עליתי באוקטובר 1990 בעיצומו של גל העלייה הגדול מבריה"מ, הייתי בן 10 והמפגש שלי עם מדינת ישראל והחברה הישראלית היה מבחינתי כמו גילוי מרגש, משמח, מסעיר, כואב, מפתיע, מאכזב ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. לקח לי כמה שנים טובות לחוש מולדת חדשה.
כמוני עוד כמליון גברים ונשים, ילדים וילדות דומים לי ושונים ממני מאוד, חוו רכבת הרים רגשית, ערכית, חברתית וכלכלית. כולנו יחד וכל אחד, ניסינו בדרכים שונות להגדיר את עמנו מחדש ולהיאחז בכל כוחנו במוכר ובידוע ובמורשת עליה גדלנו במדינה הטוטליטרית שניסתה לרוקן את כל בני האדם באשר הם שחיו בה, ואת היהודים ביתר שאת, מכל סממני הזהות והאותנטיות אשר אפיינו אותם.
נסתפק במילות הפתיחה הקצרות הללו וניגש לעניין שלמענו התכנסנו וזה הנובי גוד שמבחינתי ומבחינת עוד כמיליון איש הוא החג עם ה הידיעה, חג שמסמל משפחתיות, אמונה ילדית בניסים וקסמים, חלוקת מתנות ומחשבה על האחר וכמובן יום שלא הולכים לבית הספר/ עבודה.
אז קצת על הנובי-גוד
נובֶי גוֹד (ברוסית, "שנה אזרחית חדשה" Noviy God,), כך קוראים יוצאי ברית המועצות לשעבר ללילה האחרון של השנה על-פי הלוח הגרגוריאני, שתחילתו ב-31 בדצמבר והמשכו ב-1 בינואר.
עבורינו העולים מחבר העמים זוהי שמחה משפחתית מובהקת, חגיגת תחפושות עליזה לילדים וסיבה למסיבה. בני משפחה וחברים מתכנסים לסעודת חג כיד המלך, מחלקים זה לזה מתנות, שותים שמפניה ועושים שמח. אין ב "נובי גוד" כל זיקה דתית, למרות קירבתו לחג המולד. בכך הם ממשיכים, בעצם, מסורת של חג עממי חילוני, שנקבעה בברית-המועצות האתיאיסטית של תחילת המאה ה 19.
בישראל, חגיגת ה-31 בדצמבר מזוהות " כסילסבטר". עולי מדינות חבר העמים מעולם לא השתמשו בשם זה, ורק מעטים מהם שמעו עליו קודם עלייתם ארצה.
תולדות החגיגיות
עד המאה ה-16 חגגה רוסיה האורתודוקסית והצארית את תחילת השנה ב-1 בספטמבר, לפי הלוח היוליאני. בשנת 1700, על-פי צו מלכותי שפירסם הצאר פטר הגדול, הוחלף לוח-השנה היוליאני בלוח הגרגוריאני, וה-1 בינואר הפך לתאריך הקובע. תקופת שילטונו של פטר הגדול עומדת בסימן התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה לכיוון מערב, באופן שהפך אותה למעצמה אירופית מהדרג הראשון.
כבר בשנים הראשונות לשילטונו יזם פטר הגדול רפורמות מקיפות, שנועדו להביא את המודרניזציה לרוסיה. זאת, בעקבות ביקורים ממלכתיים שערך באנגליה ובצרפת, שם נחשף לתרבות ולגינונים שלא הכיר. אחד השינויים שהגה היה קביעת ה-1 בינואר כיום הראשון של השנה האזרחית. אזרחי מוסקווה העירוניים צוו להתייחס ליום זה כיום חג, להבעיר מדורות, לקשט את הבתים בירוק, לרקוד ולשמוח.
השילטונות הסובייטיים אישרו סופית את קיום החג ועצי אשוח במתכונתם החילונית והאזרחית. ב-1937 (עשור אחרי המהפכה), שחקן בתלבושת דֶד מוֹרוֹז נכנס לראשונה בשערי היכל המועצות במוסקווה. בשנים שלאחר מכן, טקס "עץ השנה החדשה" בהיכל המועצות, נחשב כמחווה של הוקרה לילדי המולדת הגדולה שאיחדה לאומים שונים. על אף שאין לערב השנה החדשה אופי פוליטי, הוענק לו מעמד חשוב ומיוחד בברית-המועצות, כחג הלא-קומוניסטי היחיד בשנה. כל החגים האחרים – יום המהפכה, יום-השנה להולדת לנין, חג הפועלים, חג הצבא האדום וכו' – היו במהותם תכתיב של המשטר. נובֶי גוֹד היה היחיד שלא נשא חותם קומוניסטי, ולכן התנחל בלבבות האנשים.
