באחת השבתות הגיעה אחת מהנערות שגדלו וצמחו במניין "אשירה" במזכרת בתיה לתפילת שחרית של שבת כשהיא עטופה בטלית. רצונה העז להתעטף בטלית זו היה נושא שהעסיק אותה באופן אישי, ולאחר מחשבה ולימוד אישיים היא בחרה אכן לעשות זאת. הדבר עורר בקהילתנו, "אשירה" מזכרת בתיה דיון רחב בדבר המקום של נשים ונערות להתעטף בטלית. המאמר שמופיע בעמודים הבאים הוא המאמר שעמד ביסוד הלימוד הקהילתי המשותף שלנו בנושא זה.
א. תקופת המשנה: ציצית- מצווה שהזמן גרמא או שלא הזמן גרמא?
ידועה ומקובלת החלוקה בין "מצוות עשה שהזמן גרמא" ל"מצוות עשה שלא הזמן גרמא", ביחס לחיובם של נשים במצוות שונות. על פי רוב, מצוות הציצית, נתפסת כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" ועל כן נקודת המוצא בדיון אודותיה, מתחילה מהשאלה האם נשים יכולות להתעטף בציצית גם כשהן אינן מחויבות לכך? האם יכולות הן לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"- כאשר על פי הבנת חכמים הם אינן מצוות בדבר? וכדומה. ואולם, עיון במקורות מתקופת המשנה, מלמד כי הנחת יסוד זו אינה ברורה מאליה, וכי לא ברור כי אכן מצוות ציצית, היא אחת מן המצוות "שהזמן גרמן".
בארבעה מתוך חמשת המקורות, שמתבססים ככל הנראה על אותה מסורת, מתקופת המשנה, נמנית מצוות הציצית, דווקא עם ה"מצוות שאין הזמן גרמן", ואילו רק באחד מן המקורות הללו, נמצאת הציצית בצידן של "מצוות עשה שהזמן גרמן".
וכך נאמר בתוספתא:
"איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון: סוכה ולולב ותפילין.
איזו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא? כגון: אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית.
רבי שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני מצות עשה שהזמן גרמא".
(תוספתא, מסכת קידושין, פרק א, ח)
על פי התוספתא, דעת חכמים היא שהציצית היא מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וממילא אין הנשים פטורות ממנה, בדיוק כמו שילוח הקן, או השבת אבידה, המוזכרות בתוספתא. ואילו דעת היחיד בתוספתא, של רבי שמעון, היא שהציצית היא דווקא מצוות עשה שהזמן גרמא- ועל כן הוא פוטר את הנשים מהציצית.
בדומה לדברי התוספתא, גם במדרש "ספרי" אנו מוצאים את אותה מחלוקת בין רבי שמעון וחכמים:
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת" – אף הנשים במשמע.
ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני ש[היא] מצות עשה שהזמן גרמה.
שזה הכלל אמר ר' שמעון: כל מצות עשה שהזמן גרמה נוהג באנשים ואינו נוהג בנשים,
בכשרין ולא בפסולין".
(ספרי במדבר, קטו)
בתלמוד הירושלמי, מופיע כמעט אותו הנוסח כמו זה שנמצא בתוספתא. אלא שעל גבי הדברים האמורים בתוספתא, ממשיך התלמוד הירושלמי ומציג את טעמו של רבי שמעון, תוך שהוא מקשה על עמדתם של חכמים:
"איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון: סוכה ושופר ולולב ותפילין.
אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון: אבידה ושילוח הקן ומעקה וציצית.
רבי שמעון פוטר הנשים מן הציצית שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
אמר להן רבי שמעון אין אתם מודין לי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא,
שהרי כסות לילה פטור מן הציצית".
(תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה ז)
בתוספתא, כפי שהיא מצוטטת בתלמוד הירושלמי, מקשה רבי שמעון על דבריהם של חכמים, ושואל: כיצד אתם אומרים שמצוות ציצית הינה מצוות עשה שהזמן גרמא, והלא כסות לילה (בגד של לילה) פטור מן הציצית.
מנוסח שאלתו של רבי שמעון, כבר ניתן למצוא תשובה לדבריו, שכן אין הוא אומר שאין חובה בציצית בלילה, אלא שאין חובה בציצית בכסות הלילה. ומכאן ניתן לענות לרבי שמעון, שמצוות הציצית אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, משום שגם בלילה חייבים בה. שכן כל עוד האדם הולך עם כסות היום הוא חייב בציצית, ורק כסות הלילה – היא שפטורה מן הציצית. כלומר, החלוקה איננה חלוקה של הזמן, אלא של החפץ (דברים אלו נוגעים בסוגיה ארוכה שבה דנים חכמים, האם הציצית היא מצווה התלויה באדם (גברא) או תלויה בבגד (חפצא).
ואכן, תשובה מעין זו אנו מוצאים בהמשך דבריו של התלמוד הירושלמי, כתשובה לשאלתו של רבי שמעון:
"אמר ר' הילא טעמון דרבנין שכן אם היו מיוחדות לו ליום ולילה שהיא חייבת בציצית".
(תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה ז)
רבי הילא מסביר את עמדתם של חכמים, ואומר שאם לאדם היה בגד שהוא מיוחד הן ליום והן לילה, כלומר, שהוא אינו בגדר כסות לילה (פיג'מה) – הרי שהוא עדיין היה חייב בציצית בו. והיות הכסות, בגד שמשמש את האדם גם בלילה- אינו פוטר את האדם מלתת בו ציציות.
בדומה לדברי התוספתא המדרש, ודברי התלמוד הירושלמי, גם בתלמוד הבבלי אנו מוצאים עדות לאותה המסורת מתקופת המשנה, לפיה חכמי המשנה צרפו את הציצית למצוות עשה שאין הזמן גרמן, וממילא הנשים חייבות. ורק רבי שמעון, בדעת היחיד, טען שמצוות הציצית היא מצווה שהזמן גרמא, ועל כן הנשים פטורות ממנה:
"ת"ר (תנו רבנן): הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים;
ר"ש (רבי שמעון) פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא,
וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות".
(תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג, ע"ב)
מכל האמור עד כה עולה כי הנשים חייבות בציצית, בדיוק כשם שהגברים חייבים, בדומה למצוות רבות שחייבים בהן נשים ואנשים כאחת. אם כן, מהיכן החלה לצמוח המסורת, המוכרת לנו כיום הלכה למעשה, והידוע לכל בר בי רב דחד יומא (תלמיד חדש שזהו יומו הראשון בישיבה)- שהציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשים פטורות ממנה?
