הורתו ולידתו של מאמר זה העוסק באמירת הלל על ידי אישה כשליחת ציבור התעורר בעקבות שאלה של חברות וחברים בקהילת "אשירה" במזכרת בתיה בנוגע לאפשרות לכלול גם את תפילת ההלל במניין התפילות שנשים יכולות לשמש בהן כשליחות ציבור.
בכדי להשיב על השאלה האם אישה יכולה לשמש כשליחת ציבור באמירת ההלל, עלינו לבחון את מקור חיוב אמירת הלל במועדים השונים. זאת משום, שהנחת היסוד של ההלכה (במרבית המקרים) היא שבכל דבר בו האדם מחויב, הוא יכול להוציא ידי חובה גם את האחרים המחויבים בדבר. אך במקרים שבהן האדם פטור מסיבה כלשהי מקיום אותה המצווה, ואילו אחרים מחויבים בה- אין הוא יכול להוציא ידי חובה את הציבור.
על כן, עלינו בראש ובראשונה לבחון באילו מהמקרים אמירת הלל שווה לנשים ואנשים כאחד, ובאילו מקרים יש הבדל ביניהם ברמת החיוב. על פי הנחת יסוד זו, במקומות בהן אישה מחויבת באמירת הלל באופן זהה לגבר, או במקומות בהן אמירת הלל היא אינה חובה – לא עבור הנשים ולא עבור הגברים, אלא מנהג בעמלא- פשוט יהיה הדבר שהנשים תוכלנה לשמש כשליחות ציבור באמירת הלל.
לאחר שנברר את מקורות החיוב, נעבור לדון בשאלה האם גם במקרים שבהם קיים פער ברמת החיוב בין הנשים והגברים, יש מקום לאישה לעבור לפני התיבה באמירת הלל, על אף שאין בכוחה להוציא את הגברים ידי חובתם. בחלק זה, מכיוון שישנה הנחת יסוד ומוסכמה כמעט מלאה (למעט דעות בודדות) בין המקורות בנוגע לסוגי אמירת הלל ורמת החיוב שלהם, בחרתי להביא רק מקורות אחדים, ולא את שלל המקורות והדיונים העוסקים בנושא.
א. המקורות לאמירת הלל במועדי השנה השונים
המקור התלמודי ממנו אנו למדים באילו מועדים יש לומר את הלל הוא דבריו המסורת שמוסר רבי יוחנן (גדולי אמוראי ארץ ישראל, שאמנם משויך לדור השני של האמוראים, משום שאז הגיע לשיא גדולתו, כראש ישיבת טבריה וכגדול חכמי ארץ-ישראל של תקופתו, אך בצעירותו הספיק ללמוד גם מפיהם של התנאים האחרונים, ובתוכם רבי יהודה הנשיא) משמו של אחד מאחרוני התנאים רבי שמעון בן יהוצדק.
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב הראשון של עצרת.
ובגולה עשרים וחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת".
(תלמוד בבלי, ערכין דף י' ע"א)
על פי דבריו אלו של רבי יוחנן ישנם שמונה-עשרה מועדים שבהן יש חיוב על היחיד לומר את ההלל: שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת, שמונה ימי חנוכה, יום טוב הראשון של פסח, ושבועות. בגולה נוספים עוד שלושה ימים, משום שיש בהם את "יום טוב שני של גלויות".
הוא אינו מזכיר את ראש חודש, או את ימי חול המועד של חג הפסח בתוך רשימה זו. ומכאן שאין חובה לומר בימים אלו את ההלל.
הלשון המיוחדת שבה משתמש רבי יוחנן בדבריו: "גומר בהן את ההלל" יכולה להעיד שאולי כבר התקיים בימיו המנהג לפיו אומרים את ההלל שלא בשלמותו (כפי שנראה במקור הבא מן התלמוד הבבלי), אך אין הדבר מחויב המציאות ויש מבין הפרשנים והחוקרים שטוענים כי לא ניתן להסיק זאת מן הביטוי הזה, וכי בימי רבי יוחנן (ראשית תקופת האמוראים) לא נהוג היה לומר הלל בימים אחרים, מלבד הימים המוזכרים בדבריו בפירוש. כך למשל כותבים התוספות בפירושם על מסכת ערכין:
"שמונה עשרה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל- פירוש: ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל. דליכא לפרושי (שאין לפרש): בשאר ימים אין גומרים אותו, אבל קורין אותו בדילוג…"
(תוספות, תלמוד בבלי, ערכין דף י' ע"א, ד"ה: שמונה)
והם מוכחים את דבריהם בראיות שונות המצביעות על ההבדל שבין חול המועד פסח וחול המועד סוכות – שגורם לכך שבראשון אין חיוב באמירת ההלל ובשני יש, וראיות המוכיחות שאמירת הלל ביתר המועדים, אף אם הוא קיים- אין הוא אלא מצד המנהג.
ואכן, דבריו אלו של רבי יוחנן (מבלי להוסיף עליהם מועדים אחרים), נתקבלו להלכה, כפי שכותב הרמב"ם לדוגמה, בספרו ה"יד החזקה":
"ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת".
(משנה תורה לרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ו)
לצד דברים אלו, יש להזכיר את המקור לאמירת הלל בראשי חודשים. המקור לדבר הוא מתקופתו של רבי יוחנן, והתקיים בבבל (ואין בידינו עדות אם התקיים גם בארץ ישראל אם לאו). ממקור זה אנו למדים שאמירת הלל בראשי חודש, אינה אלא מנהג בעלמא, כפי שאפשר ללמוד מהסיפור התלמודי, בו אנו למדים גם את הסיבה להבדל בין אמירת ההלל בשלימותו (גומרין את הלל) לבין אמירת ההלל בדילוג:
"רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו=
רב נקלע לבבל, ראה שקוראים את ההלל בראש חודש, וחשב להפסיק אותם (כיוון שמן הדין לא קוראים הלל בר"ח)
כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי=
כיוון שראה שהם אומרים ההלל בדילוג (כפי שיש הנוהגים גם בימינו)
אמר: שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם=
שומע אני מכאן שהם עושים זאת רק מתוקף המנהג שבידם, ולא מתוך "טעות" שזו ההלכה".