דד מורוז ונכדתו סנגורוצ'קה
על-פי מסורת הכריסמס המערבית, סנטה קלאוס מגיע בערב החג מאי שם בקוטב הצפוני על גבי מזחלת הרתומה לאיילים מעופפים, ונוחת על גגות הבתים. סבא חג המולד מתואר כזקן חביב וכרסתן, בעל זקן לבן, לבוש גלימה אדומה, מגפיים אדומים ומצנפת צמר לראשו. בערב חג המולד הוא פוקד את בתיהם של המאמינים, משתלשל פנימה דרך הארובה, מחלק מתנות לילדים ומגשים את משאלותיהם. בשאר ימות השנה עוסק סנטה קלאוס בהכנת המתנות, ובעריכת רשימות של הילדים הראויים לקבל אותן.
בן-דמותו הרוסי של סנטה קלאוס נקרא "דד מורוז" ("סבא כפור"). גם הוא מחלק מתנות לילדים, אך מגיע לבתיהם לא במזחלת, אלא על גבי טרויקה (כרכרה רתומה לשלושה סוסים). ההבדלים ניכרים גם בלבוש. דֶד מוֹרוֹז לובש מעיל פרווה ארוך, כובע פרווה מעוגל ומגפיים גבוהים ואוחז בידו מטה קסמים. נקבע כי צבע מעילו של דד מורוז לא יהיה אדום, על-מנת לבדל אותו מסנטה קלאוס המערבי. סטאלין, לדוגמה, הורה כי "סבא כפור" ילבש אך ורק מעיל בצבע כחול.
סנטה קלאוס משתלשל פנימה מבעד לארובה, דד מורוז מתגנב בחשאי, כשכל בני הבית ישנים, ומניח את המתנות מתחת לעץ האשוח. הילדים הנלהבים קמים למחרת בבוקר, ואכן מוצאים את המתנות למרגלות האשוח.
מקורות של דד מורוז
שורשיו של דד מורוז נעוצים באגדות עם סלביות וההבדל המשמעותי ביותר בין דד מורוז וסנטה קלאוס הוא, ש"סבא כפור" הרוסי לא עושה את העבודה לבדו, אלא נעזר בנכדתו, סנגורוצ'קה (ילדת השלג), גם היא דמות מאגדות עם רוסיות. לפי אחת האגדות, סנגורוצ'קה היא בתם של האביב והכפור, הנמשכת לחברת בני אדם. היא אינה יודעת לאהוב, כי ליבה קפוא. אמה מרחמת עליה ומעניקה לה את היכולת לאהוב, אך אז ליבה מתחמם והיא נמסה. לפי אגדה אחרת, זוג זקנים ערירי בונה ילדת שלג ומפיח רוח חיים באפה.
מנהגי החג
במולדת הישנה, חלק מעולי חבר העמים נהגו לחגוג את כניסת השנה האזרחית החדשה בליל ה-31 בדצמבר, באווירה אינטימית, עם המשפחה הגרעינית. אחרים חגגו בבית עם הרכב מוזמנים רחב יותר, שכלל קרובי-משפחה, מכרים וחברים.
סלון הבית לבש חג. במרכזו ניצב עץ האשוח המסורתי, מואר בנורות קטנות, עמוס סרטים צבעוניים, כדורי בדולח או מתכת צבועים, בובות המסמלות את החג וסוכריות. משפחות שלא הצליחו להשיג קישוטים מקוריים, בשל מחירם הגבוה או נדירותם, השתמשו בתחליפים זולים, ולעיתים אף בפירות (למשל תפוזים) או סוכריות. על-מנת להבהיר שמדובר בחג אזרחי ולא דתי, נהגו להדק לצמרת העץ כוכב אדום גדול (תחליף סובייטי ל"כוכב בית לחם" הזהוב של הנוצרים, שמסמל את הולדת ישו).
אירוח חברים בליל השנה החדשה חרג מסתם עוד ארוחה חגיגית וכלל אלמנטים של קרנבל זוטא, מעין נשף מסיכות ביתי. הילדים התחפשו לחיות ודמויות מהאגדות, המבוגרים התחפשו לשתי הדמויות המרכזיות של החג, דד מורוז ונכדתו.
החלק המרכזי של הערב היה נאום לאומה של נשיא ברית-המועצות, אשר שודר בכל הערוצים. בנאום, שנמשך דקות ספורות והסתיים בדקה לחצות בדיוק, נהג השליט להלל את עוצמתה וחוכמתה של המעצמה הסובייטית, לסקור את הישגי השנה האחרונה בכל תחומי החיים ולחתום באיחולי שנה חדשה טובה.
בקבוקי השמפניה היו בהיכון, והחוגגים החלו סופרים בקול את השניות שנשארו לסיום השנה, לצליל פעימות שעון הקורנטי הענק בראש מגדל המושיע בקרמלין ,מוזגים את המשקה המבעבע לכוסות, והאורחים מברכים זה את זה (S Novim Godom, "שנה טובה", ברוסית). הילדים שתו מיץ או מים. אחרי ארוחת החג הדשנה עברו האורחים לסלון, לצפות בתוכניות הבידור בטלוויזיה, ששודרו כל הלילה.
גולת הכותרת של הערב אז והיום, היא פתיחת אריזות המתנות בבוקר החג על ידי בני המשפחה שהוחנו להם מבעוד מועד שחולקו ע"י דד מורוז וסנגורוצ'קה..
אלכס ויינטרוב הוא מנהל שותף באגף הקהילות של רשת מיתרים