התשובה לכך נמצאת במקור מן התלמוד הבבלי, שבניגוד לכל המקורות שנימנו עד כה, הופך את הדברים, ומציין את מצוות הציצית, לצידן של המצוות "שהזמן גרמן" כמו לולב או תפילין:
"ת"ר (שנו חכמים): איזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא?
סוכה ולולב שופר וציצית ותפילין.
ואיזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא?
מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן".
(תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ג, ע"ב)
התלמוד הבבלי, כמו אחיו התאום התלמוד הירושלמי, מצטט בדבריו מן התוספתא, שכן הוא פותח במילים: "תנו רבנן". ואולם, בדבריו הוא אינו מצטט את הנוסח המדויק שמופיע בתוספתא, כמו שאינו לעיל, וכמו שמופיע במסורת התלמוד הירושלמי, ואף בדבריו התלמוד הבבלי במסכת מנחות, אלא הוא מציג נוסח שונה מעט, שלא לומר משובש.
לו הייתי לומד את הסוגיה הזו עם סבי מורי, יהושפט הראל, סביר להניח שהוא היה מבטל כלאחר יד את דבריהם של חכמי בבל, ומסביר כי לפנינו דוגמא נוספת לשיבוש השמועות. שכן, בניגוד למסורת בארץ-ישראל שנמשכה באופן ישיר וטבעי מימיהם של חכמי המשנה אל ימי אמוראי התלמוד הירושלמי, הרי שבבבל המסורת הינה מקוטעת. בכדי להעביר את דבריהם של חכמי המשנה אל בבל, יש לשלוח "נחותי" (יורדים) שיעברו דרך ארוכה, מארץ ישראל לבבל, תוך שהם משננים את דברי חכמים בעל פה, ורק לאחר דרך ארוכה הם מוסרים את דברי המסורת ששיננו בעל פה. ועל כן, אין זה מפתיע כי פעמים רבות נמצאים שיבושים רבים במסורה שמעבירים אותם "נחותי", שכן עיקרי הדברים נשמרים במסורת בעל פה, אך הפרטים לא אחת מתבלבלים ומתחליפים. על פי גישה זו, הרי שבטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימין כלל דברי התלמוד הבבלי בהקשר זה. וניתן לסכם כי על פי המקורות שבידינו בתקופת חכמי המשנה נשים היו חייבות בציצית.
אך ניתן להציג גם דרכים אחרות להבנת הפער שבין המקורות. דרך נוספת, על פי ניתן להסביר את שינוי הנוסח שבין התלמוד הבבלי, היא שהיו מסורות שונות בידיהם של חכמים, והמקורות שבידינו מציגות גישות שונות. אמנם, הדבר לא סביר, בהתחשב בכך שיש כאן שלושה מקורות כמעט זהים, ומקור אחד שדומה להם מאוד (הסִפרי), ומנגד מקור אחד שונה, שמשמיט את דברי רבי שמעון, ומעביר את הציצית אל צידן של המצוות שהזמן גרמן. ובכל זאת אי אפשר לפסול אפשרות זו על הסף.
אפשרות אחרת לגמרי, שעל פיה ניתן לבאר את ההבדל המשמעותי שבין שני התלמודים, ובין המקור בתוספתא שלפנינו לבין המקור שבמסכת קידושין שבתלמוד הבבלי, היא שחכמי בבל סברו שאכן הציצית צריכה להימנות בקבוצת המצוות שהזמן גרמן, ועל כן ערכו ושינו את דבריהם של חכמי המשנה כראות עיניהם.
על פי גישה זו, הרי שלפנינו מחלוקת עקרונית בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ועל כן אי אפשר לבטלה בדומה לגישה הטוענת לשינויי נוסח בלבד. אך מצד שני, גישה זו היא בעייתית מאוד כיוון שהיא מאשימה את חכמים בזיוף דבריהם של חכמים שקדמו להם. בין שנסביר את הדברים על בסיסה של האפשרות הראשונה, לפיה יש כאן שיבוש נוסח בלבד, בין שנסביר זאת על בסיס האפשרות השלישית, שחכמי בבל שינו את הגרסה של דברי חכמי המשנה בכדי להתאים אותה לדעתם- הרי שדבריו התלמוד הבבלי, אינם מהווים מקור מהימן ביחס לדעתכם של חכמי המשנה בנושא זה.
ורק האפשרות השנייה, מותירה על קנה את האפשרות שאולי אכן הייתה קיימת מסורת אחרת בדבריהם של חכמי המשנה, לפיה על פי דעת חכמים (ולא כדעת יחיד של רבי שמעון) האישה פטורה מן הציצית, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. ואולם, כאמור, גם אכן הייתה דעה שכזו, הרי שקשה להסביר מדוע דווקא היא זכתה בבכורה, בניגוד לעמדה המוזכרת בדברי שני התלמודים, התוספתא והמדרש.
ב. תקופת התלמוד: טווים ציציות לנשותיהם
בדבריהם של חכמי התלמוד, אנו לא מוצאים עיסוק נקודתי בשאלת הציצית לנשים, לא להיתר ולא לאיסור. ואולם, משני סיפורים הנמצאים בתלמוד הבבלי, עולה (כך לפחות על פי פירושו של רש"י המובא בצידם, ומעניין בהקשר זה לציין ששטיינזלץ בחר שלא לפרש על פי פירושו של רש"י במקרה הזה), כי נשים התעטפו בציצית, וחכמים לא די שלא מחו בפניהם, אלא שאחדים מהם היו אלו שקשרו את הציציות בכנפי בגדיהם.
כך מתואר למשל בתלמוד הבבלי, שרב יהודה, מגדולי אמוראי בבל במאה השלישית, הטיל ציצית בבגד שמתעטפת בו אישתו:
"רב יהודה רמי תכילתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף בציצית".
תרגום על פי רש"י:
"רב יהודה, היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו ומברך כל בוקר להתעטף
בציצית".
(תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"ג, ע"א)
והתלמוד מסביר זאת, בכך שרב יהודה סבר ציצית היא מצות עשה שלא הזמן גרמא. כלומר, רב יהודה, על פי דברי התלמוד, פסק ונהג על פי הגרסה של דברי חכמים בתוספתא, בספרי, ושני התלמודים, ולא כגרסה המופיעה בדברי התלמוד הירושלמי במסכת קידושין. ניתן גם להסביר ולומר, כי דווקא רב יהודה הוא יוצא הדופן מבין חכמי בבל, והוא הלך בניגוד לדעת חכמי בבל שהלכו על פי הגרסה המופיעה במסכת קידושין, שלפיה נשים פטורות מציצית. ואולם, המקורות אינם מעידים שאכן כך הם פני הדברים. ושתיקתם של חכמים לצד סיפור זה, יכול לרמוז על כך שאין זה מעשה כה חריג בנוף של חכמים.
ואכן, סיפור דומה נוסף, המופיע במסכת סוכה, מצטרף אל סיפור זה בכדי להוציא אותו מידי מקרה פרטי, וחד-פעמי, למקרה שאולי נכון לראות בו אב-טיפוס להתנהגות בעולמם של חכמים, (בדומה לכלל המדרשי, לפיו שני כותבים נעשים יחד לבניין אב):
"כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה,
תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן.
אתא לקמיה דרב חייא בר אשי,
אמר ליה: הכי אמר רב מפסקן והן כשרין.
אלמא: פסיקתן זו היא עשייתן, הכא נמי, קציצתן זו היא עשייתן".
תרגום (ע"פ פירוש רש"י):
כמו מעשה זה של רב עמרם החסיד, שתלה ציציות לבגד של אשתו,
וכאשר קשר אותם לא הפריד לגמרי בין כל חוטי הציצית, ונסתפק בשאלה- האם תהא הציצית כשרה לאחר שיחתוך ויפריד בין החוטים, או שמכיוון שלא עשה זאת מלכתחילה, לא תהא הציצית כשירה.
בא לפני רב חייא בר אשי ושאל אותו.
אמר לו: כך אמר רב- תחתוך אותן, והציצית תהא כשרה.
מכאן אנו למדים- שמרגע שחותכים את הציצית (לשיטת רב) הציצית נעשית, ואין צורך לחתוך מלכתחילה. וכך גם נאמר כאן בעניין סוכה- שקיצוץ הענפים הוא העשייה עצמה, ואין צורך במעשה נוסף.
(תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף י"א, ע"א)
בדומה לסיפור המובא במסכת מנחות על רב יהודה, אף בסיפור זה מתואר רב עמרם (הזוכה גם לתואר חסיד) שתולה ציציות בבגדה של אשתו. וכאן גודלה עוד יותר שתיקתם של חכמים, שאינם מתייחסים כלל לעניין זה שאישה מתעטפת בציצית. בעוד שהם עוסקים בשאלת טוויתם של חוטי הציצית, הם כלל לא תמהים, או מעירים הערה כלשהי ביחס לכך שאשתו של רב עמרם החסיד נוהגת להתכסות במלבוש של ציצית.
ג. תקופת הראשונים: נשים עטופות בטלית
בדומה לעדויות מימיהם של האמוראים, גם בימיהם של הראשונים ניתן למצוא מספר מקרים בהם מתוארות נשים המתעטפות בארבע כנפות מצויצים.
מפורסם הסיפור על כך שבנותיו של רשי היו מניחות תפילין, ואולי גם מתעטפות בציצית, ואולם אין לכך מקור ברור ומפורסם. יחד עם זאת, מאופי פירושו של רש"י לסיפורים התלמודיים, והן ממקורות נוספים של רש"י ושל בני זמנו וסביבתו, ניתן להבין כיצד נקשו דווקא ברש"י סיפורים מעין אלו.
כך למשל, בשאלה שנשאל רש"י, בפרט מפרטי עשיית הציצית, הוא משיב תוך שהוא סומך את דבריו על דרכה של אישה שנהגה באופן שכזה:
"ועל חוט של כרך הנפסק אחר שנקשר ונתלה הציצית: כבר השיבותיו שכך נוהגין.
וכן נהגה הגברת אחותו של יצחק בר' מנחם. ומפיו שמעה".
(מחזור ויטרי סימן תק"ט)
גם כמאתיים חמישים שנה לאחר ימיו של רש"י, בימיו של המהרי"ל, רבי יעקב בן משה מולין, שחי באשכנז בין השנים: 1360 ל- 1427, אנו מוצאים עדות לתופעה זו, של התעטפות נשים בציצית, תופעה שכיחה באופן יחסי:
"ואמר דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית.
ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מ' ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן.
והשיב שמא אינה מקשבת לי, ועל כהאי גוונא (כגון זה) אמר מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין".
(מהרי"ל, מנהגים, עמ' תקפ"ח)
תלמידי המהר"יל מתייחסים בשמו לתופעה של נשים המתעטפות בציצית, וטוענים כי המהרי"ל לא ראה טעם מדוע נשים מכניסות את עצמן לחיוב במצוות הציצית. מכאן שהיו נשים, ולא רק אחת, שעשו זאת. ובנוסף, הוא אפילו לא מחה כנגד מעשיה של אחת הנשים, מ' ברונא, הזוכה לתואר רבנית, שהניחה טלית קטן, וזאת משום שהוא לא האמין שהיא תקבל את תוכחתו.
גם תשובה שכתב המהר"יל עצמו בעניין זה, משקפת את אותה מציאות מחד, ואת עמדתו של המהרי"ל ביחס אליה, מאידך:
"עוד נראה דעיקר מצות ציצית הוי כדי לזכור לזכור כל מצות ה' כדכתיב קרא בהדיא… והזכירה היא בתרי"ג מצות בין לטעם הנגלה בין לטעם הנסתר. והני נשי ליתינהו בתרי"ג מצות דפיטורי בכל זמן גרמא ובכמה מצות לא תעשה בל תקיף כו'…
הילכך מכל הני טעמים אף כי ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת ועוד היום אחת בשכונתינו, נראה דאינו אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות".
(שו"ת מהרי"ל החדשות סימן ז)
מתשובתו של המהר"יל, בדומה לדברים שמנסרו בשמו על ידי תלמידיו, ניכר שלא רק הרבנית מ' ברונא הייתה לובשת ציצית, כי אם גם נשים נוספות, ואילו המהרי"ל עצמו לא ראה זאת בעין יפה.
