השאלה בה עוסק מאמר זה היא חלק מדיון שעלה והתעורר בקהילתנו, קהילת "אשירה" מזכרת בתיה, בדבר נשים כשליחות ציבור בתפילת ערבית של שבת, כהרחבה לשיתוף הנשים בבית הכנסת שהונהגו עד כה.
לכאורה, בכדי להכריע בשאלה זו יש לפרוט לגורמים את מרכיבי התפילה ולבחון ביחס לכל אחד ואחד מהם – אם נשים יכולות לשמש כשליחות ציבור אם לאו.
זוהי נקודת המוצא של מאמר זה, הבוחן את השאלה הזו ביחס למרכיב אחד מתפילת ערבית – קריאת שמע. אלא שסופו של מאמר זה מערער על הנחת המוצא הזו, ומבקש להקדים לדיון ההלכתי הזה עיסוק בשאלות עקרוניות רחבות יותר בדבר היחס לשינויים וחידושים בהלכה ולעקרונות המטא-הלכתיים העומדים ביסודה של סוגיה זו.
משנה – "אין פורסין על שמע… פחות מעשרה":
על פי רוב, כאשר חושבים על תפילה בציבור ועל תפילה שבה שליח הציבור מוציא את הציבור ידי חובתו החלקים שאליהם מתייחסים הם: חזרת הש"ץ, קדיש, קדושה ו"ברכו". ואילו קריאת שמע, בדרך כלל, אינה צפה ועולה כאחד מן החלקים שיש לדון בהם. הסיבה לדבר היא כנראה, שלכאורה, אין הבדל בין אופן אמירתה של תפילה זו ביחיד לבין אופן אמירתה בציבור.
ואולם, כפי שנראה מיד, הנחת יסוד זו היא שגויה, ועיון במקורות מתקופת המשנה ועד ימינו מלמד שבמובנים רבים ושונים, תלוי כמובן בפרשנות ובשיטות השונות של הפוסקים, יש לקריאת שמע הנאמרת בציבור מעמד שונה מאמירתה ביחידות.
המקור הראשון שמערער על הנחת יסוד זו, ומלמד אותנו שלקריאת שמע יש מעמד ייחודי, הוא המשנה ממסכת מגילה:
"אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא… פחות מעשרה".
(משנה, מסכת מגילה, פרק ד', משנה ג)
משנה זו כוללת את קריאת שמע כחלק מאותם הדברים שנאמרים אך ורק כשיש מניין. אלא שכמובן לא ניתן להניח שהיא מכוונת לעצם אמירתה של קריאת שמע, שכן אמירתה מתקיימת גם ביחידות. ועל כן, עלינו לתור אחרי משמעותו של מושג עלום זה.
והנה, בדברי המשנה, ואף התלמוד, אין ביאור למושג "פורסין את שמע" המוזכרים במשנה זו.
החוקרים, ובראשם עזרא פליישר, מגדולי חוקרי התפילה, טענו שמונח זה פירושו קריאת שמע הנאמרת בחציית פסוקים, כך שהחזן אומר את חציו של הפסוק והקהל משלים את דבריו (דבר שהיה נעשה גם בחלקי תפילה אחרים כמו למשל ב"שירת הים"). לדוגמה, שליח הציבור אומר: "שמע ישראל ה' אלוהינו" והקהל משלים ועונה: "ה' אחד".
המקור המרכזי שממנו ניתן להסיק פירוש זה הוא מקור תלמודי, שאמנם לא מתייחס ישירות לקריאת שמע, אך מופיע בו המושג "פורס" בהקשר של קטע תפילה אחר:
"וכיצד אמרו שירה וכו'?
רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה, והן עונין אחריו".
(בבלי, מסכת סוטה, דף ל ע"ב)
כמובן שבקריאה מעין זה, בה הקהל שומע את חציים של הפסוקים מפיו של שליח הציבור, יש תפקיד משמעותי לקריאתו של שליח הציבור.
מכאן שאפשר לטעון, שאם מתכחילה "פריסה על שמע" פירושה קריאת שמע הנאמרת באופן הזה, הרי שבימינו, כשלא קוראים כך את קריאת שמע, אין כל דין של עשרה בקריאת שמע, ואין לה מעמד ציבורי מיוחד.
ואכן, בדרך זו הלך הרב דוד גולינקין (יו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל) שנדרש לשאלה האם נשים יכולות לשמש כשליחות ציבור:
"ניתן רק להקשות לגבי קריאת שמע מכיוון ששנינו במשנה (ברכות ג' ג) הנ"ל שנשים פטורות מקריאת שמע. אם כן, כיצד מותר להן להוציא את הציבור ידי חובה בשמיעת קריאת שמע?
יש לומר שזאת תהיה בעיה אם היינו עדיין "פורסים על שמע", דהיינו שהחזן קורא את קריאת שמע לקהל לסירוגין.
אבל אותו נוהוג עתיק נעלם לפני 1,500 שנה וקריאת שמע שלנו אינה דורשת לא מנין ולא שליח ציבור.
אם כן, אין זה משנה אם "שליח הציבור" לקריאת שמע- חייב אם לאו".
(הרב דוד גולינקין, "תשובה בעניין נשים במניין וכשליחות ציבור" או"ח, קו, תשנ"ז)
מחלוקת הגאונים והראשונים בביאור המושג – "פורסין על שמע":
כאמור, המונח "פורסין על שמע" אינו מבורר בדברי המשנה והתלמוד. והכרעת הסוגיה על בסיס העמדה המחקרית היא אפשרית, אך היא דורשת הכרעה עקרונית בדבר השאלה- כיצד אנו רוצים להתייחס למקורות שנכתבו במהלך הדורות שבדרך, ומה היחס שאנו מקנים למקורות אלו, ולהלכה בכללותה וכו'. שאלה זו, שהיא בעיני מרכזית בדיון שלפנינו, תדחה כרגע בפני עיון מדוקדק במקורות העוסקים בעניין זה, כמו גם בחלקי התפילה האחרים, אך נדמה לי שלא נוכל במקרה הזה להכריע בעניין זה מבלי שנדרש לשאלה עקרונית זו.
על כל פנים, המונח "פורסין על שמע" והשאלה – שלא בהכרח קשורה בו- האם יש לקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת מעמד שונה ומיוחד מזה של קריאת שמע הנאמרת ביחידות, והאם לשליח הציבור יש תפקיד כלשהו באמירתה, גם אם היא אינה נאמרת באופן שתואר לעיל, המשיכה להתברר בדורות המאוחרים יותר: בתקופת הגאונים ובתקופת הראשונים.
שיטת הגאונים והרמב"ם:
הרמב"ם, וכן שיטת הגאונים על פי מסורת שמוסר הר"ן בפירושו לסוגיה זו (הר"ן על הרי"ף, מגילה יג: ד"ה אבל( היא שה"פורס על שמע" פירושו: קריאת שמע וברכותיה הנאמרות במניין.
