הוראת החגים היא אולי נקודת הממשק המשמעותית ביותר בין ההוראה והחינוך של מערכת החינוך לבין החינוך של הבית והמשפחה. לעיתים קרובות עולה השאלה האם הוראת החגים נועדה לשקף/לעצב זהות קולקטיבית או שהיא נועדה לתמוך בחינוך "מהבית" ובזהות היהודית הייחודית לו?
הגישה הראשונה לוקחת בעלות על הוראת החגים, בין שההוראה משקפת זהות קולקטיבית ובין שהיא מעצבת אותה (בד"כ שתי המטרות פועלות בו זמנית) – מערכת החינוך לוקחת לעצמה את האחריות והבעלות על הזהות היהודית המונחלת לילדים בין כתליה. זה נעשה בד"כ בהוראה סמכותנית, מלמעלה למטה, מהכלי המלא אל הכלי הריק, לעיתים קרובות מתוך חוסר אמון ביכולתה של המשפחה להנחיל זהות אישית, משפחתית וקולקטיבית לחבריה.
הגישה השנייה מבקשת לתת תוקף, נראות ותמיכה להנחלת החגים בבית ובמשפחה, היא פועלת מלמטה למעלה, אין לה "סיפור אחד" כי היא עוסקת ביחיד, במשפחות, בעדות ובנרטיבים שונים. שיטת החינוך תהיה, לכן, דמוקרטית יותר: היא תאסוף מידע, תציג אותו ותהווה פלטפורמה להצגת העושר הנמצא מחוצה לה.
בסדנא ביקשנו לבדוק כיצד באה הגישה הראשונה לידי ביטוי ומהם מחיריה. הכרנו טקסים המחזיקים מסורות יהודיות עתיקות שנשתמרו רק במסגרת העדתית-קהילתית, בחנו את ריבוי הקולות בהוראת החגים וגם את האוטומיזציה שלנו: אצל מי נהוג לטבול תפוח בדבש בערב ראש השנה (רמז: לא אצל כולם) ועד כמה אנחנו חושפים את הילדים לאלטרנטיבות אחרות? כיצד הפך המנהג לאכול מוצרי חלב בשבועות לנחלת הכלל (רמז –יש פה גם שיקולים מסחריים בתמונה) וכיצד הגיע תפוח אדמה לצלחת הסדר (תחליף לכרפס אצל יהודי אשכנז שלא מצאו עלה ירוק בעונה זו של השנה).
שאלנו כיצד ניתן לפתוח את הדלת לחגים נוספים ולמסורות נוספות ותוך כדי עלתה השאלה: מי מחזיק בבעלות על הנרטיב? מהו חג "ישראלי" ומהו חג "עדתי" (ומי מחליט)? מה שייך "לכלל ישראל" ומה לא? מי אחראי על הקאנון ועד כמה יש לנו מקום ליותר מסיפור אחד "קאנוני"?
היה סוער, היה מאתגר, לחלק מהמשתתפים עלו זכרונות ישנים מבית אבא/אמא, תודה למשתתפים ולמשתתפות שהשתתפו ובחרו לשאול את השאלות הכי בסיסיות על מה שנחשב למובן מאליו.