(תלמוד בבלי, תענית דף כ"ח ע"ב)
רב, מגדולי אמוראי בבל, מוצא את הציבור אומרים את הלל בראש חודש, והוא מופתע מכך. שכן הלכה היא בידו שלא מוסיפים בתפילה בראש חודש את ההלל. מכיוון שכך, הוא סבור כי עליו לתקן אותם ולהעמיד אותם על טעותם- שלא אומרים הלל בראש חודש, אך כאשר הוא רואה כי הציבור קורא את הלל בדילוג, כך שהוא לא אומר את ההלל מראשו ועד סופו הוא לומד כי הם עושים זאת אלא מתוך מנהג אבותיהם שבידם, ולכן אין הוא אומר דבר.
רב היה מגדולי האמוראים בבבל, אך את תורתו הוא למד דווקא בארץ ישראל, לפני רבי יהודה הנשיא ואחרוני התנאים. בארץ ישראל, כפי שנאמר לעיל, על פי מרבית הפרשנים והחוקרים, לא התקיים מנהג אמירת ההלל בראש חודש בתקופה זו, ועל כן רב אינו מכיר את המנהג של בני בבל- לומר את ההלל גם בראש חודש. ולכן הוא רוצה להעמיד אותם על טעותם.
אך מעבר לכך, ניתן לדמיין את רב כתלמיד חכם צעיר, שספג רבות בבית המדרש של רבי יהודה הנשיא, וכעת כשהוא מגיע אל קהילתו שבבבל, הוא מתנשא מעליהם וסבור כי ציבור "בעלי הבתים" אינו יודע בין ימינו ובין שמאלו. אך חיש מהר הוא מגלה, כי "אם לא נביאים הם בני נביאים" ולא טעות היא בידם, אלא מנהג אבותיהם.
נקודה מעניינת שלא זה המקום להאריך בה היא השאלה מדוע נוצר מנהג זה דווקא בבל. פרשנים אחדים, כמו המאירי, הסבירו זאת בצורך של בני בבל לייחד את ראש חודש בדבר מה. משום שבעוד שבארץ ישראל לא היה צורך לייחד אותו בהלל, שכן היה את "קידוש החודש" עצמו ואת קורבנות המוסף, בבל לא היה כל ציון חגיגי ליום זה. ועל כן יצקו אליו בני העם את אמירת הלל בדילוג ,בכדי לשוות לו חגיגיות מסיומת.
בכל מקרה, אנו רואים מכאן שאמירת ההלל בראש חודש אינה אלא מכוח המנהג, ולא מצד הדין. ואכן, למרות שהמנהג התקבל בקהילות רבות, ועל אף שהוא נשמר דורות על גבי דורות, לא התקיים בו המאמר: "מנהג ישראל דין הוא" וגם הרמב"ם בתקופתו, וגם רבי יחיאל אפשטיין, בספרו: "ערוך השולחן" הקפידו להדגיש שאמירת ההלל בראש חודש היא מצד המנהג ותו לא:
"אבל בראשי חודשים, קריאת ההלל מנהג, ואינה מצוה; ומנהג זה- בציבור.
לפיכך קוראין בדילוג…"
(רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ג, הלכה ז)
"הלל בראש חודש אינו אלא מנהג ולא מדינא, דהלל מדינא אינו אלא ביו"ט וחנוכה בימים שנעשו נסים וישועות… וכיון שאינו אלא מנהג בעלמא, לכן מדלגין בו "לא לנו" ו"אהבתי" להיכר כי אינו חובה".
(ערוך השולחן, אורח חיים, תכ"ב)
על מקורות אלו יש להוסיף שבתקופה מאוחרת יותר, הוסיפו בחלק מעדות ישראל גם בימי חול המועד פסח ובשביעי של פסח את אמירת הלל. אך אמירה זו כמובן אף באותן קהילות בהן היא נאמרת, היא אינה אלא מצד המנהג, ועל כן יש שאינם מברכים עליה (ויש כאמור את הקהילות שכלל לא מוסיפות את הלל במועדים אלו, ויש שנוהגים לברך "לקרוא את הלל" במועדים אלו, ואילו במועדים שיש לומר את הלל מצד הדין מברכים: "לגמור את הלל"). ועל כן הדברים שיאמרו להלן בדבר אמירת הלל על ידי נשים כשליחות ציבור בראשי חודשים, מתאימים ותקפים גם לעניין אמירת הלל בחול המועד של פסח ובשביעי של פסח.
כעת לאחר שראינו את המקורות לאמירת הלל במועדי השנה השונים, וברמת החיוב שבכל אחד מהם, נוכל לבחון האם נשים יכולות להוציא את הציבור ידי חובתו, אם לאו.
ב. אישה כשליחת ציבור לאמירת הלל במקום בו היא פטורה והגברים חייבים
כאמור, בדברי המסורת שהעביר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יהוצדק אין פירוט או קביעה מהו היחיד המחויב באמירת הלל.