ד. תקופת הראשונים: מקומן של הנשים במצוות עשה שהזמן גרמן
בנוסף לאמור בספר המנהגים, בדבריו כאן מסביר המהרי"ל את עמדתו, וטוען שכיוון שהציצית מסמלת את תרי"ג מצוות, והנשים אינן חייבות בכל תרי"ג המצוות, הן משום שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, והן משום שיש מצוות שאינן מתאימות לנשים, כמו: "בל תקיף"- האיסור לגלח את שער הפנים בתער או בכלל לקצץ את הזקן (מחלוקת העומדת בפני עצמה ביחס לגדרים של איסור זה וכוונתו).
המעניין הוא, שהמהרי"ל אינו טוען כי מצוות הציצית עצמה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ועל כן האישה פטורה ממנה, או אף אסורה בה. ניתן להסביר שאולי המהרי"ל אכן ראה את מצוות הציצית כמצוות עשה שלא הזמן גרמא, בדומה לעמדה המוזכרת בתוספתא, המדרש ובשני התלמודים. ואולם, ניתן גם לומר שהמהרי"ל ראה במצוות ציצית מצוות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה. אלא שפטור זה אינו מהווה איסור. ואישה שרוצה להכניס את עצמה בגדרה של מצווה זו ראשית, כפי שאכן מקובל היה בקרב פוסקי אשכנז.
ואכן, עוד בימיו של רבי יצחק הלוי, רבו של רש"י, פסקו חכמים אשכנז, כי נשים הרוצות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, שחכמים פטרו אותן מהן, יכולות לקיימן ואף לברך עליהם: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", על אף שכביכול לא צוו על כך:
"כן הורה ר' יצחק הלוי שאין מונעים מן הנשים לברך על לולב וסוכה […] אבל אם חפיצות להביא עצמם בעולם המצוה הרשות בידה, ואין מוחין לה […] ומאחר דמקיימת מצווה היא, אי אפשר בלא ברכה".
(מחזור ויטרי", עמ' 413-414)
ואכן, מסורת-הפסיקה הזו המשיכה גם בדורות מאוחרים יותר באשכנז, וכן בצרפת ובפרובנס השכנות, כפי שניתן ללמוד מדבריו של הרז"ה:
"וכל מצוות עשה שהזמן גרמא, אף על פי שאינה חובה, רשות דמצוה היא,
ואף על פי שמברכות עליהן 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו'
לתקוע בשופר או לשמוע או לישב בסוכה או על נטילת לולב-
אין אנו מוחין בידם, כמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין
וכאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידן חכמים.
וכדאיתא בפרק המוצא תפילין (עירובין צ"ו, ע"א).
וכן יצאה הוראה מלפני חכמי המקום הזה [פרובאנס], ומלפני חכמי צרפת,
והם האריכו להביא ראיות לדבריהם והם הכתובים בספריהם ובתשובותיהם".
(בעל המאור, מסכת ראש השנה, דף ל"ג, ע"א)
דבריו של הרז"ה- רבי זרחיה הלוי, המכונה על שם ספרו "בעל המאור", מבטאים, כפי שהוא כותב, את דבריהם של רבים מחכמי אשכנז (על אף שהוא אינו מזכיר אותם במפורש בתשובתו) וחכמי צרפת ופרובנס , המרכזים היהודיים הגדולים באותם ימים, מלבד ספרד.
בניגוד לעמדה זו, שנפסקה להלכה על ידי מרביתם של הפוסקים באשכנז, צרפת ופרובנס, חכמי ספרד ראו את הדברים באופן מעט אחר. הגישה ההפוכה לגמרי לגישה זו, היא גישתו של הראב"ד, שמהווה כמעט דעת יחיד מבין הראשונים, הסובר כי כל מצווה שהנשים פטורות מהן, ובכלל זה גם מצוות הציצית (על פי דברי התלמוד הבבלי במסכת קידושין) – אסור לנשים לקיימן כלל:
"'ואין בנות ישראל סומכות'…
אי נמי (כך גם) שכל מצווה שהנשים פטורות
[ו]אם יעשו אותה איפשר לבוא לידי זלזול המצווה או לשום קלקול ע"י עשייתן-
מיחו בהם חכמים,
כגון מיכל בת שאול שהייתה מנחת תפילין ומיחו בה חכמים…
לפי שאינן זהירות לקיימן כראוי".
(הראב"ד, בפירושו לספרא המובא בבבלי במסכת חגיגה, ט"ז ע"ב)
בדרך האמצע, בין העמדה השוללת את קיומן של מצוות אלו, על פי דברי הראב"ד, לבין הגישה של חכמי אשכנז, צרפת ואשכנז המתירים זאת ואף מתירים לברך עליה, ניצב הרמב"ם:
"ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית, מתעטפין בלא ברכה;
וכן שאר כל מצוות עשה שהנשים פטורות מהן,
אם רצו לעשות אותה בלא ברכה- אין ממחין בידן".
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות ציצית, פרק ג, הלכה י)
בימי הראשונים, אם נסכם את דברנו עד כה, אנו רואים כי מתגבשים שלוש עמדות עקרוניות ביחס לקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, על ידי נשים. גישה השוללת זאת מכל וכל (הראב"ד), גישה המתירה להן לקיימן, אך אוסרת עליהם מלברך על מצוות אלו (הרמב"ם), וגישה המתירה לנשים לקבל על עצמן מצוות אלו ואף לברך עליהם (רבי יצחק הלוי, הרז"ה ועוד).
ובנוגע לציצית, נראה כי בניגוד ל"רוב הקולות" שנשמעו בתקופת המשנה, לפיהם הנשים חייבות בציצית, פוסקים כל הראשונים, דווקא על פי "דעת היחיד" של רבי שמעון, או כ"דעת היחיד של התלמוד הבבלי במסכת קידושין, שמונה את מצוות הציצית כחלק ממצות עשה שהזמן גרמן ושהנשים פטורות מהן.
אך יחד עם זאת, אנו רואים כי בדומה לימי התלמוד, הייתה תופעה מצויה באופן יחסית של נשים שבחרו להתעטף בטלית, ובתוכן גם נשים חשובות וגדולות כדוגמת הרבנית מ' ברונא. ותגובותיהם של חכמים שהתמודדו עם תופעה זו היו מגוונות: היו שלא ראו אותה בעין יפה, אך גם לא מחו בידם, היו שלא ראו זאת בעין יפה, אך הבינו כי אין בידם מלהניע אותן מכך, והיו שראו זאת כדבר פשוט וברור, מבלי כל צורך לנסות ולהניע את אותן נשים ממעשיהן.
ה. אחרונים: מה בין ציצית ויתר מצוות עשה שהזמן גרמן?