הר"ן, בשם הגאונים, מסביר שהמילה "פורס" פירושה – להתחיל. והרמב"ם, בדומה לכך גורס שהמילה "פורסין" נגזרת מהמילה "פורשין" – והיא מכוונת לברכות שאנו פורשים לפני ואחרי קריאת שמע (בעניין זה יש לדקדק בפער שבין פירוש המשניות לרמב"ם – בו הוא מבאר את המילה פורשים כמתייחסת לברכות שקודמות לקריאת שמע בלבד, ולא מזכיר את הברכות שבאות לאחריה. בעוד שבמשנה תורה הוא מתייחס לאלו כמו גם לאלו. ואין זה המקום להרחיב).
על פי פירוש זה עולה שהמשנה באה לחדש בדבריה שבניגוד לברכות אחרות, בהם יכול אדם אחד שמחויב בדבר להוציא את חברו שגם הוא מחויב בדבר, בברכות קריאת שמע אי אפשר לעשות כן, ואדם יכול להוציא את חברו – אך ורק כשהם עומדים יחד כחלק ממניין עשרה. וכך כותב הרמב"ם:
"וכיצד היא תפילת הציבור?
יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן – משלימין להם לעשרה, והוא שיהיו רוב שלא התפללו…
וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע, והכל שומעים ועונים אחריו 'אמן', אלא בעשרה. וזהו הנקרא 'פורס על שמע'".
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה, פרק שמיני, הלכות ד-ה)
שיטת רש"י ובעלי התוספות:
בניגוד לפירושם של הגאונים והרמב"ם, רש"י ובעלי התוספות מפרשים את המושג "פורסין על שמע" באופן אחרי לגמרי. וכך כתב רש"י בביאורו לדברי המשנה במסכת מגילה:
"אין פורסין על שמע – מנין (ש)הבא ליבת הכנסת לאחר שקראו הציבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע.
פורסין- לשון חצי דבר".
(פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ג ע"ב)
על פי רש"י המשנה בדבריה מתכוונת למקרה שבו אדם שפספס את אמירת הקדיש וה"ברכו" הנאמרים בציבור קודם לקריאת שמע. ובמקרה שכזה, יכול אותו אדם לאחר התפילה לומר קדיש "ברכו" וברכה ראשונה של קריאת שמע, על אף שיתר אנשי המניין כבר התפללו ושמעו קדיש ו"ברכו" וכו'. ובלבד שבעת אמירת דברים אלו עדיין יהיו עשרה.
בעלי התוספות, הולכים בדרכו של רש"י בביאור המושג עצמו. אלא שהם נחלקים ביניהם בשאלה האמנם ניתן לומר דברים אלו גם עבור היחיד, או שצריך שיהיה מספר גבוה יותר של יחידים שלא שמעו קדיש ו"ברכו" בכדי שניתן יהיה לאמרם בשנית בעשרה (אף אם הרוב כבר אמרו שמעו חלקים אלו בתפילת הציבור):
"הקונטרס (רש"י) פירש: בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הציבור, ורוצים לומר קדיש וברכו- צריך עשרה.
ורבנו תם פירש (פרק ו' ל"ז): דבשבעה שלא שמעו עם שלוש אחרים סגי (שצריכים להיות שבעה שלא שמעו, יחד עם עוד שלושה ששמעו).
והכי נמי איתא (וכך גם אנו לומדים) במסכת סופרים: רבותינו שבמערב אומרים בשבעה, ונותנים טעם לדבריהם, דכתיב: "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'" (שופטים ה). דאיכא (שיש בפסוק זה) שבע תיבות.
ויש אומרים אפילו בשישה, משום ד"ברכו" הווי הששי (כי המילה ברכו היא המילה השישית בפסוק זה).
ורבנו תם כתב בספר הישר: בחמשה, משום דליכא אלא חמש תיבות עד "ברכו" (משום שיש חמש מילים עד למילה "ברכו").
ונראה לי אפילו בשלושה שלא שמעו (שמותר לצרף אליהם שבעה ששמעו, ולומר קדיש וברכו). […]
ותלמידי רש"י פירושו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע.
ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותן שלא שמעו".
(פירוש התוספות לתלמוד הבבלי, מסכת מגילה, דף כ"ג ע"ב, ד"ה: אין פורסין על שמע)
האם יש לקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת מעמד של תפילה בציבור במובן כלשהו?
תקופת הראשונים:
על פי שיטתו של הרמב"ם והגאונים אנו יכולים ללמוד שתפקידה של אמירת קריאת שמע במניין נועדה לאפשר ליחיד לצאת ידי חובת אמירתה, אף אם הוא אינו אומר את מילותיה בכוחות עצמו.
אך מעבר לפירוש הנקודתי הזה, אפשר לראות בבחירה של הרמב"ם להתייחס לעניין זה כחלק מהגדרתו של "תפילת הציבור", ולא כדין משני בהלכות קריאת שמע, כביטוי לכך שהרמב"ם לא ראה בקריאת שמע הנאמרת בציבור דבר הנעשה רק בכדי להוציא את היחיד שאינו יודע לקרוא ידי חובה. אפשר להציע שהרמב"ם ראה בהלכה זו עניין מרכזי באמירת קריאת שמע בציבור. כלומר, שחלק מהותי מאמירתה בציבור נובע מכך ששליח הציבור מוציא את הציבור כולו, הבקיאים ושאינם בקיאים (וזאת בניגוד לחלקים אחרים בתפילה, עליהם נאמר שהוא מוציא רק את אלו שאינם בקיאים) ידי חובתם.
חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תפילה:
"סדר תפילות הציבור כך הוא:
בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש, וכל העם עונים: "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעמלי עלמיא" בכל כוחן. ועונים אמן בסוף קדיש.
ואחר כך אומר: "ברכו את ה' המבורך", והם עונים: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה. והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל.
והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם… ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל.
והכל עומדים ושומעים ועונין אמן! אחר כל ברכה וברכה. בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן".
(הלכות תפילה, פרק ט, הלכה א-ג)
גם במקרה זה התיאור של "הפורס על שמע" – קריאת שמע הנאמרת בקול רם על ידי שליח הציבור, מתוארת אצל הרמב"ם כחלק מתיאור התפילה הציבורית, ולא רק כדין צדדי, שנובע באופן מקרי מכך שאדם כלשהו רוצה לצאת ידי חובה, מסיבה זו או אחרת, בשמיעת הברכות מפיו של חברו.
יתרה מכך, כשמשווים את דבריו של הרמב"ם בנוגע לקריאת שמע המובאים בקטע זה לדבריו בהמשך הקטע הנוגעים לתפילה עמידה אפשר לומר אפילו מסקנה מרחיקה לכת יותר:
את קריאת שמע בוחר הרמב"ם לתאר קודם כל כתפילה הנאמרת באופן כזה ששליח הציבור מוציא את הציבור ידי חובתם, ורק בסוף דבריו הוא מוסיף ואומר שמי שיודע לקורא בכוחות עצמו- יקרא יחד עם החזן.
