הצעה למעשה: כהנת תחת כהן?

שאלה זו התעוררה בביתנו, כאשר נולד בננו הבכור, ובקשנו לפדות אותו מידי כהנת (סבתו) ולא כהן. במקורות הקדומים ביותר: מקרא, משנה ותלמוד- אנו לא מוצאים דיון נקודתי בשאלה האם ניתן לתת את סלעי הפדיון במקום לכהן, לכהנת. אך בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים סיפור אחד, המהווה "תקדים משפטי" לעניין זה:

"כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר ליה: לדידי חזי לי חמש סלעים".
תרגום: רב כהנא ביקש לקחת סודר כדמי פדיון הבן, בטענה שזה נחשב בעבורו, כמו חמישה סלעים.
(תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ח עמוד א)

בסיפור מתואר שרב כהנא קיבל מאדם אחד סודרא (סודר) במקום חמשת סלעי הכסף בתור פדיון – ובכך פדה את בנו. (סיפור זה מובא כחלק מסוגיה אחרת, הדנה בשאלה האם מותר לכהן לקבל דבר אחר, שאינו בהכרח שווה לחמשת סלעי הכסף, או לא.)

אך המעניין הוא, שעל סיפור זה אומר רש"י – שמדובר ברב כהנא המפורסם, שידוע שאינו כהן. ואם כן, כיצד בכלל פדה את אותו ילד? על כך משיב רש"י, שרב כהנא היה נשוי לכהנת, ועל כן "קיבל את דמי הפדיון בשמה":

"דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן- דרב כהנא לא היה כהן, אלא בשביל אשתו שהיתה כהנת."
(רש"י, מובא בתוך דבריו של הרא"ש, כלל מט סימן ג)

בדומה לרש"י, בעלי התוספות, שחלקם הם נכדים שלו- פוסקים את העניין הלכה למעשה. וכותבים כי מותר לאישה כהנת לקבל את חמשת סלעי הכסף, ולפדות את פטר רחמה של אשה:

"אמר רב כהנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי – משמע שלא היה כהן והא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן, בשביל אשתו היה לוקח כדאמרינן בפ' הזרוע (חולין דף קלב.) רב כהנא הוה אכיל בשביל אשתו… ולא תימא כהנא [וגברא] רבא אנא לא בשביל שהיה כהן אלא שכך היה שמו."
(תוספות מסכת פסחים דף מט עמוד ב)

מעניין לתהות, האם פסיקה זו של רש"י ובעלי התוספות היא מקרית ונקודתית, או שאפשר לתלות אותה בכך שעל פי אברהם גרוסמן יחסם של רש"י, רבנו תם ואחרים מבעלי התוספות לנשים היה יחס משתף ושיוויוני יותר מהמקובל בתקופתם (בין היתר ניתן להזכיר כי בנותיו של רש"י הניחו תפילין).
בניגוד לעמדתיהם של רש"י והתוספות, הרא"ש- רבנו אשר, שאמנם יצא מבית גידולם של בעלי התוספות, אך עבר לספרד עני ורש- אוסר את העניין, וחולק בכך על רבותיו. וקובע כי כהנת אינה יכולה לקבל את דמי הפדיון. ומביא דרשה על פרשת במדבר באשר לזכרים דווקא:

"ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן. דאמרינן פרק הזרוע (קלא:): עולא יהיב מתנתא לכהנת; אלמא, קסבר עולא: כהן ואפי' כהנת; איתיביה רבא לעולא: מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת; ואי אמרת: כהן אפילו כהנת, הא כתיב: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל! אמר ליה: (הרבה) [רבי] אהרן [ובניו] כתיב בפרשה; אלמא, דפשיטא ליה: כל היכא דכתיב: אהרן ובניו, אמרינן: כהן ולא כהנת; ובפרשת במדבר סיני כתיב: ויתן משה את כסף הפדויים לאהרן ולבניו. ואיתקש בכור אדם ובכור בהמה [טמאה]."
(שו"ת הרא"ש כלל מט סימן ג)

באופן דומה פוסק הרמב"ם, בהלכות ביכורים- שם שהוא מונה ומחלק בין מתנות כהונה שנשים שותפות בהן (יש חמש מסוג זה, כמדומן לי..), לבין מתנות כהונה שנשים אינן נוטלות בהן חלק- שנשים אינם יכולת לפדות את הבכורות, וזאת מדרשת הפסוק: "לאהרון ולבניו". כאשר הדיוק במילים לבניו, מלמד כי מדובר רק בזכרים:

"וכן פדיון הבן לזכרי כהונה, שכן נאמר בו "ונתת הכסף, לאהרון ולבניו" (במדבר ג', מח)… לזכרים ולא לנקבות."
(רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק א, הלכה י)

אנו רואים אם כן, שלפחות עד ימיהם של הראשונים, אין מסורת ברורה בעניין. המקורות הקדומים- כלל לא עוסקים בנושא, ורק בדרך אגב מוזכר העניין בתלמוד. ובקרב הראשונים יש מחלוקת גדולה בין אלו המתירים לאלו האוסרים. באופן דומה, כאשר מעיינים בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ס"א), לא מוצאים פירוט בעניין זה, אך בתוך דבריו הוא מתייחס לנושא קרוב, והוא נתינת מתנות כהונה לכהנת. ושם הוא פסוק שנותנים מתנות כהונה לכהנת, אפילו אם היא נשואה.

רבי עקיבא איגר, על דבריו אלו של השולחן ערוך, מתפלפל בשאלה האם דינו של פדיון הבן דומה או שונה לדין זה שפוסק השולחן ערוך. אגב דבריו הוא מתייחס לדברי התלמוד ולדבריהם האחרונים, אך כדרכו בסוגיות רבות, הוא מותיר את הסוגיה ב"צריך עיון":

"נותנים אותם לכהנת. הנה בשארי מתנות כהונה כגון פדיון הבן וכדומה לא נתפרש דינו…
להדיא ונראה דתליא בזה דלעולא דאמר כהן ואפילו כהנת במשמע אלא דבמנחה יש מיעוט דאהרן ובניו כתיבי. א"כ פדיון הבן וכדומה דמי למתנות ונותנים לכהנת אבל לראב"י דאמר דהוי מיעוט אחר מיעוט א"כ יש לומר דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא וא"כ לפ"מ דאמרינן שם והלכתא כעולא ממילא דגם בשאר מתנות כהונה הכי הוא זולת דנדחק דהלכה כעולא ולא מטעמיה ובתוספות קידושין כתבו בחד תירוצא דרב כהנא שקיל פדיון הבן בשביל אשתו ואפשר דמה"ט נקט רש"י בחולין בההיא דרב כהנא דאכיל בשביל אשתו דכהן אפילו כהנת משמע דמהיכן פסיקא לרש"י זה דלמא טעמיה כדראב"י דהוי מיעוט אחר מיעוט אלא דמההיא דקידושין דשקל סודרא לפדיון הבן מוכח דרב כהנא סבירה ליה דגם בשאר מתנות כן והיינו דסבר כעולא וכנ"ל וראיתי בפ"י קידושין דתמה על תוספות הנ"ל דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא ונפלאתי דנהי דלראב"י הכי הוא אבל לעולא הא ליכא לימוד במתנות אלא מסברא דכהן אפילו כהנת משמע אם כן יש לומר דרב כהנא סבירא ליה כעולה.
ולדינא צריך עיון.
שוב ראיתי שהרא"ש סוף בכורות ובת' הרשב"א סימן תתל"ז כתבו בפדיון הבן דוקא לזכרים דכמו דאמרינן במנחה לאהרן ובניו כתיב ה"נ בפדיון הבן כתיב ונתת הכסף לאהרן ובניו וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בכורים ה"י) וכן העלה בת' הרדב"ז (סי' קצ"ו)."
(רבי עקיבא איגר, על השולחן ערוך, יורה דעה סימן ס"א)

ואף כאן יש להעיר שעד לימיו של רבי עקיבא איגר, בתחילת המאה ה- 19, אין מסורת חד משמעית בעניין, ואין הכרעה חד משמעית במחלוקת של הראשונים (לא רק באופן תיאורטי, אלא, כך נראה, גם באופן מעשי).