השולחן ערוך, הולך בעקבות הראשונים, ופוסק להלכה דווקא את המקור היחיד, ממסכת קידושין, ולא כמו יתר המקורות מימי חכמי המשנה, בנוגע למקומה של מצוות הציצית בחלוקה שבין מצוות שהזמן גרמן למצוות שאין הזמן גרמן:
"נשים ועבדים פטורים (מהציצית) מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידו כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא (תוספות והרא"ש והר"ן פרק ב' דראש השנה ופרק קמא דקדושין)
אך מחזי כיוהרא ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא (אגור סימן כ"ז) פירוש אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית ולקמן בסימן י"ט אמר כשיש לו טלית מארבע כנפות (ולבשו).
(שו"ע אורח-חיים סי' י"ז, סעיף ב-ג)
בדבריו, ה"שולחן ערוך" אינו מתייחס כלל לשאלה האם הן יכולות לבחור לקיימה אם רצו בכך, ואם יכולות הן לברך על מצווה זה. ואולם, בהגה על ה"שולחן ערוך" של הרמ"א, מתייחס הרמ"א לעניין זה, ויוצר הפרדה ברורה בין כל מצוות עשה שהזמן גרמא, לבין מצוות הציצית:
בעוד שאת כל אותן מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות מהן, הן רשאיות לקיים, את מצוות הציצית בלבד אסור להם לקבל על עצמן. וזאת משום שהדבר משדר גאווה, משום שאפילו הגברים אינם חייבים במצווה זו מלכתחילה, ורק במקרה שבו יש לאדם בגד של ארבע כנפות הוא מחוייב בציצית. ועל כן, מה לאישה להכניס עצמה בגדרי מצווה שאפילו הגברים אינם חייבים חיוב גמור.
באופן דומה, פסוק להלכה רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, "ערוך השולחן", תוך שהוא ממשיך ומבאר את עמדתו של הרמ"א, ומוסיף על טעמו טעם נוסף המסביר מדוע שונה מצוות הציצית מכל יתר מצוות עשה שלא הזמן גרמא, שדווקא בה אסור לנשים לקבל על עצמן את המצווה ולברך עליה:
וכתב הרמב"ם דנשים ועבדים שרצו להתעטף – מתעטפים בלא ברכה. וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן, אם רצו לעשות בלא ברכה – אין ממחין בידן. עד כאן לשונו. אבל נשים שלנו מברכות על סוכה ולולב, ואנן סבירא לן כשיטת רבינו תם בתוספות ראש השנה (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, ל"ג ע"א, ד"ה: "הא") דיכולות לברך אף שפטורות, עיין שם. ולפי זה גם בציצית לכאורה יכולות להתעטף ולברך.אבל באמת לא שמענו זה. ואין מניחין אותן ללבוש טלית, וכל שכן לברך. ואינו דומה לשופר וסוכה ולולב דהוי פעם אחת בשנה והמצוה כרגע, אבל ציצת מצוותה כל השנה ולא נאה לנשים. ועוד, דכל המצות הם חובה לאנשים ולכן יכולות גם הן לעשות כן, אבל ציצת אינו חובה ואיך נניח לנשים לעשותה? וזהו כוונת רבינו הרמ"א שכתב ומכל מקום אם רוצות וכו' אך מיחזי כיוהרא… כלומר דמיחזי כיוהרא כיון שהיא תמידית וגם כיון שאינו לחובה לאיש אלא כשיש לו בגד של ד' כנפות ולכן אין מניחים לנהוג מצוה זו וכן המנהג ואין לשנות".
(ערוך השולחן, אורח חיים, סימן י"ז, סעיף ב-ג)
"ערוך השולחן" מסכם במידה רבה את עמדותיהם של חכמים בנושא זה. תוך שהוא מתחיל עם דבריו של הרמב"ם המתיר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, ושחכמים פטרו אותן מהן. ומן הרמב"ם הוא ממשיך אל דבריהם של חכמי צרפת ואשכנז, ומצטט מדבריהם של בעלי התוספות, הסוברים בניגוד לרמב"ם, שלנשים מותר גם לברך על מצוות אלו, וכך פוסק גם "ערוך השולחן".
וממשיך "ערוך השולחן" בעקבות הרמ"א ו מסייג את דבריו ביחס למצוות ציצית, וטוען כי בניגוד לכל יתר מצוות עשה שהזמן גרמא, שמתירין בידיהן של הנשים שרצו לקיימן לעשותן, הרי שאת הציצית מוציא "ערוך השולחן" וטוען "שאין מניחין אותן ללבוש טלית".
ומסביר זאת "ערוך השולחן" באותו הטעם של הרמ"א, ולצידו הוא מוסיף טעם נוסף, לפיו כיוון שמצווה זו נעשית במשך כל ימות השנה, והיא אינה חד-פעמית, כמו לולב או תקיעת שופר- לכן דווקא אותה אין לאפשר לנשים שחפצה נפשם לקיימן- לעשותן.
ואולם, הדבר המפתיע ביותר בדבריו של "ערוך השולחן" הוא שמלבד פסיקת ההלכה, הוא גם טוען בתוך דבריו טיעון לגבי עמדתם של בעלי התוספות שמתירים לנשים להתעטף גם בציצית ולברך עליה:" אבל באמת לא שמענו זה". טיעון שמוביל אותו גם בסוף דבריו לפסוק באופן חד משמעי: "וכן המנהג – ואין לשנות".
והרי ממקורות התלמוד, ומדברי הראשונים עולה בבירור שלא רק שהיו פוסקי הלכה שהתירו לנשים להתעטף בטלית, שלא לומר חייבו את הנשים בציצית, אלא שגם היו נשים שהתעטפו בציצית בחייהם, וחכמים לא די שלא מחו בידם, אלא הביאו ממעשיהם ראיה להלכות ציצית! (רש"י).
בכדי ללמד זכות על דבריו אלו של "ערוך השולחן" ולא להאשים אותו חלילה בסילוף דבריהם של חכמים ודברי הימים, ולא לזלזל בכבודו ולטעון כי נעלם ממנו דבר, יהיה עלינו לטעון כי דבריו מתייחסים לימיו בלבד: ימי המאה ה-19 במזרח אירופה. תקופה ואזור שבאמת קשה להעלות על הדעת שאישה כלשהי הייתה מעזה לפרוץ גדר ולהתעטף בטלית, ועוד יותר קשה לדמיין רב או תלמידי חכמים שהיה תומך בה, במעשה זה.