הראשונים והאחרונים שדנו בשאלה זו הכריעו והגדירו (על פי מה שמצאתי וראיתי אני, ללא יוצאים מהכלל) שאמירת הלל בכל המועדים שמוזכרים בדבריו של רבי יוחנן הם "מצוות עשה שהזמן גרמא", וממילא על פי הכלל שקבעו חכמים- שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן- הרי שהן פטורות מאמירת הלל, ואילו הגברים מחויבים.
כך עולה ממקורות שונים של בעלי התוספות:
"מי שהיה עבד ואשה – משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא".
(תוספות מסכת סוכה דף לח עמוד א)
"ותהי לו מארה – … דעבד ואשה נמי לא מיחייבי בהלל דמצות עשה שהזמן גרמא הוא".
(תוספות מסכת סוכה דף לח עמוד א)
"… מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים".
(תוספות מסכת ברכות דף כ עמוד ב)
"…ואשה לא שייכא במצות הלל כמו האיש, דדמי למצות עשה שהזמן גרמא…"
(ראבי"ה, מבעלי התוספות, ח"ב – הלכות לולב (תרנב – תשיא) סימן תרפה)
וכך עולה מדבריו של ה"פני משה", מגדולי חכמי ליטא, שעל פי דעות אחדות היה אחד מרבותיו של הגאון מוילנה ואחד מהמפרשים החשובים ביותר של התלמוד הירושלמי (שבהקשר זה כדאי להזכיר סיפור נפלא אודותיו, שהלך בגיל שבעים ללמוד בוטניקה באוניברסיטה פרנקפורט על האוֹדֶר שבגרמניה, בכדי להיטיב להבין את סדר זרעים שבתלמוד הירושלמי).
"מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו- כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר…"
(הרב משה מרגלית, בעל ה"פני משה" על התלמוד הירושלמי, מסכת סוכה, פרק ג, הלכה ט)
ממקורות אלו ניתן היה להסיק, על פי הכלל ההלכתי שהזכרנו בתחילת הדברים, שאישה אינה יכולה לשמש כשליחת ציבור בכל המועדים המוזכרים בדבריו של רבי יוחנן, משום שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא, וממילא הנשים פטורות, ומכיוון שהן פטורות והגברים חייבים- אין הם יכולות להוציא את הגברים ידי חובה.
ואולם, במשנה, במסכת סוכה, ישנו מקור ממנו אנו יכולים ללמוד שהדברים אינם חד-משמעיים:
"מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו- עונה אחריהן מה שהן אומרים…"
(מסכת סוכה, פרק י', מנשה ג)
המשנה קובעת שיש מקום לאמירת הלל על ידי האישה, אלא שבאם גבר רוצה לצאת ידי חובתו, הוא חייב לחזור על הלל מילה במילה (וכך גם באם הוא שומע את אמירת הלל מפיו של קטן או עבד- שאף הם אינם מחויבים באמירת הלל).
הסיבה לדבר מוסברת בפירושו של רש"י על משנה זו:
"כך היו נוהגין- אחד קורא את ההלל ומוציא את הרבים,
ואם היה עבד או אשה או קטן הואיל ואין מחוייב בדבר,
אין מוציא את המחוייב מידי חובתו,
הלכך עונה אחריו כל מה שהוא אומר".
(רש"י, מסכת סוכה דף ל"ט, ע"ב)
על פי מקור זה, אמנם האישה אינה מחויבת באמירת ההלל כמו הגבר (על פי הפרשנים, דוגמת התוספות בדף זה, ד"ה: "ותהי", דבר זה נובע מכך שההלל הוא "מצוות עשה שהזמן גרמא"), ועל כן היא לא יכולה להוציא את המחויב ידי חובתו, אך באם הוא חוזר אחר מילותיה מילה במילה- הוא יוצא ידי חובה (דרך אמירת הלל בימינו, ואף כל התפילה כולה- מאפשרת אם כן לאישה להיות שליחת ציבור, על פי מקור זה, משום שאנו, כולנו, אומרים את המילים בפני עצמנו, ואיננו שומעים את מילותיו של שליח הציבור בלבד וסומכים על תפילתו. אך זהו נושא שעוד יש להאריך ולדון בו – ואין זה המקום).
אך יחד עם זאת מיד לאחר אמירה זו, מזהירה המשנה את האדם לבל ישתמש ב"היתר" זה, ואומרת: "ותבוא לו מאֵירָה". כלומר, שתבוא הקללה- על אדם שחוזר מילה במילה על ההלל מפיהם של אישה, עבד וקטן.
רש"י מנמק את הקביעה הזו של המשנה, בשני טעמים:
"ותבא מאירה – שלא למד,
ואם למד – תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה".
(רש"י, מסכת סוכה דף ל"ט, ע"ב)
על פי הנימוק הראשון של רש"י לדברי המשנה, חכמי המשנה רצו בדבריהם לעודד ולחזק את האדם שמחויב באמירת הלל ללמוד את הלל ולדעת לומר אותו בכוחות עצמו. והם אמנם עשו זאת בצורה שלילית (תבוא מארה) ופוגענית (שכן הם לא לוקחים בחשבון את הרגשות של הנשים, הקטנים או העבדים למשמע אמירתם זו).
אפשר שנימוק זה מובא כבר בלשון המשנה, כפי שעולה מדברי התלמוד הירושלמי, אשר בידו תוספת למשנה שלפנינו:
" ועוד אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שהוא צריך לבן עשר".
(מסכת סוכה, פרק ג' הלכה ט)
השימוש במילים: "שהוא צריך" מעיד על כך שחכמים ציפו שאדם לא יזדקק לעזרתו של אדם צעיר יותר, ושהדבר מעיד יותר מכל על עצלותו של הבוגר, ולא על כוחו של הצעיר. על פי הנימוק השני של רש"י לדברי המשנה, לא ראוי בכלל למנות אדם שאינו מחויב מעיקר הדין להיות שליח ציבור. והבחירה באדם שכזה- הרי היא מבזה את קונו.