חתנו של רבי עקיבא איגר, מנהיגה הגדול של היהדות האורתודוקסית בכלל, ויהדות הונגריה בפרט, החתם סופר, פתח את דבריו בסיפור שהוביל אותו לכתוב את התשובה בעניין. ובסיפור הוא מתאר, כיצד פעם אחת, בעודו יושב בישוע הבן (ולא, אין כאן רמיזה לנצרות או משהו אחר. אלא פשוט למילה נרדפת לפדיון (ישועה) הבן), בא אדם וברך בחטף, בלא שנכח במקום כהן. והחלו אנשים שונים להעיר לו ולשחוק עליו- היכן נשמע כדבר הזה, שיערכו פדיון הבן בלא כהן. והנה, בתוך הדברים, השיב החתם סופר דרך חיוך, שעל פי התוספות הדבר דווקא אפשרי, שכן אם יש כהנת, יכולה היא לפדות את הילד.

והנה, מתוך דבריו אלו של החתם סופר, עשתה השמועה לה כנפיים, והגיע לאוזנו של החתם סופר הדבר- כי אנשים מצטטים בשמו, כי מותר לכהנת לפדות את הילד במקומו של הכהן. [אמנם אי אפשר לדעת זאת בוודאות, ואי אפשר לטעון כי הקהל ששמע את הדברים, חיפש מלכתחילה את ההיתר בעניין זה, בכדי לחדש את ההלכה, או אף לרומם את מעמד האישה. אך בהחלט אפשר גם מכאן ללמוד על כך שהדבר לא היה מסורת מקודשת בעיני הציבור שאין לחרוג ממנה. ואף להיפך סיפור משעשע זה, מעיד אולי על כך שהציבור המסורתי של הונגריה, בראשיתה של המאה ה- 19 היה פתוח לקבל פסק הלכה מעין זה].

בעקבות סיפור המעשה, והתנגדותו הנרחצת של החתם סופר, שיפסקו הלכה בשמו מתוך אותם דברי פלפול, שלא לומר שחוק, שאמר, החליט החתם סופר לכתוב תשובה מפורטת בעניין.

ותשובתו בעניין זה, מתחילה אף היא במחלוקת בה פתחנו אנחנו את הלימוד, בין בעלי התוספות ובין הרא"ש. והחתם סופר מסתייג בפתח דבריו ואומר, כי "חלילה לו מלהכריע בין התוספות לרא"ש". ואמנם, בתוך דבריו פוסק החתם סופר, שרק בשעת הדחק, או במקרים מיוחדים, ניתן לסמוך על דעת בעלי התוספות (וגם אז הוא מציע לעשות זאת בלי ברכה, ועל תנאי, שימצא כהן במקום אותה כהנת):

"זה לי כמו שבועת שתים שהן ארבע נאמר לי שאמרו שמה משמי לפדות הבן על ידי ישראל שלוקח בשביל אשתו כהנת ואמרתי להר"ר אברהם מפה להשיב שמה כי לא יצא כן ממני ועתה שמעתי כי הדר נבט על כן באתי בשורתיים למעכ"ת (למען כבוד תורתו) לפרסם שם ברבים כי האומר כן משמי אשתומא קאמר ולשמטי' לאמורה מיני' כדרב עינא חולין פ"ד ע"ב.
וגופא דעובדא הכי הוה: מסובין היינו בישוע הבן וחטף א' וברך ושכח ליטול רשות מכהן ושחקו עליו לאמור איך אפשר לפדיון בלא כהן ואמרתי כבר אפשר לשיטת התוס' על ידי כהנת נשואה לישראל וגם הפלגתי כי רגיל הייתי ליתן מתנות כהונה זרוע לחיי' וקיבה לגיסי ז"ל בעל כהנת [וכן דרכי ממש בכל י"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכן עבד עובדא בפלתי יע"ש סי' ס"א סק"ו] אבל מפדיון חלילה לי להכריע בין תוס' והרא"ש וגם כי הייתי מכריע בזה מכל מקום כיון שלא נשאלתי למעשה רק אמרתי באגב על דרך לשון חכמים מחכים אסור לעשות מעשה על פי הוראה.
[…]
מ"מ נלענ"ד (נראה לעניות דעתי) מי שלאחר כל הטרחות א"א לו להגיע לכהן ביום פדיונו וכבר הגיע לגבורו' או שהוא מן הזריזי' ואינו רוצה להשהות כי מי יודע מה יולד יום על כל פנים יתן ביומו לכהנת בלי ברכה ויהיה מתנה שאינה מתכוון לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן ואם ימצא כהן אחר כך יחזור ויפדה בברכה כראויה כי אז לא יי"ח למפרע…
(שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שא)