ואולם בוודאי שאי אפשר להכיל את דבריו של "ערוך השולחן" על כל דברי ימי עם ישראל, שכן ראינו שגם בימי המשנה והתלמוד, הראשונים ואף האחרונים, התירו רבים מחכמי ישראל לנשים להתעטף בטלית, ואף היו נשים בתקופות שונות שהתעטפו בטלית הלכה למעשה. ועל כן, גם נראה כי בסוף דבריו תולה "ערוך השולחן" את דבריו בגדר מנהג בלבד ולא הלכה.
ו. סיכום: התעטפות בטלית בימינו
הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים במאה העשרים, מודה שאין לאסור על אישה להתעטף בטלית באם באמת חשקה נפשה בכך, מתוך אהבת התורה ויראת שמיים:
"רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו, וגם לשיטת התוספות רשאות גם לברך על המצות וכמנהגנו שמקיימות מצות שופר ולולב וגם מברכות, שאם כך גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו…
אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה,
אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר".
(אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, מט)
את דבריו של הרב פיינשטיין יש לחלק לשני חלקים: בחלק הראשון, הוא מתייחס לפן ההלכתי בלבד. בכנות רבה, ובניגוד לעמדה המקובלת בציבור ואף בקרב חלק מהפוסקים האחרונים, חוזר הרב פיינשטיין אל דבריהם של חכמי אשכנז, צרפת וחלק מחכמי פרובנס, ופוסק על פיהם, שנשים בדומה לכל יתר המצוות שפטרו אותן חכמים מהן, יכולות להתעטף בטלית ואף לברך עליה. הוא מסייג זאת, בסייג אחד שלא נמצא בין הראשונים, שאותה טלית שיתעטפו בה תהיה טלית שנכיר בה שהיא של נשים, בכדי להימנע מחשש של "לא ילבש" (אישה כלי גבר), אך מלבד זאת הוא פוסק שברמה העקרונית הדבר מותר.
בחלק השני של דבריו, מתייחס הרב פיינשטיין לא לשאלה ההלכתית, אלא לדיון החברתי והעקרוני סביב מאבקן של נשים דתיות ופמינסטיות שפעלו בארצות הברית, מתוך מטרה לתקן במסורת ובהלכה את מקומה המופלה לרעה של האישה:
"הנה בדבר הנשים השאננות והחשובות אשר בעניני הנהגות המדינות בעולם הן גם כן מהלוחמות יחד עם התנועה כזו עם הנשים הלוחמות בזה מכל העמים שבעולם, אבל נשים אלו שהן שומרות תורה רוצות להכניס מלחמתן גם במה שנוגע לכמה דיני התורה ויש מהן אשר מתפללות בטלית וכדומה בעוד דברים, ורוצה שאביע בזה דעתי בעצם הדבר ואיך שיתנהג כבוד תורתו…"
(אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, מט)
וכיוון שהרב פיינשטיין רואה במאבקן של נשים אלו מאבק שאינו לשם שמיים, שפוגע בכבוד התורה ומאשים אותה בהאשמה חמורה, הוא פוסל את הבקשה של אותן נשים על הסף.
על דבריו אלו של הרב פיינשטיין ניתן לומר כמה דברים ביחס למקום בו אנו עומדים כיום: ראשית, הרב פיינשטיין מדבר על קבוצה של נשים, אליה הוא מתייחס כגוף אחד, ואותה הוא מפרש על פי היכרותו איתה. אך לא הרי זה כהרי זה. אינו דומה מקרה שבו קבוצה של נשים נאבקת למען תיקונים בהלכה ובמסורת בכדי לשנותה מיסודה, לבקשתה של אישה או נערה, להתעטף באופן אישי (גם אם במרחב הציבורי) בציצית.
שנית, הרב פיינשטיין, ורבים הם שהלכו אחריו, מציבים תנאי במקרה זה, כמו במקרים נוספים בהן נשים מבקשות להיות מעורבות יותר או לקיים מצוות שבעבר פטרו אותן חכמים מלקיימן, שלא מצינו אותו בשום מקום אחר מלבד בסוגיה זו. על פי תנאי זה, כוונותיה של האישה חייבים להיות לשם שמיים. ואם מעורב ברצונה לקיים מצווה כזו או אחרת, קמצוץ של מאבק פמניסטי או כל דבר אחר- הרי שדרכה פסולה.
ואולם, כפי שמשתקף בסוגיות שונות בתלמוד (לא זה המקום להאריך בדבר) קיימת מחלוקת עקרונית בין חכמים, האם מצוות צריכות כוונה או שהן אינן צריכות כוונה. אך גם מבלי להיכנס לעובי הקורה, מדברי התלמוד במסכת הוריות, ניתן ללמוד לעניינו, שלא ניתן להתנות את קיום המצווה בכך שהכוונה נעשית לשם שמיים, וגם באם אדם עושה את המצווה מתוך מניעים אחרים, יהיו אפילו אנוכיים ומתוך תאוות אכילה, הרי שהדבר אינו מבטל את קיומה של המצווה. וכך נאמר בתלמוד במסכת הוריות:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
מאי דכתיב (מהו שכתוב): "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"?
משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם-
אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה.
זה שאכלו לשום מצוה – צדיקים ילכו בם.
זה שאכלו לשום אכילה גסה – ופושעים יכשלו בם.
א"ל (אמר לו) ריש לקיש רשע קרית ליה (רשע קראת לו?)
נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, פסח מי לא קאכיל?
(מילא נאמר שאין הוא מקיים מצווה מן המובחר, אך שלא קיים כלל את מצוות הפסח?)"
(תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י, ע"ב)
הסוגיה במסכת הוריות, מקבלת את דבריו של ריש לקיש, ורואה בהם דחייה לדרשתו של רב יוחנן. ואם כך, הרי שלא רק שלא אין זו דעתו של ריש לקיש בלבד, כי אם עמדה של חכמי התלמוד. ועל פי עמדה זו, הרי שאין לשפוט את מעשיו של האדם על פי כוונת ליבו בקיום המעשה. ואם כך הדבר ביחס לאכילה גסה, קל וחומר בין בנו של קל וחומר, שבמקרה של מאבק ערכי, שניתן להגדירו גם תחת ההגדרה ההלכתית של "עברה לשמה" או "עת לעשות לה' הפרו תורתך", של מאבקן של הנשים על מקומן בעולם ההלכה, וודאי שיהיה זה לא נכון לפסול בשל שיקולים מעין אלו במעשיהם את קיום המצווה בלבד.
