסור של עדה אחת, כאשר היא באה במגע עם עדה אחרת. לדוגמא, השאלה האם יוצאים ידי חובה בקריאת התורה או בקריאת שמע כאשר שליח הציבור קורא בטעמים אחרים (השאלה בה דן הרב רא"ם הכהן); או בשאלה האם מותר לאכול בבית בו נוהגים לחמם מרק (או כל אוכל לח) בשבת בבוקר, גם למי שעל פי הפסיקה והמנהג שבידו- אין עושים כן; ועוד שאלות מסוג זה, אשר מתשובת הרבנים בכולן עולה (ראו נספח) שערך האחדות בימי קיבוץ הגלויות, ההבנה כי לא ניתן באמת לומר כי הדבר אסור או פסול, ומעל הכל אי הרצון שתעשנה התורה לשתי תורות- גובר על ההקפדה והפסיקה הספציפית במקום כזה או אחר.
ה. כאשר מחדשים את קריאת האישה בתורה, על סמך המקורות ההלכתיים, ולא בניתוק מהם – קשה שלא להבין כי החידוש של עליית אישה גורר בחובו (מבחינה הלכתית) ממילא גם ההלכה של עליית קטן לתורה. אמנם לא חייבים להנהיג זאת. אך אי אפשר להמשיך ולטעון כי אין הוא מוציא ידי חובה וכדומה. שכן מאותו הדין גם האישה לא מוציאה ידי חובה. ואם האישה מוציאה ידי חובה (מה שהיא לא, כי אם אין עניין בהוצאת ידי חובה) ממילא גם קטן מוציא ידי חובה. או יותר נכון- אם אין דין של הוצאת ידי חובה בקריאת התורה, וממילא אישה יכולה להוציא ידי חובה. הרי שגם קטן נכנס בדיוק באותו הגדר.
י. הצעה למעשה:
עד כאן דברנו בשפה הלכתית גרידא, וראינו ממנה שאף לאלו הסוברים שאין להעלות קטן לתורה, קשה לטעון שקטן אינו יכול להוציא גדול ידי חובת קריאת התורה. וגם לאלו הסוברים שהוא אינו יכול להוציא ידי חובה, יהיה קשה מאוד לטעון שבמניין שבו הולכים לצורך העניין על פי הפסיקה הספרדית- לא יוכל אשכנזי לצאת ידי חובתו. שכן פירושה של אמירה זו יהיה: שנעשתה התורה כשתי תורות". וכעת, עלינו לנסות ולברר מה היינו רוצים לעשות הלכה למעשה, מתוך הערכים ותפיסות העולם העומדות בבסיסו ובמהותו של המניין המשתף.
ניתן לתאר את הדברים, כך שיש לפנינו בעצם שני קווים, שני קולות משמעותיים וחשובים, הנפגשים בנקודת אחת, בה אנו עוסקים כעת, ושאין ברצוננו לדחות אף אחד מהם:
מן הצד האחד נשמע קולן של הנשים, אשר עיקר מטרתו של מניין זה, נועד להוות תשובת המשקל למעמד האישה בבית הכנסת האורתודוקסי המקובל, בו אין האישה לוקחת חלק פעיל כלל בתפילה. אשר טוענות כי המקום של האישה גם ככה בעייתי מאוד, אפילו במניין מעין זה, שכן האישה אינה נספרת למניין, והיא איננה יכולה להיות שליחת ציבור בחלקי התפילה בהם יש חובה לצאת ידי חובה וכדומה. ובאם נאפשר לקטן לעלות, הרי שהן תחושנה שמעמד נפגע פעמיים: ראשית, מבחינה סימבולית, בו שוב אין הבדל בין אישה לקטן- אפילו מניין זה. ושנית, מבחינה מעשית, כיוון שהקטנים אשר יעלו לתורה, יתפסו את מקומן של הנשים, שגם ככה לא מתאפשר להם לעלות פעמים רבות לתורה.
ומן הצד השני נשמע קולם של בני עדות שונות, החשים כי עצם הנחת היסוד, שאין קטן עולה לתורה- משמע שאנו "מיישרים קו" על פי המנהג האשכנזי ולא על פי המנהג של הספרדים, תימן וכדומה. הדיון בדבר- חידוש עליית קטן לתורה, כבר מניח הנחה סמויה לפיה אין מנהג זה בידנו, ואנו ממשיכים את מסורת בני אשכנז. בעוד שלא ברור כלל שזאת צריכה להיות הנחת היסוד, ובכלל ישנה שאלה קשה ביחס לפסיקת הלכה על פי חלוקה עדתית- למנהג אשכנז ומנהג ספרד.
על כן ראינו לנכון להציע עמדה אשר תנסה לאחד במידת האפשר בין שני ערכים אלו, בין הקולות השונים המלווים את הדיון שלנו. תוך ניסיון כן ואמתי לשמור על כבוד הבריות של הנשים מחד, ומאידך לשמור על בכבוד הבריות של בני עדות שונות אשר מסורת אבותיהם בידם, ובקהילותיהם נהגו שקטן עולה לתורה – מבלי בכלל לדון בשאלה, ובאופן הפשוט ביותר.
ראשית, הקטן יעלה בעלייה אחת בלבד, עליית שישי, כפי שנהוג היה במסורת יהודי תימן. זאת מתוך אמירה ברורה, שאנו מקבלים את דעת רוב הפוסקים, ואת השדרה הנמתחת מימי המשנה והתלמוד, דרך הראשונים ועד ימינו- לפיה קטן מוציא ידי חובה, בכל העליות בשבת. ואף לאלו הטוענים שאין הוא עולה – קשה מאוד לטעון שהוא גם אינו מוציא ידי חובת הציבור בקריאתו, שכן כפי שראינו למרבית הפסוקים אין דין חובת היחיד בקריאת התורה- וממילא אין צורך "להוציא אותו ידי חובה". אלא שאנו רוצים "למסגר" את עליית הקטן בכדי לוודא שאין זו דוחקת את רגלי הנשים, ולהעמיד בראש סדר העדיפויות את האישה אל מול הקטן. וכן מתוך אמירה שאין אנו מחדשים הלכה בנושא זה, אלא מאמצים אל חיקנו את המסורת של יהודי תימן. וכן כפי שראינו גם לדעת הפוסקים האוסרים על הקטן להיות מקרא את כל העולים, אין בהכרח איסור על קטן לעלות ולקרוא הוא בעצמו.
שנית, האישה במניין המשתף, כמו גם הגבר, יוכלו לעלות לתורה כל אימת שירצו בכך, ומבלי לחייב אותם לקרוא את הקטע לפניו הם מברכים. זאת משום שאנו רואים בהם מרכיב שווה בהרכבת המניין (גם אם באופן הלכתי אין אנו סופרים את הנשים למניין)- ועל כן איננו רואים לנכון להציג שום סייג או חובה ביחס לעלייה לתורה. בניגוד לכך, מתוך אמירה חינוכית (ולא הלכתית) כאשר ילד או ילדה קטנים יחפצו בלב שלם לעלות לתורה, נדרוש מהם גם לקרוא את הקריאה בעלייה בה הם עולים (שישי).
בכך נוודא כי אכן אי הקטנים גורמים לפגיעה בעליות הנשים, וכן ניצור הבדל ברור ומשמעותי בין אישה לקטן, ובכלל בין מבוגרים לקטנים- ביחס לעלייה לתורה ובכלל. הן מבחינת כמות עליות שאנו מאפשרים לנשים לעלות בהן. וחשוב מכך, בהפרדה ברורה וחינוכית בין קטן לבין אישה.
"והאמת והשלום אהבו"