ראינו אם כן, שלאורך כל הדרך, נושא זה, בניגוד לנושאים הלכתיים אחרים, לא נידון באופן מפורט. ובמקומות בהם הוא נידון, קיימת מחלוקת בין הפוסקים, ואף בדבריהם של האחרונים, לא נראה כי נתקבע הדבר. ואף מבחינת המסורת העממית, והמנהג (שכידוע מנהג ישראל דין הוא) אמנם על פי רוב כהנים זכרים היו אלו שפדו את הבכורים, אך הדבר אפילו לא התקדש בעם בתור מנהג שאין לזוז ממנו, או הלכה פסוקה, שאין מערערים עליה.

עד כאן, מרבית המקורות בהם עסקנו היו מקורות הלכתיים, אשר נימוקיהם על פי רוב מתחילים ונגמרים בדיון קצר אודות הפסוקים בתורה, או במקורות הקודמים להם. כעת אנו רוצים לעבור למקור נוסף, מקור שכתב תלמיד חכם בשם צבי רייזמן, שהוא יהודי חרדי אמריקאי, העובד לפרנסתו כאיש עסקים בתחום הנדל"ן, אך יותר מכל מרבה להעביר שיעורי תורה, ולכתוב ספרי עיון בסוגיות שונות מן התלמוד. דבריו של רייזמן, יוצאים לרגע מעט מד' אמות של הלכה, ומנסים להביט על סוגיה זו דרך עיון במשמעותו של פדיון הבן באופן כללי:

וכתב רבי צבי רייזמן* שיחי' בספרו רץ כצבי (ח"ב עניני כהונה סי' י"ז) לבאר בזה, בהקדם מה שכתב לבאר את יסוד מצות פדיון הבכורים שנאמר לבני ישראל לראשונה בהיותם עוד במצרים: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ופרש"י: "לי הוא, לעצמי קניתים, ע"י שהכיתי בכורי מצרים". והיינו, שהקב"ה קידש את בכורי בני ישראל. וכמפורש במדרש (במדבר רבה פרשה ד, ה): "שכן אתה מוצא, שהרג המקום בכורי בהמות מצרים והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל". ובספורנו (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור, שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות את כל מלאכת חול".

מבואר כן, דפדיון הבן וקדושת בכור בהמה נובעים מכך שבעקבות מכת בכורות, נתן הקדוש ברוך הוא קדושה על בכורי בני ישראל, קדושה שעושה אותם כדבר של קודש [כדברי הספורנו הנ"ל]. ועל ידי נתינת חמשת השקלים כסף הפדיון לכהן, יורדת הקדושה מהבכור. וזה שונה בתכלית משאר מתנות הכהונה, שענינם הוא נתינה לשבט הכהנים ותו לא.

והנה כמבואר, עיקר מצות פדיון הבכורים החלה בעת יציאת מצרים, זכר לנס הצלת בכורי ישראל במכת בכורות, ולכן הופרשו הבכורות וחלה עליהם קדושה. והנה מבואר בשו"ע (או"ח סימן תע סע' א) "ויש מי שאומר שאפילו נקבה בכורה מתענה". ובמשנה ברורה (שם ס"ק ג) כתב: "שמכת הבכורות היתה גם עליהן כדאיתא במדרש", עכ"ל. ומעתה מכיון שכל ענין קידוש הבכורות נובע מהצלתם ממכת הבכורות, לכן חלה הקדושה גם על בכורות נקבות, ולפיכך חלה עליהם חובת התענית.

ולפי זה מבוארת היטב שיטת התוס' בקידושין הנ"ל שכהנת יכולה גם כן לקבל מעות פדיון הבן, וגם ישראל שנשא כהנת יכול לקבל בגלל אשתו. שהרי התבאר שכל מה שעושה הכהן בענין פדיון הבן, אינו בגדר קבלה של מעות פדיון, ואין לזה שום שם של קבלת מעות, והוא כמעשה קוף בעלמא, אם כן מה לי כהן או כהנת או ישראל הנשוי לכהנת, יש רק צורך שיעביר דרך כהן ואז זה יחשב שהכהן פדה אותו, כי הפדיון עבר דרכו.