נימוק זה, קשה הוא בלשונו אפילו יותר מקודמו. ואולם, אולי כוונתו אינה לתאר את השולחים עצמם אלא את רמת החיוב שלהם. כלומר, הבעיה היא איננה שאישה כאישה (או עבד כעבד או קטן כקטן) יהיו שליחי ציבור, אלא הבעיה היא בהיותם לא ברי-חיוב. ומכיוון שהם אינם ברי חיוב- הרי שהבחירה בהם היא מבזה.
על כל פנים, יהיה הנימוק אשר יהיה, העולה מכאן, הוא שאמנם מעיקר הדין, על אף שנשים פטורות מאמירת הלל מדין "מצוות עשה שהזמן גרמא", הרי הן יכולות לשמש כשליחות ציבור, אך למעשה הדבר אינו ראוי ולא נכון לנהוג כך. אלא שגם אמירה זו היא איננה חד משמעית. שכן פסיקת ההלכה אינה נחתמת בדברי המשנה או התלמוד. ובכדי להכריע בדבר יש לעיין בספרי ההלכה.
ואכן, עיון בפסקי ההלכה, כדוגמת ספר ההלכה של הרמב"ם, מעלה שחכמי הדורות לא קבלו את האמירה של המשנה, והותירו על קנה את האפשרות שאישה תקריא את ההלל והציבור יחזור אחריה, מבלי לסייג זאת בצורה הנוקשה שבה סייגה זאת המשנה:
"ואם היה המקרא את ההלל קטן, או עד או אישה- עונה אחריהם מה שהן אומרין מילה מילה בכל ההלל".
(רמב"ם, הלכות חנוכה, פרק ג', הלכה יד)
אנו רואים, כי הרמב"ם פוסק להלכה את חציה הראשון של המשנה, ומשמיט את חציה השני. באופן דומה, גם בעלי התוספות, כאשר הם מתייחסים לדברי המשנה, ומסבירים את טעמה, הם אינם מזכירים את דברי האיום המובאים בסופה:
"…הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא כדאמרינן בסוכה (דף לח.) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים דאין השומע פטור מקריאתן כיון שהם פטורים".
(תוספות מסכת ברכות דף כ עמוד ע"ב)
ובאופן דומה המהרש"ל, כך על פי דבריו המובאים בביאורו של שטיינזלץ לסוגיה זו, מסביר שדבריה של המשנה אינם מכוונים לעניין ההלל, אלא לעניין אמירת ברכת המזון (שאף עליה נאמר עניין זה):
"ונראה שהדגיש לשון זו בברכת המזון דווקא, לפי שהיא מצוה שכל אדם צריך לדעת אותה, אבל בהלל כיון שהוא לפרקים ונהגו לאמרו בקול רם אין בכך מארה אם מקריאים לפניו הלל, אף שהוא אינו יודע".
על כך יש להוסיף, ששני הנימוקים שהזכיר רש"י ביחס לדברי המשנה, הם נימוקים תלויי זמן ומקום, כפי שאפשר ללמוד מדבריו של הרב עוזיאל:
"ותבוא לו מארה, פירש רש"י: שלא למד, ואם למד תבוא לו מארה שעושה שלוחים כאלה…יש לומר שלא אמרו כן אלא בבית הכנסת שרובם גדולים, אבל בבית הכנסת שרובם הם קטנים ומעבירים קטנים לפני התיבה לחנכם להיותן מחבבים את התפלה ומתלמדים להיות שליחי צבור כשיגדלו, אין בזה משום תבוא מארה".
(שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג – מילואים סימן ב)
ומכאן, שגם אנו בקהילתנו יכולים לבחון את שני הנימוקים שהזכיר רש"י לדבריה המשנה, לאור העקרונות המנחים אותנו:
על פי הנימוק הראשון, כפי שהסברנו אותו לעיל, אמירת ההלל על ידי שליח ציבור שאינו מחויב בדבר, מעיד על התרשלות הציבור המחויב בדבר, ועל כן אין זה ראוי. ואולם, בקהילתנו הרי שהדבר נעשה לא מתוך בורות וחוסר ידיעה של הציבור המחויב באמירת הלל, קרי הגברים. הקריאה בכלל, וקריאת הלל בפרט הוא דבר שלא יעלה על הדעת בימינו שאדם מן המניין (תרתי משמע) יתקשה בו, וממילא, הבחירה לתת למי שאינו מחויב, קרי הנשים, להיות שליחות ציבור אינו נובע מהתרשלות של הציבור בצווה, אלא מתוך בחירה להרחיב את קהל המשתתפים בה.
ועל פי הטעם השני, כפי שהסברנו אותו לעיל, שאמירת הלל על ידי שילח ציבור שאינו מחויב מהווה ביזוי שם שמיים, הרי שהדבר מנוגד בתכלית לדרכו של המניין שלנו, אשר חרט על דגלו את המעורבות והשותפות המלאה של המחויבים ושאינם מחויבים כאחד.
יחד עם זאת, לא כל הפוסקים מקבלים זאת, ויש שאמרתה הנחרצת של המשנה בעניין זה קבלה תוקף הלכתי בדבריהם- כלומר, שלפיה אין מקום (כמעט) לסמוך על עניין זה, ולאפשר למי שאינו מחויב מעיקר הדין לומר את ההלל להוציא את המחויב ידי חובתו.