מעל כל זאת, בקהילה כמו זו שלנו, קהילה שחרטה על דגלה את שיתוף הנשים בחיי המסורת וההלכה, קשה לטעון שוב טענה שכזו ביחס לציצית בלבד.
לאור כל זאת, אין לנו אלא לסמוך על דבריהם של חכמי המשנה שעל פי מרבית הגרסאות חייבו את הנשים בציצית, על אותן נשים מימי התלמוד והראשונים שהתעטפו בציצית, ועל אותם חכמים לאורך הדורות שהתירו ואף סמכו את ידיהם של הנשים שביקשו להעטות את גופם במלבוש המיוחד של המסורת היהודית, ולהותיר את כוונת הלב לבוחן כליות ולב בלבד.
ז. נספח: התעטפות בטלית מפני כבוד התורה
דיון נוסף שניתן לדון בו בהקשר זה הוא בשאלה האם כאשר אישה עולה לתורה היא מחויבת להתעטף בטלית מדין כבוד הציבור, בדומה לנער צעיר שאינו נוהג להתעטף בטלית, שמתעטף בטלית כשעולה לתורה. בעניין זה ישנה תשובה של החכם באשי, והרב הראשי לארץ ישראל מימי השלטון העותמאני, הרב אברהם אשכנזי, אשר מבאר את טעמו של מנהג זה ואת מקורותיו.
הרב אשכנזי נדרש לשאלה בעקבות קהילה שבה נהוג היה שבתפילת מנחה של שבת לא היה נוהג החזן והעולים לספר תורה, להתעטף בטלית, והם שואלים האם מנהג נכון בידם, או מנהג טעות:
"לפי ענ"ד (עניות דעתי) מלתא דפשיטא הוא דצריך טלית לעליית וקס"ת (וקריאת ספר תורה) והוא ממה שראיתי להרב "עולת תמיד "… וז"ל (וזה לשונו): מי שקורין אותו לס"ה (לספר התורה) ואין לו טלית שהוא שלו אין לו לברך על טלית שאולה אלא ילבשנה בלא ברכה וכן ה"ה (הוא הדין) בעובר לפני התיבה ומה דמברכינן על טלית שאולה דוקא שלובש בשעת תפילה עם תפילין יע"ש.
וגדולה מזו כתב אור זרוע בשם המרדכי בטלית של קהל דהוא כטלית של שותפין ואפילו כרי לעלות לס"ת או לעבור לפני התיבה מברכין עליה וע"ש. הרי דהיתר לברך בטלית שאינו שלו משום שלא לעלות לס"ת (לספר תורה) בלא טלית. […]
הרי מבואר מכל הנהו רבוותא ז"ל דקי"ל (דקיימא לן) בפשיטות דצריך טלית לעליית ס"ת (ספר תורה) וה"מ (והוא משום) כבוד הס"ת (הספר תורה) א"כ הה"ן נ"ל בענין עשיית המצות מהס"ת דבעינן בלבוש טלית. ומה שסיפרו לנו.. נוהגים לעשות מצוות ועס"ת במנחה של שבת בלי טלית אינו אלא מנהג בטעות שעשו…
צא ולמד מהסנדקים של בעלי הברית שהמנהג שלנו הוא שלובש טלית קודם עשית המצוה והיינו מהאי טעמא… דבעינן הדור מצווה.
א"כ (אם כן) אין ספק אצלי דמשום הדור מצוה צריך לעלות לס"ת ולעשות המצוות מהס"ת בטלית נאה…
ומטעם זה נהגו שמתעטפים בטלית הדרשנים בעת ובעונה שמוכנים לדרוש בתוך קהל ועדה דהיינו משום כבוד ציבור…".
("מעשה אברהם" , אורח חיים, הלכות קריאת ספר תורה, סימן ל"ו)
על פי דבריו של הרב אשכנזי, ההתעטפות בטלית בעת העלייה לתורה והקריאה בספר התורה, כמו גם בשעה ששליח הציבור עומד לפני התיבה, או שאחד הדרשנים נושא את דבריו בפני קהל ועדה- נובעת מכבוד התורה ומכבוד הציבור.
הרב אשכנזי מבסס את דבריו על דבריהם של אחדים מהראשונים והאחרונים הנוגעים בסוגיה זו בדרך עקיפה:
הראשון שהוא מזכיר הוא הרב שמואל ב"ר יוסף מגדולי רבני פולין במאה ה-17 שכתב בחיבורו על השולחן ערוך: "עולת תמיד" – כי אדם הנקרא לעלות לתורה ואין לו טלית משלו, אינו צריך לברך על הטלית שהוא שואל מחברו. סביר להניח כי בדבריו הוא מתייחס לנער צעיר, שעל פי מנהג אשכנז מתעטף בטלית רק לאחר שהוא מתחתן, אך כיוון שהוא כבר למעלה מגיל מצוות, וודאי שהוא יכול לעלות לתורה. והנה, במקרה זה פוסק הרב שמואל ב"ר יוסף כי אותו נער מתעטף ואינו צריך לברך. מכאן מסיק בסופו של דבר הרב אשכנזי, כי הנער אינו רק יכול להתעטף בטלית, אלא הוא מחויב לכך, מפני כבוד הציבור.
ראיה דומה לזו, אלא שלפיה מותר גם לברך על הטלית השאולה, היא בדבריו של המרדכי המובא באור זרוע, לפיה כיוון שהטלית הזו היא כטלית של שותפין, מותר לברך לנער או אדם אחר המשאיל אותו, לברך עליה. ומכאן מסיק שוב הרב אשכנזי, שהסיבה שהתירו לאותו אדם להתעטף ולברך בטלית נובעת מכך שלא רוצים שהאדם יעלה לתורה ללא טלית.
ממקורות אלו פוסק להלכה הרב אשכנזי, שהמנהג המוחזק בידיהם של בני אותם קהילה – שלא לעלות לספר התורה כשהם עטופים בטלית – הוא מנהג טעות, שיש לעקור ולשרש מידיהם. מדבריו של הרב אשכנזי ניתן להסיק כי במקרה של עליית נשים לתורה, קריאת נשים בתורה או שליחות ציבור, יהיו הנשים חייבות להתעטף בטלית מדין כבוד התורה וכבוד הציבור.
