באחד משיעוריו סיפר הרב מנחם פרומן ז"ל על ועידה שהתקיימה בקיבוץ יגור מיד לאחר מלחמת העולם השניה, בה הוזמנה צביה לובטקין, מלוחמות גטו ורשה והתבקשה לספר בפני הנהגת התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה את שעבר עליה בזמן המלחמה. שכן, הציבור בארץ לא לגמרי היה מודע למתרחש באירופה בשנים אלו.
צביה פתחה את דבריה ביידיש, שהיא שפת אמה, וגם שפת אמם של רוב – אם לא כל – השומעים, בן גוריון הפסיק אותה באחת ופסק: "צביה, כאן אנחנו לא מדברים ביידיש!".
פסיקתו זו של בן גוריון כמו קבעה באופן סימבולי עבור דור שלם כי על השואה לא ניתן לדבר בשפת אם. אי אפשר להביא את החוויות הראשוניות, הינקותיות, תחושת הביתיות והטבעיות לשיח אודות השואה. לא. יש צורך לדבר עליה בשפה זרה תוך צורך מתמיד לתרגם את שאינו ניתן לעולם לתרגום.
אמנם לא רק בן גוריון נושא באחריות לכך. השואה עצמה נחוותה עבור שורדים רבים כשפה בלתי ניתנת לתרגום. במובן זה הדיבור אודותיה עלול לא רק להיות לא מובן לגמרי עבור מי שלא היה 'שם', אלא אף קיים פוטנציאל הרסני ממשי בהווה, בעצם הניסיון לתרגם אותה ולדבר אותה. הרסנות שעלולה לרסק את המאזין, בן משפחה, קהילה וכדומה, ועלולה לרסק את שבריריות שפיותו ותפקודו של הדובר עצמו.
אם כן, איך ניתן לדבר עם השואה?
אם דור השורדים לא ידע באיזו שפה ניתן לדבר על השואה, הרי שבעוד דור ושניים כבר לא ברור לנו שיהיה מי שירצה לדבר על השואה. זיכרון השואה שהיה עד ימינו זיכרון פסיבי, בו נדרש ממי "שלא היה שם" להקשיב, להטות אוזן, לספוג – כבר לא יוכל להתאים בעולם בו לא יהיו עוד שורדים.
יום השואה עובר פעמים רבות עם אמירות המנסות לגייס את השואה לאידיאולוגיה כזו או אחרת. זה כרגע כלל לא משנה אם לקחי השואה הם שכעת יש לנו מדינה וצבא חזק ועלינו להתכונן מפני הבאים עלינו או שמא דווקא לקחי השואה הם ש עלינו להיות רגישים יותר לסבלו של האחר שבתוכנו. אני מניחה את כל לקחי השואה האפשריים בצד, לרגע מבקשת-שואלת אם יש מקום לכאב עצמו. לתחושת האובדן. הד רגשי שאינו מתויק בשום קלסר או ארכיון, ויכול לעלות באופן חד פעמי, אצל כל אחד מאתנו ולו לרגע קצר.
מיזם "יוצרים זיכרון" הציב לו יעד – לחשוב על הזכירה האקטיבית, זו שתוכל לשמור על זיכרון השואה רלוונטי ומשמעותי גם לדורות שילכו ויתרחקו מימי הזוועה. זכירה זו שונה עד מאוד מהזכירה הארכיונית, הקיימת לא מעט ובעלת חשיבות משל עצמה. זכירה זו תובעת מהפרט ומן הכלל הזוכר לשבת באופן אישי לצד השואה הגדולה ולחשוב לעצמו באיזה אופן יוכל הזיכרון הזה להיות בעל חשיבות אקטואלית ורלוונטית לחייו שלו, כאן ועכשיו.
נו, תחשבי מחשבות עצובות
כולן כבר עומדות דום בערך שתי דקות עד שהצפירה מתחילה.
פתאום היא נשמעת.
צמרמורת בעורף, הגוף מתקשח, ראש מורכן ופרצוף רציני.
נו, תחשבי מחשבות עצובות.
תחשבי על סבא דוד וסבתא הניה. איך שהוא הציל אותה, איך שהם היו גיבורים.
על רשימת שינדלר, הנער בפיג'מת הפסים, הפסנתרן.
על איפה אלוהים היה.
על זה שזה לא משנה.
על איפה האנושות הייתה.
על זה שזה כן משנה.
את המילים האלה כתבה תלמידה במכינת 'צהלי' בשם יהודית וייס במהלך סדנת "יוצרים זיכרון". אולי מכל, מדגישים דבריה את המאמץ שכרוך בחיבור הרגשי עם השואה. אנחנו כבר די מתורגלים בכניסה למנח ייצוגי, מכבד, ראוי: הגוף מתקשה, הראש מורכן, הפרצוף רציני, אבל פנימה עדיין קשה לעורר מגע ראשוני וגולמי עם מה שהשואה מעוררת בנו. כשהיא רק עלולה להגיע – אנחנו נוטים להפנות את המבט הצידה, לחמוק. היא גדולה מידי, או מפחידה מידי, היא רחוקה מידי או קרובה מידי, היא הסיפור שלנו אבל גם לא ממש באופן זה שחווינו על בשרנו. צריך להודות, אנחנו פעמים רבות מידי לא ממש יודעים מה לעשות אתה. איך להיפגש אתה.