ואילו את תפילת עמידה הוא מתאר באופן הפוך: קודם כל הוא מתאר את התפילה הציבורית הנעשית כך שכל אחד בציבור אומר את תפילתו בלחש, ורק אחר הוא מוסיף ואומר שבכדי להוציא את אלו שאינם יודעים להתפלל- חוזר שליח הציבור על התפילה, וכולם עונים על ברכותיו אמן.
ומכאן, אפשר להסיק שבניגוד לתפילת עמידה שכל מטרתה של חזרת הש"ץ היא להוציא את מי שאינו בקיא ידי חובתו, הרי שלאמירתה של קריאת שמע על ידי שליח הציבור והוצאת הציבור ידי חובה (אפילו אם היחידים יוצאים ידי חובה בכוחות עצמם) יש תפקיד סימבולי – המבטא את התפילה הציבורית- "ברוב עם הדרת מלך".
הד לעמדה זו ניתן למצוא בדברי התלמוד על הפסוק- "ברוב עם הדרת מלך":
"תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש, והביאו אור לפניהם-
בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו.
ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך".
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף נ"ג ע"א)
מדברי התלמוד עולה שאפשר שתפקידו של שליח הציבור בקריאת שמע הוא להוציא את הרבים ידי חובתם- לא רק בכדי לעזור לאלו שאינם יכולים להסדיר את מילות קריאת שמע בכוחות עצמם, אלא בכדי להפוך את תפילתם של היחידים לתפילה אחת משותפת.
דברים אלו נכונים לא רק ביחס לשיטתו של הרמב"ם שמפרס את המושג "פורסין על שמע" כמתייחס לקריאת שמע וברכותיה, אלא גם ביחס לשיטתם של חלק מהמפרשים והפוסקים שהלכו בשיטת רש"י.
כך אנו מוצאים, שהרא"ש – רבנו אשר- שביאר את המושג "פורסין על שמע" כשיטת רש"י, מתאר את המנהג שהנהיג לעצמו:
"ברכת יוצר אור וערבית, אני אומר עם השליח ציבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה, וגם אם היה מכוין לדברי שליח ציבור בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה, כי הפסיק באמצעיתה, אבל כשאדם קורא בפיו, אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא, וכשאני מגיע לסוף הברכה, אני ממהר לסיים ולענות אמן אחר ברכת החזן".
(תשובות הרא"ש, כל ד' סימ ןיט)
מדבריו עולה שאמירת ברכות קריאת שמע על ידי היחיד בבית הכנסת, הן משניות לברכות קריאת שמע שאומר שליח הציבור, וכל מטרתן היא לסייע ליחיד לכוון את מחשבותיו לאמירת קריאת שמע וברכותיה על ידי שליח הציבור.
אם נסכם את השיטה האמורה עד כה, נראה שאפשר להציג אותה באופן מצומצם או נרחב:
באופן המצומצם, הרי שיש לקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת תפקיד דומה לחזרת הש"ץ- להוציא את שאינו בקיא בתפילה ידי חובתו.
באופן הנרחב, הרי שיש לקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת תפקיד מרכזי בתפילה הציבורית, ומכאן שתפקידו של שליח הציבור הוא להוציא את כל הציבור ידי חובתו, ולא רק את מי שאינו בקיא, כיוון שבכך הופכת התפילה מתפילת יחיד לתפילה משותפת- "ברוב עם הדרת מלך".
מסורת זו נשתמרה במובנים רבים בקהילות יוצאי ספרד ותימן – אשר ברבות מהן נאמרות קריאת שמע וברכותיה בקול רם – על ידי שליח הציבור והקהל.
אל מול גישות אלו התפתחה מסורת אחרת, שהיא המסורת המוכרת בקהילות יוצאי אשכנז לתפוצותיהם, בהם נאמרות ברכות קריאת שמע וברכותיה בלחש.
המקור למנהג זה (שכפי שנראה בהמשך- גם בקרב הפוסקים האשכנזים היו חילוקי דעות ביחס אליו) הוא בדברי ה"כלבו".
ה"כלבו" הוא ספר הלכה שנכתב בתקופת הראשונים – אך מחברו אינו ידוע. לאורך השנים העולו הצעות שונות הנוגעות לזהות מחברו: היו שטענו שזהותו של המחר היא של אחד מגדולי הפוסקים הספרדים במאה ה-14: הריב"ש – רבי יצחק בר ששת; אחרים טענו שמחברו הוא אחד מחכמי פרובנס (האיזור שבין אשכנז לספרד) רבי אהרון הכהן מלוניל; ורבי דוד קונפורטי, שהחל את דרכו בסלוניקי, עלה לארץ ישראל ולבסוף השתקע במצרים, טען בספרו "קורא הדורות" שאישה היא זו שעומדת מאחורי כתיבתו של ספר זה.
על כל פנים, ב"כלבו" נכתב בנוגע לקריאת שמע שהחלק היחידי שבו חשוב להקפיד ששליח הציבור אומר את המילים בקול רם בכדי שכל הציבור יקבל עליהם במשותף "עול מלכות שמיים" הוא הפסוק הראשון: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", וזו לשונו:
"מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעני, מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד, ואם אמרו יחיד כבר חייב לחזור ולאומרו עם שליח צבור, וכן נמי (גם) אם לא אמרו עדין, ופסוק ראשון בלבד".
(ספר כלבו סימן י)
הכלבו מתחיל את דבריו במילים "מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעני" – ובכך הוא מכוון למדרש הזה:
"דבר אחר, "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך"- כישראל נכנסים לבתי כנסיות וקורין ק״ש בכיוון הדעת, בקול אחד, בדעה וטעם אחד-
הקב״ה אומר להם: היושבת בגנים, אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך – השמיעיני.
אבל כשישראל קורין ק״ש בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בק״ש-
רוח הקודש צווחת ואומרת: "ברח דודי, ודמה לך לצבי", לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת; "על הרי בשמים" – בשמי שמיים העליונים".
(שיר השירים רבה, ח', פסוק יג)
הכלבו מתייחס לאמירה של המדרש הזה ככזו המכוונת לפסוק הראשון של שמע ישראל בלבד, ולא לכל קריאת שמע, ובוודאי שלא לברכותיה. ועל כן, השאלה האם שליח הציבור מוציא את היחיד ידי חובתו – היא שאלה תיאורטית בלבד מבחינתו, אך הלכה למעשה התשובה היא פשוטה, שכן שליח הציבור אינו אומר את הברכה בקול, ומכאן שהוא אינו מוציא אף אחד ידי חובת קריאת שמע מלבד עצמו.
מעבר לכך, מהאופן שבו נאמרים הדברים במדרש אנו יכולים להסיק גם מהו האופן שבו מתייחס הכלבו לאמירת קריאת שמע בקול רם על ידי שליח הציבור:
האמירה בקול רם – לא נועדה להוציא את מי שאינו בקיא ידי חובה, ובוודאי שלא להוציא את הציבור במובן הזה של "ברוב עם הדרת מלך", כפי שראינו לעיל.