כך, לדוגמה, פסק הרב אברהם אבֶלי הלוי גומבינר, המכונה ה"מגן אברהם", בפירושו על השולחן ערוך:
"נשים פטורות מכל הלל מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא ולפיכך אין יכולים להוציא אחרים ידי חובה (תוס' ברכו' דף כ' ריש ע"ב) אלא אם כן עונה אחריהם כל מלה ומלה ותהי' לו מארה שלא למד ואם למד מבזה את קונו לעשות שלוחי' כאלה ע"ש במשנה פ"ג דסוכה ועמ"ש סי' תע"ט".
(מגן אברהם אורח חיים סימן תכב ס"ק ה)
ואולם, אם אנו מחפשים צוהר דרכו נוכל להתיר ולאפשר גם לנשים להיות שליחת ציבור באותם המועדים שבהן אמירת הלל היא חובה מצד הדין על הגברים, ואילו הנשים פתורות, הרי שבהחלט מצאנו צוהר שכזה, אשר בכוחנו להרחיב לפתחו של אולם.
ובכדי להרחיב את הצוהר ולעשותו לפתחו של אולם, נצטט מדבריו של הרב עוזיאל. השאלה שהופנתה אליו הייתה אשר ממוסד חינוכי בו מתפללים נערים צעירים שטרם קבלו עליהם עול תורה ומצוות לצד נערים בוגרים שכבר קבלו עליהם עול תורה ומצוות. והשואלים שאלו האם מותר שבחלקי התפילה השונים (החל מקריאת התורה ועד לקריאת שמע וחזרת-הש"ץ) יעברו לפני התיבה קטנים שטרם הגיעו למצוות.
על אף שהרב עוזיאל, מסתייג למעשה מהדברים שהוא כותב (בנימוק המרכזי של "כבוד ציבור") שניתן לעשות להלכה (אותם הוא מנמק באריכות), הרי שבמידה רבה תשובתו זו של הרב עוזיאל מחזקת את דברינו ביחס לאפשרות שאכן אישה תהיה שליחת ציבור באמירת הלל, ואף מעורר את השאלה מדוע שלא תעשה כן גם בתפילות נוספות שעד כה אנו מונעים ממנה מלעשות כן:
"ויש להסביר פנים למנהג יפה זה שיסודו לחנך הילדים בתפלה בצבור ולעבור לפני התיבה, ולומר, דלא אמרו כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן אלא במקום שבאים להוציא אחרים ידי חובתן על ידי שמיעתם דברי המוציא כגון תקיעת שופר ומקרא מגילה…
והוא הדין לברכת המזון וברכת ק"ש וכדומה שאין השומע מברך אלא מתכוין לצאת, אבל במקום שהשומעים אומרים מלה במלה אחרי המברך והקורא אינו אלא מקריא לפניהם הדברים, הרי שהם יוצאים ידי חובתן בברכת עצמם והקורא אינו אלא מסדר הדברים פותח וחותם כל ברכה. וכן בקדושת השם פותח דברי קדושה והקהל עונים אחריו שפיר יכול המקריא להיות קטן או אשה.
[…]
את זאת אני אומר להלכה, אבל למעשה נראה שלא הגון הוא שקטנים מבני י"ג יעברו לפני התיבה, שהרי מ"ש הרשב"א דיכולים הצבור למחול על כבודם אינו מוסכם".
(שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג – מילואים סימן ב)
ג. אישה כשליחת ציבור באמירת הלל במקום בו אמירתו היא מצד המנהג בעלמא
כפי שראינו לעיל, אמירת הלל בראשי חודשים אינה נאמרת אלא מצד המנהג. ולכן אין בה הבדל בין גברים ונשים, ואלו ואלו כאחד – אינם מחויבים באמירת ההלל. ולכן לכאורה, ניתן היה להסיק בפשטות שאישה יכולה לשמש כשליחת ציבור. יחד עם זאת, ה"מגן אברהם, אינו מחלק, ואת דבריו, לפיהם נשים אינן יכולות להוציא ידי חובה את ציבור הגברים, הוא מכיל גם ביחס להלל של ראש חודש.
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בספרו "משנה ברורה", מתייחס לדבריו של ה"מגן אברהם", ומסתייג מאמרתו הכוללת, שאינה מחלקת בין הלל הנאמר מצד הדין לבין הלל הנאמר מצד המנהג, וזה לשונו:
"ומבואר עוד בש"ס (סוכה ל"ח) ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא צוה שהזמן גרמא (חוץ מהלל דלילי פסחים דחיבות משום שאף הן היו באותו הנס כן כתבו תוספות שם) ולפיכך אין יכולות להוציא אנשים אלא אם כן עונים אחריהם מילה במילה… והנה משמע ממגן-אברהם דגם בראש חודש שייך דין זה, ולעניות דעתי אין זה ברור:
דזה שייך לומר רק בימים שגומרין ההלל ויש על האנשים חיוב מדברי סופרים, אין הנשים יכולות להוציאם אף במקום שנהגו במצוה זו מכבר, שאלו רק מצד מנהגא בלבד ואלו מצד חיובא,
אבל בימים שאין גומרין את ההלל, דעל האנשים הוא גם כן רק מצד מנהגא, ובמקום זה נהגו הנשים גם כן במצוה זו, מאי נפקא מינה בין אלו לאלו?"
(משנה ברורה, באור הלכה, הלכות ראש חודש, סימן תכ"ב, ד"ה: הלל)
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין טוען כנגדו של ה"מגן אברהם"- שלא ניתן להתייחס לאמירת ההלל על ידי אישה, כשליחת הציבור, בימים בהם יש חובה מדרבנן לומר את הלל, באותו האופן שמתייחסים לאמירת הלל על ידי נשים בראש חודש- כאשר ההלל נאמר מצד המנהג בלבד.