אנו עומדים כעת בצומת דרכים ייחודי ביותר. דורנו הוא הדור האחרון שזכה לשמוע מפי הגבורה את עדויותיהם של שורדי השואה, לפגוש באופן בלתי אמצעי את החוויה שהעבירו אלינו בגוף ראשון יחיד. דורנו הדור האחרון שפגש בשורדי השואה כחלק מנוף החיים. ילדיי לא יראו לעולם אדם עם מספר על היד. האם יהיה בכוחו של התיעוד לבדו לשאת את זיכרון השואה כזיכרון ערני וחי?
מְתֵי מְעָט
אלף תשע מאות שלושים ותשע עד אלף תשע מאות ארבעים וחמש
שש שנות שואה
טלאי צהוב, גטו, מחנה, צעדה
קור אימים
בטח היית מצונן
שש שנים
איך קינחת את האף?
רוניה רייכמן
בוגרת מדרשת אמי"ת באר ירוחם
השואה מולידה בנו שתי תחושות מנוגדות בעצמה חזקה ביותר: תחושה שהיינו צריכים להיות 'שם' ותחושה של הקלה (מהולת אשמה) על שלא היינו. היהדות אמנית ותיקה בתרגום חוויות חורבן וגאולה באופן חי, ערני ורב דורי. אנו יושבים על הקרקע, צמים וקוראים קינות חורבן על חורבן שלא רק שלא חווינו אלא גם אף אחד ממכרינו לא היה 'שם'. אנו שומעים את הכאב, אך פחות משננים את מספרי הנרצחים, מזי הרעב ונוראות הקרבות. עם זאת הקריאה כי "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" מוליכה אותנו להבנת האקטואליות של הסיפור ההוא.
עולם המחקר עוסק בשנים האחרונות בתחום האפיגנטיקה, ומגלה באופן מהפכני כי כל יצור בטבע, כולל תולעת הבוקעת מביצה ועוד הרבה יותר ממנה, אנו היונקים, המבלים חודשים ברחם אמנו, נושאים עמנו דורות של זיכרונות. זיכרונות אלה מאוחסנים על פני הגנים שלנו, אנו מגיבים אליהם בדרכים מגוונות, נמשכים לדברים מסוימים ומתרחקים מאחרים – והכל בהשפעה (לרוב לא מודעת) של הזיכרונות. אפשר בעיני לראות זאת כ"אזור הבחירה החופשית" של האדם. שכן, אם כל אחד ואחת מאתנו מסתובב עם זיכרונות (לטוב ולמוטב) שלא חווינו, יכול להיות מעניין להתחיל להכיר ולמיין אותם?
מיזם "יוצרים זיכרון" מבקש להחיות את המפגש שלנו עם הזיכרונות הלא מסופרים של עצמנו, כפרט, כמשפחות, כקהילות וכעם. סיפור השואה הנו אבן הדרך ממנה יצאנו, תוך שאנו מגלים עוד ועוד טפחים בדרך הממתינים להתגלות.
דרך מפגש יצירתי (דוגמת תנועה, אמנות פלסטית, צילום, כתיבה, פלייבק ועוד) אנו מבקשים להזמין את אוצרות הזיכרון להגיע אל קדמת הבמה. אז נוכל להתבונן בהם מקרוב, להישיר מבט, לעיתים לקרוץ, אך לבחור לגשת. לגעת. לעורר. לרוב נבחר למיין, לא לשאת את הכל לכל מקום. יהיו דברים שנגלה כי כמעט ולא זכרנו, ודווקא כעת, בשלב החיים הנוכחי הם חשובים לאין ערוך. יהיו זיכרונות שהטרידו, גרדו והציקו, וכעת ניתן יהיה לשחרר מהם את הכאב, לגלות קצת הבנה ולהמשיך הלאה. החיפוש הוא דווקא אחר אותם זיכרונות קטנים, דוגמת אותו "קינוח אף", אשר לא יונצחו לעולם בשום ארכיון, ובכל זאת, ערכם כה רב, חיותם מאפשרת לא להירתע, להתקרב, להקשיב, להשמיע, לקחת מן המפגש תחושות, רגשות ואזורי נפש ערניים.
ממתינה לנו עוד דרך משמעותית, העוברת דרך כאב ואובדן עמוק אך גם מזמנת תהליכי יצירה מגוונים שעשויים להעשיר את זיכרוננו כיחידים וכן את הזיכרון הקולקטיבי שאנו נושאים ומנחילים. דרך העשויה להעשיר לא רק את אופן זכירת סיפור השואה, אלא את הסיפור של כולנו, על גווניו, עדותיו, שפותיו וצבעיו.
אפרת ביגמן היא משוררת, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית. ממובילות מיזם 'יוצרים זיכרון' ובעלת אתר "שירה שימושית".