אלא, תפקידו של שליח הציבור על פי הכלבו הוא כתפקידו של המנצח על התזמורת- עליו לומר את הדברים בקול בכדי לכוון את הציבור לומר את קריאת שמע יחד, ולא שכל יחיד ויחיד אומר בעצמו.
תקופת האחרונים:
שלוש העמדות שראינו בדבריהם של הראשונים נשתמרו גם בדבריהם של האחרונים (וכפי שראינו הן גם השתמרו באופן השונה שבה נאמרת קריאת שמע בקהילות שונות):
הרמ"א פסק להלכה את דבריו של הכלבו, ובכך נתן תוקף משמעותי למנהג קהילות אשכנז:
"ומנהג שלנו לקראו כולו בחשאי מלבד פסוק ראשון שהוא שמע ישראל אומרים בקול רם וכן כתב הכלבו (סי' ט ה א) ששליח ציבור יאמר שמע ישראל בקול רם כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד".
(דרכי משה הקצר אורח חיים סימן סא)
המסקנה המתבקשת מפסיקה זו של הרמ"א היא שקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת, בין אם מלכתחילה נועדה להוציא את מי שאינו בקיא ובין אם היה לה בעבר הרחוק יותר מעמד של תפילה בציבור, בפועל כיוון שהיא נאמרת בלחש, אין לה עומד מעמד שכזה. ואכן, כך פסק רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, בספרו "שולחן ערוך הרב":
"אם יש בני-אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר: קדישו, ו"ברכו" וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר. וזה נקרא פורס על שמע, לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה".
"ותקנו כן כדי להוציא את מי שאינו בקי כמו שתנקו בתפילה, אבל עכשיו שכולם בקיאים וכל אחד מברך לעצמו די בקדיש וברכו בלבד וכל אחד מברך לעצמו אח"כ ברכות קריאת שמע.
ואם כבר קראו קריאת שמע וברכותיה אין צורך לחזור ולברך אפילו ברכה ראשונה – לא הפורס ולא השומעים (לפיכך ג"כ קטן יכול לפרוס כמו שנתבאר בסימן נ"ג) וכן נוהגים במדינות אלו".
(שולחן ערוך הרב, האדמו"ר הזקן, סט)
מנגד, הגאון מווילנה, אמנם מכיר אף הוא בכך שהמנהג של קהילות אשכנז הוא לומר את קריאת שמע וברכותיה בלחש, אך הוא טוען שמנהג זה השתרבב (זו לשונו) בשל חוסר דיוק בדברי הרא"ש, וטוען שמעיקר הדין יש לשמוע את קריאת שמע משליח הציבור:
"…אבל הרא"ש אין מפרש כן, שמדבריו משמע שלולא חששא הנ"ל (שלא יהיה מרוכז בכל מילה ומילה שאומר הש"ץ) לא היה מברך (קריאת שמע וברכותיה, אלא יוצא ידי חובה בשמיעת מהש"ץ)
ומשמע שבימיו לא היו מברכין אלא הכל שומעין מש"ץ והוא היה חושש לכך.
ממנו נשתרבב מנהגנו
והתוספתא אתיא כפשטיה (והתוספתא מתפרשת בפשטות) כמו ששנינו: " ואין עונים עם המברך רבי יהודה היה עונה עם המברך (ישעיהו ו) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל [הארץ כבודו] (יחזקאל ג) וברוך כבוד ה' ממקומו כל אלו היה ר' יהודה אומר עם המברך".
מכאן- שהשאר לא היו אומרין.
והטעם שהיה אומר כל זאת כמו שכתב למעלה בסימן מ"ט בשם הרא"ש- לפי שאי יכול להוציא ידי חובה בעל פה (דברים שבכתב אין אתה ראשי לאמרם על פה, ועל כן את הפסוקים מן המקרא: "קדוש, קדוש, קודש" וכדומה- היה קורא מתוך הכתוב, ולא שומע רק מפי שליח הציבור)
וכמו שכתב בטור שם, אלא אומר בנחת לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ".
(ביאור הגר"א לשולחן ערוך, אורח חיים סימן נט)
הגר"א מתייחס לדבריו של הרא"ש וטוען, שדבריו של הרא"ש לפיהם היה נוהג לקרוא עם שליח הציבור רק כי חשש לכך שלא יאזין לכל מילה ומילה כראוי, גרמו לכך שנוצר המנהג של קהילות אשכנז בו הברכות נאמרות ביחידות. בנוסף לכך, הוא מוסיף טעם נוסף לכך שיש חשיבות לומר את קריאת שמע, ופסוקים אחדים מברכותיה בפה. על בסיס שיטתו של רבי יהודה בתוספתא והדברים שכתב הטור ב"אורח חיים" סימן מ"ט הוא מסביר שאפשר לראות באמירת הפסוקים מן התורה בקריאת שמע וברכותיה חלק מאותם הדברים שחכמים אמרו עליהם: "דברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרם על-פה…" – ולכן גם במקרה של קריאת שמע נכון לומר אותה עם שליח הציבור. אך אמירה זו מצטרפת לשמיעת קריאת שמע וברכותיה משליח הציבור- שזהו עיקר הדין.
דבריו אלו של הגר"א מלמדים שמלכתחילה קריאת שמע הייתה צריכה להיאמר על ידי שליח הציבור, והאמירה של היחיד – אמורה הייתה רק ללוות אותה, מחשש שהאדם לא יתרכז כפי שכתב הרא"ש או מחשש לשיטתו של רבי יהודה בתוספתא.
ורק חוסר דיוק בלשונו של הרא"ש, כך לפי הסברו של הגר"א, הובילה לכך שנשתרבב המנהג של קהילות אשכנז בה נאמרת קריאת שמע וברכותיה בלחש, ללא ששליח הציבור משמיעה בקול.
מכאן שאפשר לומר ששיטתו של הגר"א היא שלקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת יש מעמד ציבורי באופן הזה ששליח הציבור מעיקר הדין מוציא את הציבור ידי חובתו.
שיטה דומה לזו אנו מוצאים גם בדבריהם של פוסקים ספרדים, כדוגמת החכם מסעוד הכהן אלחדד בעל שו"ת פרחי כהונה (1893-1950) והיה מגדולי הפוסקים של יהדות אלג'יר באותם הימים. וכך הוא כותב:
"…לפי דאדרבה ברכות אלו (ברכות קריאת שמע) וקריאת שמע מצותן בשמיעה…
ולזה כתב בבית יוסף דמטעם זה היה חפץ הרא"ש לשמוע ברכת אהבה רבה מפי ש"צ.
אם לא שהיה חושש שמא באמצע הברכה יפנה לבו לדברים אחרים.