בדומה לנער שעל פי מסורת אבותיו אין הוא מתעטף בטלית עד יום חתונתו, ועל אף זאת הוא מחויב לעלות לתורה כשהוא עטוף בטלית מפני כבוד התורה והדור המצווה, הרי שגם נשים שעולות לתורה, קוראות בספר התורה או משמשות כשליחות ציבור, יהיו חייבות להתעטף בטלית.
וודאי שאמירה מעין זו אינה פשוטה, והיא בוודאי לא תתקבל על דעתו של רוב הקהל, נשים ואנשים כאחד, משום שמרבית הנשים בקהילתנו אינן חפצות להתעטף בנשים. אך יש באמירה זו, בכדי לעודד את תחילתו של מנהג זה בידי אותן יחידות שמבקשת להתעטף בטלית, ובכדי לחזק את עמדתן של אלו אשר חפצה נפשם לעשות את המצווה בהדור כשהן עטופות בטלית- אל מול המתנגדים למעשה זה.
ח. הצעה למעשה
התעטפות אישה בציצית הינה סוגיה שעל פי רוב נידונה כסוגיה העומדת במרכזו של ויכוח חברתי-פוליטי בין קבוצות שונות בעם ישראל: מחד, הרפורמים והקונסרבטיבים, ומעט מן האורתודוקסים המודרניים – המצדדים באפשרות של התעטפות בציצית על ידי אישה. ומאידך, אורתודוקסים הנמנים על הזרמים השונים: החרדי, הציוני-דתי והספרדי-מסורתי, שאינם רואים זאת בעין יפה, ורואים בעניין זה מאבק לא-לגיטימי, משום הוא אינו מכוון כלפי שמיא, ועינו נובע מאהבת תורה (כך על פי ראות עיניהם).
על כן, על פי רוב כאשר דנים בסוגיה זו, מקטלגים את בני השיח בוויכוח על פי העמדות שהם משמיעים, לקבוצות השונות ולפלגי העם השונים.
השיח אינו שיח מלומד, אינו שיח של הקשבה, אלא בדומה לויכוחים פולטים, הוא נועד בעיקרו לשמור על העמדה של כל אחד מן הצדדים, ולנסות כמה שיותר לשמור על כוחה של כל אחת מהקבוצות. השיח אינו גמיש, ואינו נותן כמעט מקום להציג את הדברים באופן מורכב יותר, והוא אף אינו מאפשר ליבון אמיתי של הדברים, ובירור כנה ואישי של המשתתפים, אודות הבחירה שלהם להחזיק בדעה זו או אחרת.
לעניות דעתי, השינוי המרכזי שצריך להיעשות סביב סוגיה זו, הינו השחרור של השיח אודותיה מכבליו של השיח הפוליטי, מכבליו של השיח הפלגני, ולהעתיק את אותו הדיון אל מחוזותיהם של מחלוקות רבות הקיימות במסורת היהודית, מאז ימיהם של שמאי והלל ועד ימינו.
שמאי והלל נחלקו בדבריהם בנושאים רבים. ואולם, הם לא נתנו לנושאים אלו להפוך את הבתים השונים לכתות שונות, בדומה לכתות שהיו בסוף ימי בית המקדש השני. אחת הסיבות לעניין זה, היה הכבוד הרב שרחשו אחד לשני, אך מעבר לכך הידיעה כי בלב ליבם של הדברים הם שותפים, יכלה לאפשר להם להמשיך ולחיות בחיים משותפים, ולנהל את תרבות המחלוקת, כך שתתקיים, ולא הפכו את מחלוקתם למחלוקת שאינה לשם שמיים, אלא לשם השמירה על כוחה של כיתתם, או בכדי להמשיך ולשמור על המסגרת החברתית בה הם נתונים.
המקורות הרבים המתירים לנשים להתעטף בציצית, ואף מדגימים כי נשים בתקופות שונות, תקופות שקדמו לוויכוח הכיתתי שמתנהל כיום, נשים אכן התעטפו בטלית, צריכות לקורא לכל השותפים בשיח, לכבד זה את זה, ולדעת כי לכל אחד מן הצדדים יש על מי לסמוך בדבריו, ואין זה נכון להציג את המחלוקת הזו כמחלוקת תהומית, שחייבים להכריע בה לכאן או לכאן בכדי להגדיר את גבולות הגזרה של החברה שלנו או כמחלוקת שמעצבת ומגדירה מחדש את הקבוצה אליה האדם משתייך. אלא היא צריכה לחזור למקומה הטבעי, של מחלוקת בהלכה ובמסורת, שיש מרחב גדול מאוד של אפשרויות, שכולן לגיטימיות, ואין אחת עדיפה בהכרח על פני רעותה.
בכדי להבהיר את דברי אדגים ויכוח מקביל, שאף הוא מתנהל בשנים האחרונות סביב נושא הציצית, ואולם ויכוח זה אינו טעון ואינו מעורר את אותן תחושות קשות וקריטיות, כמו הדיון סביב התעטפות אישה בציצית. כוונתי היא לדיון שמתקיים בעשורים האחרונים סביב חידוש התכלת.
הדיון אודות התכלת, הוא דיון נוקב, קשה, שלכל אחד מן הצדדים יש טענות וטרוניות כלפי חברו. ואולם, הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב מהדיון אודות התעטפות אישה בציצית. ויכוח זה, איננו נמצא כמעט בכלל בזירת ההתנגשות הפוליטית, הוא איננו מגדיר את החברים בו בהכרח לכתות וקבוצות שונות. הדיון יכול להתנהל, והחברים יכולים שלא להגיע למסקנה. ומחלוקת זו לא תוביל לאותה תחושת קרע, שהדיון סביב התעטפות אישה בציצית עלול להוביל אליו.
וכך, יתאפשר במרחב הציבורי לתת מקום לביטוי של שלל עמדות, כאשר יהיו שימשיכו לדבוק במסורתם כי נשים אינן מתעטפות בטלית, וכך יחנכו את בנותיהם. ומנגד, יהיו שיחנכו את בנותיהם או יאפשרו להן להתעטף בטלית, וכל אחד מן הצדדים יכבד את חברו, וידע כי מסורת ישראל רחבה הייתה מספיק, בנושא זה כמו בנושאים אחרים, בשביל להכיל מגוון של דעות, ומגוון של אפשרויות, ולא מוטלת עלינו החובה לצמצם את אותה קשת של צבעים, לכדי חלוקה אפורה ודיכוטומית.
מי יתן ויתקיים בנו הפסוק: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם".