וזאת משום, שבאמירת ההלל שנקבעה על ידי חכמים בסוכות, פסח, שבועות וחנוכה- קיים הבדל ברמת החיוב בין הגברים והנשים, משום חכמים פטרו את הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, ובכלל זה נכלל גם הלל. ואילו באמירת ההלל שנאמרת בראש חודש, הנובעת ממנהג ישראל בלבד, אין שום הבדל בין הנשים והגברים ברמת החיוב- ואלו כמו אלו פטורים מאמירת הלל, ואומרים אותו רק משום שמנהגי אמותיהם ואבותיהם בידם.
לכן, טוען רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, דבריו של ה"מגן אברהם" שלכאורה מתייחסים לאמירת הלל בראש חודש כמו ליתר החגים בהם אומרים את ההלל, אינם נכוחים, ולדעתו בראש חודש נשים יכולות להוציא את הציבור ידי חובתו.
מכאן, שאמנם החידוש של אמירת הלל בראשי חדשים על ידי אישה כשליחת הציבור הוא אמנם חידוש גדול מבחינת ההווי החברתי של הקהילה הדתית (האורתודוקסית), אך הוא אינו חידוש גדול ביחס למקורות ההלכה, ובניגוד לדברים שחתמו את החלק הקודם, בהן תואר שלפנינו צוהר שבכוחנו לפתוח כפתחו של אולם, הרי שבמקרה זה פתחו של אולם לפנינו, ועלינו רק לצעוד בשעריו.
ד. אישה כשליחת ציבור באמירת הלל במקום בו אף היא מחויבת באמירתו
עד כה דברנו על מקרים שבהן נשים פטורות וגברים חייבים באמירת הלל, ומקרים שבהן נשים וגברים פטורים כאחד. ואולם, ישנו גם מקרה נוסף, יוצא דופן ומצומצם יותר בהיקפו ביחס לקודמים, שבו הנשים מחויבות באמירת הלל בדומה לגברים: אמירת הלל בליל יום טוב ראשון של חג הפסח. ביום טוב ראשון של פסח, כך על פי מרבית הפוסקים, הנשים חייבות באמירת הלל משום שאף הן היו באותו הנס.
כך כותבים בעל התוספות:
"מי שהיה עבד ואשה – משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא אע"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור".
(תוספות מסכת סוכה דף לח עמוד א)
וכך פוסק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין:
"ומבואר עוד בש"ס סוכה ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא [חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באתו הנס כ"כ תוס' שם]".
(ביאור הלכה על השולחן ערוך, סימן תכב)
וכך גם מכריע הרב עובדיה יוסף:
"ומעתה יש לומר שכשם שהאנשים אומרים ההלל בברכה בליל פסח קודם הסדר, גם הנשים חייבות לאומרו, כיון שעל הנס נתקן. (וכן מתבאר בשו"ת מהר"ש אנגיל חלק ז' סימן קנט). ונראה עוד שזה נכלל במה שפסק מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סימן תעב סעיף יד): גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצות הנוהגות באותו לילה. והלל של ליל פסח בברכה, הוא בכלל המצות של ליל פסח. ואם כן גם הנשים צריכות לאומרו בברכה קודם התחלת הסדר לאחר תפלת ערבית שמתפללות".
(הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לד)
כאן המקום לציין שבעקבות האמירה הזו, יש דיון בראשונים ובאחרונים על הדין של הלל בחנוכה. אין זה המקום להביא את הדעות השונות לכאן ולכן, רק חשוב לציין שמכיוון שמרבית הפוסקים קבעו שהאמירה:" אף הן היו באותו הנס" שנאמרה גם על חנוכה, היא אינה באופן כה משמעותי בכדי ליצור גם בחנוכה את חיוב אמירת הלל. הרב עובדיה גם פירש שאמירה זו באה לידי ביטוי בהדלקת נר חנוכה, עליו האישה מחויבת, ובו ניכרת עיקר ההודיה והשבח לקב"ה ולכן אין גם צורך נוסף באמירת הלל.
על כל פנים, באמירת הלל של ליל יום טוב ראשון של פסח נשים חייבות. בעקבות קביעה זו, התעוררה מחלוקת בפוסקים האם נשים יכולות להוציא ידי חובה את הגברים באמירת הלל. חלק מהפוסקים טענו, שמכיוון שרמת החיוב של הנשים אינה זהה לזו של הגברים- הרי שהן אינן יכולות. לטענתם, הנשים אמנם חייבות באמירת הלל, אך חיוב זה הוא מדברי סופרים בלבד, ואילו החיוב של הגברים הוא מדברי קבלה – ודברי קבלה כדברי תורה. ולכן אין הנשים יכולות להוציא את הגברים ידי חובתם.
ואולם מרבית הפוסקים, אינם מקבלים חלוקה זו, כפי שכתב בפירוט, כדרכו בקודש, הרב עובדיה יוסף:
"והן עתה ראיתי לידידי הגר"י קוליץ שליט"א בשו"ת מנחת אליהו חלק ב' (סימן טו) שמצדד גם כן לחייב הנשים בקריאת ההלל של ליל פסח, משום שאף הן היו באותו הנס, אלא שסיים שנראה שאינן מוציאות את האנשים ידי חובתם, משום שכל חיוב הנשים אינו אלא משום שאף הן היו באותו הנס, דהוי רק מדרנן, ואילו האנשים חייבים בהלל גם משום מועד, וחיוב מועד הוי מדברי קבלה, ודברי קבלה כדברי תורה (ראש השנה יט ע"ב).
וכיוצא בזה כתב הטורי אבן (מגילה ד ע"ב) לגבי חיוב מגילה, שלדעת בעל הלכות גדולות אף שהנשים חייבות במקרא מגילה אינן מוציאות את האנשים מהטעם הנ"ל. ע"כ.