ואם כן שמעינן מינה שפיר (שמענו מזה יפה):
דמאן דאפשר ליה (שמי שאפשר לו) לקרות עם הש"צ אין הכי נמי (כך הוא באמת, שצריך אף הוא לקרוא).
אבל מאן דלא אפשר לו, שאינו יודע לקרות- אוקמה אמצותה (הועמדה המצווה על כך) דיוצא בשמיעה. ולא חיישינן שמה יפנה לבו לדברים אחרים".
(שו"ת פרחי כהונה, אורח חיים סימן ט)
חכם מסעוד הכהן אלחדד קובע בדבריו שלכתחילה יש לשמוע את קריאת שמע וברכותיה מפיו של שליח הציבור. והוא מביא ראייה לשיטתו מכך שהרא"ש עצמו – רצה לשמוע את הברכות מפיו של שליח הציבור, על אף שלכאורה יכולה היה לצאת ידי חובה באמירתן בכוחות עצמו- מה שבין כה וכה הוא עשה.
ומכאן קובע חכם מסעוד הכהן להלכה שאמנם מלכתחילה קריאת שמע מצוותה בשמיעה, אך נכון החשש שהזכיר הרא"ש קיים – ולכן אדם שיודע לקרוא קריאת שמע צריך גם לקרוא אותה בעצמו, יחד עם שלח הציבור.
ואדם שיודע לקרוא – צריך לקרוא עם שליח הציבור, אך מי שאינו יודע לקרוא קראית שמע בעצמו יכול לצאת ידי חובה בשמיעתה.
בין גישתו של הרמ"א שמאששת ומאשרת את המנהג לפיו שליח הציבור אינו קורא בקול רם, וממילא השאלה האם ניתן לצאת בשמיעת קריאת שמע וברכותיה – אינה מתקיימת, לבין הגישה של הגר"א וחכם מסעוד הכהן – לפיה עיקרה של קריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת היא קריאת שמע הנאמרת בקול על ידי שליח הציבור, והיחיד מלווה אותו באמירתה בלחש, ניתן למצוא גישת ביניים.
על פי גישה זו, אפשר מעיקר הדין לצאת ידי חובת קריאת שמע ע"י שמיעתה משליח הציבור, אך אין לזה עדיפות על אמירתה בלחש, כל יחיד ויחיד בפני עצמו. ועל כן, במציאות שבה הכל יודעים לקרוא קריאת שמע, מוטב שיקראו בלחש. גישה זו אנו מוצאים בדבריו של רב דוד הלוי סגל, מגדולי הפוסקים האשכנזיים במאה ה-17, בעל ה"טורי זהב" על השולחן ערוך:
"יאמר בלחש-
זה לשון הרא"ש והטור סימן נ"ט: "ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם שליח הציבור בלחש כי אין אדם יכול לכוון תדיר עם הש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוון לדברי ש"ץ ובאמצע הברכה היה פונה לדבר אחר הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. עד כאן לשונו.
ושערורייה זו מצוויה בעוונותינו הרבים בנינו שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך – אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים ועוברים על עשה דאורייתא: "וברכת את ה' אלוהיך…" בשאט נפש ובפרט בסעודות גדולות.
וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כל אחד מברך בפני עצמו. מה שאין כאן עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך – ואינו שומע מהו אומר. ע"כ בוודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ולא יבוא לידי מכשול דאורייתא.
דאף על גב דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לברך מכל מקום בשביל חסרון כוונה יש לנהוג כן."
האם נשים חייבות בקריאת שמע?
תקופת המשנה:
על פי המקורות מתקופת המשנה התשובה היא לכאורה פשוט וחד משמעית, שכן ידועה המשנה במסכת קידושין המחלקת בין מצוות עשה שהזמן גרמן- בהם מחויבים הגברים, אך הנשים פטורות, לבין מצוות עשה שאין הזמן גרמן, בהם מחויבים נשים ואנשים כאחד:
"וכל מצוות עשה שהזמן גרמא- אנשים חייבין והנשים פטורות.
וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא- אחד אנשים ואחד נשים חייבין".
(משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ז)
לאור משנה זו ניתן להבין בפשטות את דברי המשנה במסכת ברכות:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע ומן התפלין,
וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון".
(משנה, מסכת ברכות, פרק ג', משנה ג)
החלוקה בין מזוזה וברכת המזון, לבין קריאת שמע ותפלין מתבארת לאור הכלל שראינו במסכת קידושין:
קריאת שמע היא מצווה שתלויה בזמן, שנאמר: "בשכבך ובקומך", וחכמים הגדירו מאימתי זמנה של קריאת שמע של שחרית ומאימתי קורין את שמע בערבין.
וגם מצוות התפלין היא מצווה התלויה בזמן: שכן מצוות התפלין היא רק מעלות השחר, ואין מצוותה בלילה. וכן, מצוות התפילין היא מצווה בימי החול, אך אין מצווה, ואף להפך התפלין הן מוקצה בשבתות ומועדים (חולו של מועד הוא כבר בעל מעמד אחר וצריך לעיין בו באופן נקודתי, שכן מלכתחילה ההלכה קבעה שמניחים תפילין בחולו של מועד, וזה אחד מהדברים שהשתנו בהלכה לאור הקבלה- ואין זה המקום להאריך). ועל כן- הנשים פטורות מקיומן של מצוות אלו.
מנגד, ברכת המזון, ומזוזה- הן מצוות שאינן תלויות בזמן, ועל כן – הנשים חייבות בהם כגברים.
לתפילה שמוזכרת במשנה זו – יש צורך להקדיש עיון נפרד, שכן לכאורה התפילה גם היא מצוות עשה שהזמן גרמה, וחכמים קבעו זמנים מוגדרים לתפילה, והנה במשנה זו היא מופיעה כחלק מן המצוות שאף הנשים חייבות בהם. ועל כן, יש צורך לבחון מה הגדר של התפילה והחיוב בתפילה שאליו כיוונו חכמים בדברים אלו, כפי שהתפרש מקור זה לאורך הדורות.
תקופת התלמוד:
בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי אנו מוצאים אישוש לדברי המשנה, לפיה נשים פטורות ממצוות מקריאת שמע. אלא שהנימוק של כל אחד מהצדדים הוא שונה.
הנימוק של התלמוד הבבלי, הוא בדומה לדברים שכתבנו לעיל- שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא:
"קריאת שמע פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות".
(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ ע"ב)
ואולם, בתלמוד הירושלמי הנימוק הוא אחר:
"נשים מניין? (שפטורות מקריאת שמע?)
– "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א, יט)- את בניכם ולא את בנותיכם".
(תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה ג)
התלמוד הירושלמי תולה את קריאת שמע באילן גדול יותר שהוא – לימוד התורה. ואכן מקורות רבים מתקופת התלמוד מלמדים על הרעיון לפיו תפקידה של קריאת התורה הוא שינון התורה. (מעניין שמקורות אלו מיוחסים ברובם לרבי שמעון בר יוחאי- אך אין זה המקום להרחיב בעניין זה).