ובזה גם מיושבת קושית החתם סופר הנ"ל שהקשה, מדוע אם נותנים לכהנת שנשאת לישראל ובעלה הישראל אוכל פירות, אין זה נחשב כגזל השבט. אולם לפי המבואר, אין זה שייך כלל לגדר זה של גזל השבט, כי אין כאן ענין של נתינה לשבט, אלא יש כאן רק ענין שהמעות יעברו דרך השבט, וא"כ מה לי אם הם עוברים דרך כהן או כהנת או ישראל שנשוי לכהנת, את מעשה הקוף שצריך לעשות בהעברת המעות דרך שבט הכהונה, יכול כל אחד לעשות עכ"ד ודפח"ח.
(דף על הדף חולין דף קלב עמוד א)

רייזמן מצביע על יסוד חשוב ביותר הקשור לפדיון הבן, לפיו עיקרו של הפדיון איננו הנתינה לכהן, כמו ביתר מתנות כהונה. אלא פדייתו של העולל הבכור מאלוהיו. כלומר, בניגוד ליתר מתנות כהונה שאכן חלק מהותי מהן נועד לא רק לשנות משהו בתפיסתו של האדם, של ההורים במקרה של פדיון הבן, או של העולל עצמו שנולד, אלא לקיים מבחינה כלכלית את הכהנים, הרי שבפדיון הבן עניין זה הוא התפל, ועיקר הנתינה היא פדיית הבכור מאלוהים.

בסוגיות שונות הקשורות לעניין זה בדרך עקיפה, העוסקות במתנות כהונה, תרומה וכדומה (בהן נתקלנו בלימודנו זה), עולה הרעיון כי האדם שנותן את אותן "מתנות כהנים" לכהנת שנשואה לישראל – גוזל את השבט. שכן הכהנים לא קיבלו חלק ונחלה כמו יתר שבטי ישראל. ועל כן מצווים כל יתר שבטי ישראל לתמוך בהם. ולכן, חשוב לחכמים לבחון ולבדוק אימתי מותר לכהנת ליהנות מאותן מתנות כהנים, ואימתי לא. מתי היא יכולה לזכות מעצם היותה כהנת, ומתי, כיוון שהיא נהנית מכך שהיא חיה בתוך שבט "רגיל" לכל דבר ועניין, אין היא יכולה לקחת מהכהנים.

אך בפדיון הבן, העניין המרכזי אינו התמיכה הכלכלית של עם ישראל בכהנים (דבר הנלמד על פי רייזמן בין היתר מהפסוקים המצווים על העניין מיד לאחר יציאת מצרים). אלא, המסר העמוק שמבקש פדיון הבן ללמד את האדם שזה עתה יצר בפעם הראשונה חיים. את האדם שלרגע, חש את תחושת הבריאה של אלוהים, ומרגיש ביחס לדבר שברא, שיצר- אותו רך נימול שהוא מחזיק בין כפות ידיו, את אותה תחושה מלאות של בעלות (במובן של בעלים, אך גם במובן של עבודה זרה). המסר של התורה להוריו של התינוק (ובעיקר לאשה, שהוא פטר רחמה), היא שאמנם הם הרו וילדו אותו – אך הוא אינו שלהם, במובן שחפץ, או כל קניין אחר הוא שלהם. הצורך של ההורים "לקנות" את הילד שלהם מאת אלוהים, נועד לשנות את תפיסת העולם שלהם ביחס לאותו פעוט שזה עתה הגיח לעולם מרחמה של אימו. הוא אינו שלך. הוא אינו אתה. אתם הוריו, אתם האחראים עליו, אך אתם אינכם הוא.

על פי פרשנות זו אנו עוסקים בשאלה האם כהנת יכולה לפדות את בכור ישראל, הרי שהתשובה היא ברורה: בוודאי שכן. בניגוד למתנות כהנים אחרות שנועדות באמת להוות מסגרת רווחה לאומית לכהנים (וגם ללויים בחלק מהמקרים), הרי שבמקרה של פדיון הבן, הכהן, כמו גם הכהנת, הם אך ורק סמל. סמלה של התורה לאחרות האלוהית עלי אדמות. וכאשר הכהן, או הכהנת, פודים את הבכור, הם אינם "זוכים" מצד עצמם בשום דבר באמת, אלא הם רק מהווים השתקפות טקסית של אותו רעיון הגלום בפדיון הבן.