אולם לדידן דקיימא לן כפסק מרן השלחן ערוך /א"ח/ (סימן תרפט סעיף א') שגם במקרא מגילה הנשים מוציאות את האנשים, וכן דעת רוב הפוסקים, הלא הם רש"י ערכין ג ע"א ואור זרוע חלק ב' סימן שסח, והרמב"ם בתחלת הלכות מגילה, וכמו שכתבו הרב המגיד והגהות מיימוני שם. וסיים הרב המגיד וכן עיקר. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א והמאירי (מגילה ד ע"א), ובספר האשכול חלק ב' עמוד ל' כתב, שכן דעת הרי"ף. וע"ש. ודו"ק). וכן הסכימו האחרונים בדעת מרן השלחן ערוך, כמו שכתב בברכי יוסף (סימן רעא סק"א), ובמאמר מרדכי (סימן תרפט סק"ב), ובספר מאורי אור (קן טהור דף קפז ע"א). ועוד אחרונים. וראה עוד בספר כלי חמדה (פרשת מקץ דף נו ע"א), שלדעת רש"י וסיעתו, כיון שיש בכל מצוה דרבנן משום לא תסור, ונאמר שאל אביך ויגדך וכו', כמו שאמרו בשבת (כג ע"א), הוי כמו דברי קבלה, ולכן אף הנשים מוציאות את האנשים ידי חובת מקרא מגילה. ע"ש".
(שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לד)
ולהלכה מכריע הרב עובדיה יוסף כמרבית הקולות שהביא, שאינן מקבלות את החלוקה בין דברי קבלה לדברי סופרים, ופוסק שנשים יכולות להוציא ידי חובה גברים באמירת הלל ביום טוב הראשון של חג הפסח:
"ואם כן גם לגבי ההלל של ליל פסח יש לומר כן".
(שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לד)
ה. נספח – האם גם אמירת הברכה קודם הלל יכולה להיאמר על ידי אישה?
לכאורה יכולה עדיין להישאל השאלה האם אף בברכה שמבריכים קודם ההלל, יכולה האישה להוציא את הציבור ידי חובתו. תשובה לשאלה זו צריכה לבוא בהתאמה לדברינו עד כה: בכל מקום שבו נאמר ההלל כחובה מצד הגברים, והנשים האומרות זאת עושות זאת על אף שחכמים פטרו אותן, הרי שהן אינן יכולות להוציא את הציבור ידי חובתו. ועל כן, גם על הברכה נדרש הציבור לחזור מילה במילה.
בליל יום טוב הראשון של חג הפסח- בו הנשים מחויבות באמירת הלל באותה רמת החיוב כמו הגברים- הרי שנשים יכולות להוציא את הציבור גם בברכה על ההלל. שכן אין בין הברכה על ההלל לבין אמירתו, וכשם שהן יכולות להוציא ידי חובה באמירתו כן הוא הדין בברכתו. ונותר לנו לברר מה הדין בברכה על ההלל בראשי חודשים (וביתר הימים שבהם נוהגים לומר את ההלל מצד המנהג ולא מצד הדין). לשם כך עלינו לבחון ראשית לכל את מקומה של הברכה על הלל בימים אלו:
קיימת מחלוקת ראשונים בנוגע לשאלה האם יש לברך על מנהג- ובמקרה שלנו האם יש מקום לברך על ההלל בראש חודש, כאשר הוא נאמר מצד המנהג בלבד? הרמב"ם פוסק בנוגע לאמירת הלל בראש חודש, שכיוון שהוא מנהג- אין מברכין עליו:
"אבל בראשי חודשים, קריאת ההלל מנהג, ואינה מצוה; ומנהג זה- בציבור.
לפיכך קוראין בדילוג, ואין מברכין עליו- שאין מברכין על המנהג.
ויחיד- לא יקרא כלל; ואם התחיל- ישלים בדילוג כדרך שקוראין הציבור".
(רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ג, הלכה ז)
בניגוד לכך התוספות בעקבות רבנו תם פסקו שיש מקום לברך גם על מנהג, ובעניין הזה יש לברך על ההלל קודם קריאתו גם בראש חודש:
"אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם- י"מ דאמנהג לא מברכינן… אבל רבינו תם פסק דמברכינן…
(תוספות, תענית דף כ"ח ע"ב, ד"ה: אמר)
מחלוקת זו של הרמב"ם ורבנו תם (בעלי התוספות) יצרה את שני המנהגים השונים התקפים עד ימינו, מחלוקת שבין יוצאי אשכנז לתפוצותיהם ויוצאי ספרד לתפוצותיהם:
"ודעת רש"י והרמב"ם שלא לברך עליו כלל בין ביחיד בין בציבור, ומרי"ף נראה שהציבור מברכין ולא היחיד, ובא"י וסביבותיה נוהגין כרש"י והרמב"ם ואין מברכין לא בתחלה ולא בסוף.
אבל דעת רבינו תם ז"ל בתוס' ברכות דגם יחיד יכול לברך ועל כמה מנהגים מברכין,
וכן המנהג הפשוט במדינות אלו, ומברך קודם "לקרוא את הלל" ולבסוף "מלך מהולל בתשבחות"."