כך נאמר בתלמוד הירושלמי:
"רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. […]
טעמיה דרבי שמעון בן יוחי – זה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון".
(תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ב)
וכך נאמר בתלמוד הבבלי:
"אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד – אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש".
(תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צט ע"ב)
ומכאן, שדין אחד לקריאת שמע וללימוד תורה. וכשם שמלימוד תורה – הנשים פטורות, דבר שדרשו חכמים מן הפסוק: "ולמדתם אותם את בניכם", כך גם ביחס לקריאת שמע.
תקופת הגאונים:
אך למרות הדברים החד-משמעיים האלו המופיעים במשנה ובתלמוד, אנו מוצאים מקור שמתוארך לתקופת הגאונים, ממנו עולה כי נשים דווקא חייבות בקריאת שמע. במסכת סופרים, נמנית קריאת שמע בין אותן המצוות שהמשנה שראינו לעיל מנתה כמצוות שהנשים חייבות בהן- ברכת המזון, מזוזה ותפילה:
"יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר, ובגדיו משולשין, וקורא בבכייה וביללה. אם יודע הוא לתרגמו מוטב, ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגמו בטוב, ומתרגם לפי שיבינו בו שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, וכל שכן זכרים, וכן הן חייבות בקריאת שמע ובתפילה ובברכת המזון ובמזוזה, ואם אינן יודעות בלשון הקודש, מלמדין אותן בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד. מיכן אמרו, המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים ואשתו ובנותיו".
(מסכת סופרים, פרק י"ח, הלכה ד)
ניתן לבאר שמקור זה הולך בשיטת התלמוד הירושלמי – ורואה בקריאת שמע סניף של לימוד התורה, ולא מצווה העומדת בפני עצמה באופן נקודתי. ועל כן, הוא אינו רואה אותה כמצוות עשה שהזמן גרמא שממנה נשים פטורות, בדומה לאופן שבו מבאר התלמוד הבבלי את המשנה.
אלא שבניגוד לאמור במשנה, ובניגוד להסבר של התלמוד הירושלמי, מקור זה אינו פוטר את הנשים משמיעת ספר ומלימוד תורה, וממילא הוא גם אינו סבור שהנשים פטורות מקריאת שמע, אלא חייבות בה.
תקופת הראשונים:
בתקופת הראשונים הפוסקים באופן גורף מכריעים על פי המשנה והתלמוד שהנשים פטורות מקריאת שמע.
ניתן למצוא עמדה זהה כמעט מפיהם של כל הפוסקים – מקשת הדעות:
כך מפרש רש"י את הסוגיה ואין הוא או ממשיכי דרכו מבעלי התוספות שבאשכנז או בצרפת המערערים על שיטה זו:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע – שהיא מצות עשה שהזמן גרמא…"
(רש"י מסכת ברכות דף כ' ע"א)
כך גם פוסקים הראשונים יוצאי ספרד, ובראשם הרמב"ם:
"נשים ועבדים וקטנים- פטורין מקרית שמע…"
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ד', הלכה א)
וכך גם פוסקים הראשונים שמושפעים משני המרכזים הגדולים – אשכנז וספרד גם יחד, בפורבנס, איטליה או מקומות אחרים, דוגמת רבי ישעיה די טראני המכונה "התוספות רי"ד" שיושב באיטליה:
"נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
קרית שמע היא מצות עשה שהזמן גרמא, דכתיב: "בשכבך ובקומך"…"
(פסקי רי"ד מסכת ברכות דף כ עמוד ב)
אך לצד תמימות דעים זו, ניתן למצוא גם חכם אחד בתקופת הראשונים שהשמיע קול מעט שונה. היה זה רבי שמואל בן רבי משולם ירונדי, מחכמי ספרד, שחי בסוף המאה ה-14 בספרד. בספרו "אוהל מועד" הוא פוסק שאמנם נשים פטורות מרוב רובה של קריאת שמע, אך הן חייבות בפסוק המרכזי שלה: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד":
"נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך פטורים מקריאת שמע ומתפילין וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון ונר' דעבד ואשה חייבין בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון אבל משאר פסוקים פטורים, כמ"ש כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות".
(ספר אהל מועד שער קריאת שמע דרך ב)
אפשר לראות בפסיקה זו מיצוע של המקורות מהמשנה והתלמוד- לפיהן נשים פטורות מקריאת שמע, לבין המקור ממסכת סופרים, מתקופת הגאונים, שמחייב את הנשים בקריאת שמע.
תקופת האחרונים:
העמדה הבסיסית בדבריהם של האחרונים היא שנשים פטורות מקריאת שמע, כיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. וכך פסק רבי יוסף קארו בספרו- ה"שולחן ערוך":
"נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא".
(שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע)
ואולם, עמדה בסיסית זו, על אף שהיא עומדת ביסוד דבריהם של כל האחרונים, אינה נשמרת באופן כל כך חד-משמעי ביחס לכל חלקי קריאת שמע:
כך יש מבין הפוסקים שמוסיפים על דברי השולחן ערוך, ומצביעים על חלקים ספציפיים מקריאת שמע שאותם חייבות הנשים לומר, למרות שהן פטורות ממרבית חלקיה של קריאת שמע:
הב"ח- רבי יואל סירקיש, בעל ה"בית חדש" ושל הרמ"א- רבי משה איסרליש, בעל ה"מפה" על השולחן ערוך פוסקים שנשים חייבות בקריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע":
"אף על פי דפטורים מקריאת כל הג' פרשיות מכל מקום חייבים הם בקבלת יחוד השם עליהם ולקרות פסוק ראשון… וכך יש להורות לנשים".
(הב"ח על "ארבעה טורים", סימן ע', ד"ה נשים ועבדין פטורין)
"ויקראו לפחות פסוק ראשון".
(הגהות הרמ"א על השולחן ערוך, סימן ע)
עליהם יש להוסיף את עמדת היחיד של הרב צבי כץ, בפירושו על ה"שולחן ערוך", "נחלת צבי". בעל ה"נחלת צבי" מבקש לדייק מדברי ה"שולחן ערוך" שכתב: "ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמיים", שנשים חייבות באמירת הפרשייה הראשונה של קריאת שמע, ולא רק הפסוק הראשון. שכן לשיטתו התוספת של הרמ"א על השולחן ערוך באה לגרוע מדברי השולחן ערוך. אך מרבית הפוסקים חולקים על עמדתו זו, וטוענים שהרמ"א ביקש להוסיף על דברי השולחן ערוך ולא לגרוע מהם .
בנוסף לכך, יש מהפוסקים (וראו בהרחבה את הדעות לכאן ולכאן בעניין זה המובאים בדברי המשנה ברורה על השולחן ערוך: אורח חיים, סימן ע', ד"ה: מקריאת שמע) שטענו שדברי השולחן ערוך אינם נוגעים לחלקים מתוך קריאת שמע שאותם יש לומר מדאורייתא ולא רק מתקנת חכמים. על פי עמדה זו, הרי שהפרשיות הראשונות של קריאת שמע וכמובן שגם הברכות, הן תקנת חכמים. ואולם, הפרשה השלישית בקריאת שמע- פרשת ציצית, היא מדאורייתא כיוון שהזכרת יציאת מצרים זו חובה האמורה כבר בתורה.
וכך כתב רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו: "המגן אברהם:
"נראה לומר דנשים פטורות גם כן מברכת קריאת שמע דיש להם גם כן זמן קבוע….
אך נראה לומר דמכל מקום מחוייבים לומר "אמת ויציב" דזכירות יציאת מצרים הוא דאורייתא…"
(מגן אברהם על ה"שולחן ערוך", אורח חיים ,סימן ע, סעיף א)
לצד מקורות אלו המערערים מעט על הפטור הגורף של הנשים מקריאת שמע, ומצביעים על חלקים אחדים מתוכה שבהן הן חייבות, יש להוסיף מקורות שדווקא גורעים עוד יותר מאמירת קריאת שמע על ידי נשים:
בתקופת האחרונים אנו מוצאים עמדה חדשה לפיה אסור לנשים לברך את ברכות קריאת שמע, כיוון שהנשים פטורות מקריאת שמע עצמה. טענה זו מתבססת על מחלוקת שקיימת בדברי הראשונים בנוגע לשאלה האם נשים שמקבלות על עצמן לקיים מצווה כלשהי שהן פטורות ממנה מלכתחילה, יכולות גם לברך עליה (אך אין במקורות אלו התייחסות ספציפית לברכות קריאת שמע):
מרבית הפוסקים האשכנזים בתקופת הראשונים – פסקו שהן רשאיות. ואילו מרבית הפוסקים הספרדים בתקופה זו – פסקו שהן אינן רשאיות. ועל כן, גם במקרה זה, אין לנשים לברך ברכת קריאת שמע.
ואכן, כך פסק הרב עובדיה (לעיון במקורות ובראיות שמביא הרב עובדיה יוסף לשיטתו ראו- שו"ת יביע אומר, חלק ב', אורח חיים, ו) :
"נשים פטורות ממצוות קריאת שמע, מפני שיש זמן קבוע לקריאת שמע, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ומכל מקום ראוי להן להחמיר על עצמן ולקרוא קריאת שמע כדי לקבל עליהן עול מלכות שמים ועל מצוות.
ואמנם מברכות קריאת שמע הנשים פטורות, ואינן רשאות לברך ברכות קריאת שמע בשם ומלכות".
(קיצור ש"ע הרב עובדיה יוסף, על פי דבריו ב"ילקוט יוסף, מהדורת תשס"ד, הל' פסוד"ז, עמוד תרח)
אך עמדתו זו של הרב עובדיה יוסף זכתה לביקורות רבות, ורבים הם הפוסקים שחלקו עליו בעניין זה. ובין החולקים עליו, לאר רק פוסקים אשכנזים, שמלכתחילה חלוקים על העמדה הפסיקה הספרדית לפיה אין נשים רשאיות לברך שהן פטורות מהן מלכתחילה, אלא גם פוסקים ספרדיים ששותפים לרב עובדיה יוסף בנוגע להנחת המוצא הזו (ועיינו בדבריו של הרב אליעזר מלמד ב"פניני הלכה, תפילת נשים, מצוות תפילה לנשים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות שהזמן גרמן, הערה 10" – שם מובאות העמדות באריכות העמדות החולקות).
סיכום: האם נשים יכולות לשמש כשליחות ציבור בקריאת שמע?
בכדי לענות על שאלה זו, עלינו להזכיר את הכלל המופיע במסכת ראש השנה:
"זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם".
(משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח)
על פי הכלל הזה, כאשר אדם רוצה לצאת ידי חובתו על ידי אדם אחר, שניהם חייבים להיות במעמד חויב זהה. בכדי להסיק מסקנות קונקרטיות בנוגע לשאלה האם אישה יכולה לשמש כשליחת ציבור בקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת תוך שאנו שומרים על כלל זה, עלינו לחבר בין הנקודות שראינו עד כה.
אך כיוון שראינו תשובות שונות לשאלות השונות הנוגעות בעניין זה, נפרסת לפנינו קשת רחבה של דעות:
א. העמדה הראשונה היא זו של הרב דוד גולינקין, יו"ר ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית בישראל:
על פי עמדתו של הרב גולינקין, ה"פורס על שמע" היה מנהג שבו נאמרה התפילה במשותף לקהל ולחזן. במקרה הזה- יכול להיות שאישה לא יכולה הייתה להיות שליחת ציבור. אבל כיוון שאנו לא אומרים כך את התפילה- הרי שנשים יכולות לשמש כשליחות ציבור בקריאת שמע וברכותיה, כיון שאין כל היבט של הוצאת יחיד או רבים ידי חובתם בקריאת שמע כפי שהיא נאמרת כיום.
עמדה זו מדלגת מימיהם של חז"ל אל ימינו תוך התעלמות מוחלטת מעמדותיהם של הפוסקים לאורך תקופת הראשונים והאחרונים.
ב. העמדה השנייה, היא עמדה שמתקבלת מחיבור שתי נקודות: הראשון- המקורות (כדוגמת הקריאה המצומצמת בדברי הרמב"ם) לפיה קריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת בקול נועדה אך ורק להוציא את היחיד שאינו בקיא ידי חובתו; והשני- המקורות הרבים לפיהם אישה פטורה מקריאת שמע (מרבית המקורות העוסקים בעניין זה, ובתוכם גם המקורות שסוברים שחלק כזה או אחר מתוך קריאת שמע הוא חובה גם על הנשים).
מצירוף שתי נקודות אלו עולה שיש בקריאת שמע היבט של הוצאת ידי חובה, וממילא כיוון שנשים פטורות מקריאת שמע, הן אינן יכולות לשמש כשליחות ציבור.
ג. העמדה השלישית, היא העמדה הטוענת בנוגע לעמדה הקודמת, שאמנם הדברים הן נכונים בתיאור זה מעיקר הדין, אך בקהילות שבהן אומרים את קריאת שמע וברכותיה בלחש, הרי שאי אפשר לטעון שיש כאן בכלל דין של "להוציא את היחיד ידי חובתו" – אף אם קיים צד שכזה מעיקר הדין.
ובנוגע לפסוק: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שנאמר בקול, אף בקהילות שנוהגות לומר את כל יתר קריאת שמע וברכותיה בלחש, ניתן לומר שבתפקידו של שליח הציבור הוא רק לכוון את הציבור לומר את הפסוק יחד. ואין כאן כלל היבט של הוצאת יחיד או ציבור – ידי חובתם.