(ערוך השולחן, הלכות ראש חודש, סימן תכ"ב)
מכאן ששאלת הברכה על ההלל בידי אישה כשליחת ציבור, מתקיימת רק אצל הקהילות ההולכות על פי דעת התוספות ומברכות קודם הלל. תשובה לשאלה זו ניתן למצוא במקור נוסף של בעלי התוספות המתייחס לברכה על ההלל בראש חודש:
"…ויש שרוצין לומר דיחיד האומר הלל בימים שאין גומרין שאין לו לברך ומיהו השר מקוצי היה אומר דכיון שרצה לחייב עצמו מברך ואין זה ברכה לבטלה מידי דהוה אלולב ואתפילין דהני נשי מברכות אע"ג שאינן חייבות…"
(תוספות מסכת ברכות דף יד ע"א)
השר מקוצי, הוא רבי שמשון מקוצי, מתלמידיו של ר"י הזקן מהראשונים והחשובים שבבעלי התוספות טוען ש כשם שהנשים שפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, וממילא לא נצטוו באותה המצווה יכולות לברך:
"…אשר קדשנו במצוותיו וציוונו (שכן זו שיטתם של בעלי התוספות, בניגוד לדעת הרמב"ם ואחרים)- כך גם במקרה שלפנינו, על אף שאין "מצווה" (אפילו לא מדברי סופרים) לומר את ההלל, מותר לאדם לברך עליה "…אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".
אך מעבר לעניין העקרוני של אמירת הברכה קודם ההלל בראש חודש, מסתתר דבר נפלא עוד יותר לעניינו. רבי שמשון מקוצי מוכיח את דבריו בנושא זה דווקא מעולמן של הנשים. שכן הוא מוכיח את ההיתר לגברים לברך על המנהג, דווקא מדרכן של אותן הנשים לברך על מצוות רבות שחכמים פטרו אותן מהן. ומכאן שיהיה זה בלתי הגיוני, עד כדי גיחוך, לטעון כי דווקא בנקודה זו בה הושוו הגברים לנשים (ולא להיפך) תהיינה ידם של הגברים על העליונה, והנשים לא תוכלנה להוציאם ידי חובה, בברכה של כל קיומה נלמד ממקומן של הנשים בקיום המצוות.
ו. הצעה למעשה
ראינו אם כן שיש שלוש רמות שונות ביחס לחיוב אמירת הלל על נשים ואנשים:
הרמה הראשונה, היא שנשים פטורות מדין מצוות עשה שהזמן גרמא, בעוד שהגברים חייבים- כך הוא הדבר בשבעת ימי חג הסוכות, בשמיני עצרת, פסח, שבועות ושמונת ימי החנוכה.
הרמה השנייה, היא שנשים וגברים כאחד אינם מחויבים באמירת הלל, ואימרתו היא רק מצד המנהג- כך הוא הדבר בראשי חודשים, בימי חול המועד פסח ובשביעי של פסח.
והרמה השלישית, היא שנשים וגברים כאחד חייבים באמירת הלל- כך הוא הדבר בליל יום טוב ראשון של חג הפסח.
לאור חלוקה זו, ניתן לקבוע בפשטות בראשי חודשים, בימי חול המועד פסח, בשביעי של פסח וכן בליל יום טוב ראשון של פסח- נשים יכולות לעבור לפני התיבה באמירת הלל, משום שרמת החויב שלהן זהה לאלו של הגברים, וממילא יכולות הן להוציא את הציבור ידי חובתו. וביתר המועדים בהם גומרים את הלל- ובהם החיוב באמירת הלל חל על הגברים בלבד, יש פתח להתיר את אמירת הלל על ידי אישה כשליחת ציבור שעה שהציבור חוזר אחריה מילה במילה, כפי שפסקו התוספות והרמב"ם וכדומה מבלי להזכיר את הסתייגות המשנה. ואף אם מזכירים אנו את ההסתייגות של המשנה באומרה על מי שנוהג כן: "תהא לו מארה" – הרי שטעמיה, כפי שהזכיר רש"י, בטלים בקהילתנו: אם משום שכולם בקיאים יודעים לקרוא את הלל, ואין הבחירה של הנשים להיות שליחות ציבור נובעת מבורותם של הגברים. ואם משום שאין אנו רואים בכך מעשה פחות כשאדם שאינו מחויב עושה מצווה שחכמים פטרו אותו ממנה, להפך, אנו רואים בזה גדולה וברכה, וחלילה לנו למראות בכך טעם לפגם. כפי שכבר אמרנו לעיל.
על כן מכיוון שהמנהג הקיים כיום בקהילתנו, כמו במרבית קהילות ישראל, הוא של אמירת הלל באופן משותף קהל-וחזן או חזנית, ואין קטעים שהחזן או החזנית אומרים שהציבור אינו אומר בלחש או שר יחד עמהם וכדומה, על כן, נראה לומר, שיש לאפשר לנשים להיות שליחות ציבור באמירת הלל בכל המועדים.
ובאם אנו רוצים בכל זאת לשמור על ההבדל שבין אמירת ההלל על ידי נשים במקומות בהן רמת החיוב שלהם לגברים היא שווה, לבין אלו שיש פער מסוים, הרי שאפשר לקבוע נוסח תפילה מיוחד לשני סוגי אמירת ההלל: בפעמים שבהן רמת החיוב היא זהה- קרי בראשי חודשים ובערב פסח, יהיו חלקים שרק שליחת הציבור תאמר, והציבור לא יחזור אחר דבריה.
ובפעמים שבן רמת החיוב אינה זהה- קרי בכל החגים בהם אומרים את ההלל, למעט פסח, יחזור הקהל או יאמר יחד על שליחת הציבור את כל חלקי ההלל. אך כמובן, שאין הכרח לעשות זאת, ואפשר לשמור על המנהג הקיים, בו בכל הפעמים בהם אומרים את הלל אומרים אותו יחד ציבור- וחזן או חזנית, וממילא יצאו כולם ידי חובתם.
"כל הנשמה תהלל יה הללויה!"