בנוסף אפשר להוסיף ולומר, כפי שפסק ה"אוהל מועד" – שבניגוד ליתר חלקי קריאת שמע הרי שגם הנשים חייבות באמירת פסוק זה, כיוון שבו תלויה קבלת עולם מלכות שמיים. וממילא, על פי הכלל לפיו אדם יכול להוציא את חברו ידי חובתו בכל דבר שרמת החיוב שלהם זהה לגביו- הרי שאישה יכולה לשמש כשליחת ציבור לעניין זה.
עמדה זו, על אף שאינה נאמרת במפורש בנוגע לשאלה בה אנו עוסקים, עולה מדבריו של האדמו"ר הזקן.
ד. העמדה הרביעית, היא העמדה המתקבלת כאשר ממשיכים להחזיק במקורות לפיהם קריאת שמע נאמרת בבית הכנסת בכדי להוציא את היחיד ידי חובתו, אך לעמדה זו מחברים את דעת היחיד מ"מסכת סופרים" ממנו עולה שנשים חייבות בקריאת שמע (ולא רק בפסוק הראשון, או בחלקים ספציפיים אחרים).
מחיבור שתי הנקודות האלו יחד עולה, שאמנם יש בקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת היבט של הוצאת היחיד ידי חובתו, אך כיוון שגם הנשים חייבות בקריאת שמע – הרי גם הן יכולות להוציא את ציבור הגברים שחייבים בדיוק באותו האופן.
ה. העמדה החמישית, היא העמדה המתקבלת כאשר מחברים בין שתי הנקודות הבאות: מצד אחד- המקורות לפיהם קריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת היא חלק משמעותי מתפילת הציבור, ואמירתה בקול – הוא אינו עניין של הוצאת היחיד שאינו בקיא בלבד, אלא מעיקר הדין – היא נועדה להוציא את הציבור כולו ידי חובתו, ובכך להפוך את תפילת היחידים לתפילת ציבור. ומצד שני- המקורות (שכאמור, הם מרבית המקורות מימי המשנה ועד ימינו) לפיהם נשים פטורות מקריאת שמע.
המסקנה מחיבור שתי נקודות אלו היא שכיוון שנשים אינן יכולות לשמש כשליחות ציבור בקריאת שמע, וזאת משום שלקריאת שמע יש היבט של הוצאת הציבור ידי חובתו, ומכיוון שהאישה אינה מחויבת בדבר כשם שהגברים חייבים – היא אינה יכולה להוציא אותם ידי חובתם.
ו. העמדה השישית, היא העמדה הטוענת בנוגע לעמדה הקודמת, שאמנם הדברים הן נכונים בתיאור זה מעיקר הדין, אך בקהילות שבהן אומרים את קריאת שמע וברכותיה בלחש, הרי שאף אם אנו מקבלים את הרעיון היפה שביסודה של עמדה זו מבחינה עקרונית, כיוון שבפועל אין אנו נוהגים כן אי אפשר להשתמש רק בטיעון התיאורטי בכדי למונע מנשים לשמש כשליחות ציבור בקריאת שמע. ועל כן יש לומר שקהילות שנוהגים לקרוא כך קריאת שמע יש לאפשר לנשים לשמש כשליחות ציבור בקריאת שמע.
ז. העמדה השביעית, היא העמדה שעומדת כנגד העמדה הקודמת, ומשיבה כנגדה שכפי שכתב הגר"א המנהג של אותן קהילות (ובכלל זה כנראה המנהג גם אצל הגר"א עצמו) לקרוא קריאת שמע בבית הכנסת בלחש, ולא בקריאה בקול רם של החזן הוא מנהג שנשתרבב (כך בלשון הגר"א עצמו) מדברי הרא"ש – והוא אינו מנהג נכון.
ועל כן אפשר לטעון שהלכה למעשה עלינו לתקן את מנהג הטעות ולחזור לקרוא קריאת שמע באופן ציבורי, דהיינו כשהיא נאמרת בקול רם על ידי החזן (והקהל אומר יחד איתו בלחש) לחזור לדין המקורי לפיו הקריאה נאמרת בקול.
ומכאן, שהטענה לפיה – "אנו לא נוהגים כן" – היא טענה שלא מחזיקה מים, אלא במקומה צריך לשנות את המנהג שלנו, ולא לקבוע על פי מנהג זה הלכה נוספת לפיה אישה יכולה לשמש כשליחת ציבור. ועל כן אין מקום לאישה לשמש כשליחת ציבור בקריאת שמע.
ח. העמדה השמינית, היא העמדה המתקבלת כאשר במקום המקורות הרבים לפיהם נשים פטורות מקריאת שמע, מציגים את דעת היחיד של "מסכת סופרים" לפיה – נשים חייבות בקריאת שמע. וממילא, האמירה שקריאת שמע הנאמרת בבית הכנסת היא תפילת ציבורית, ומכאן שיש לה היבט של הוצאת הרבים ידי חובתם, אינה פוגמת באפשרות שהאישה תהיה שליחת הציבור, כיוון שגם הנשים חייבות בקריאת שמע. ועל כך אישה יכולה לשמש כשליחת ציבור בקריאת שמע.
ט. העמדה התשיעית, היא העמדה העולה מדבריו של הרב עובדיה יוסף. על פי הרב עובדיה יוסף- נשים פטורות מקריאת שמע, וממילא אסור להן לברך ברכות קריאת שמע. מכאן, שוודאי שאישה אינה יכולה לומר קריאת שמע כשליחת ציבור בבית הכנסת, שכן היא אינה יכולה לומר את ברכות קריאת שמע.
הצעה למעשה:
מכל האמור לעיל, עולה שבניגוד לחידושים הלכתיים קודמים שהתקבלו במניין שלנו, כגון: עליית נשים לתורה, התעטפות נשים בציצית וכדומה, בכדי לקבל הכרעה בנושא זה (שכאמור הוא רק שאלה אחת ממכלול השאלות ההלכתיות שיש לדון בהן בכדי להכריע בדבר נשים כשליחות צבור בתפילת ערבית) לא ניתן להסתפק בעיון במקורות, אלא יש לדון גם בשאלות המטא-הלכתיות הנוגעות הן ליחסנו להלכה עצמה ולאופן שבו אנו סוברים שיש לערוך שינוים ולחדש חידושים בהלכה, והן לשיקולים העקרוניים שצריכים להטות בעינינו את הכף לצד זה או אחר.
על כן אני סבור שעלינו לערוך סדרת שיעורים שיעסקו בראש ובראשונה בשאלה כיצד מחדשים או משנים את ההלכה וישקפו עמדות שונות שנתנו לשאלות אלו בדורות עברו ובימינו.
ובעקבות סדר שיעורים זאת יתקיים דיון בדבר השיקולים המטא-הלכתיים שחברי הקהילה השונים סבורים שיש לקחת בחשבון בכדי להכריע בשאלה זו.
ורק בעקבות מסע הלימוד והדיון הזה, נוכל להכריע הן בשאלת דרכנו ההלכתית והן ביחס לשאלה הספציפית שלפנינו.
