תשעה באב הוא יום מבוזבז.
הוא נמצא בחופשת הקיץ, הרחק מעיניהן של המחנכות והמחנכים ובדיוק בשלב בו כולנו רוצים לקפוץ אל הבריכה ולהתרענן מהחום. אף אחד לא רוצה לשבת ביום הזה ולהתאבל.
אני מודה, אין לי רצון שיבנה בית המקדש. במובן הזה, מבחינתי אפשר היה לבטל את תשעה באב. בניית הבית כבראשונה לא נמצאת כלל בתוך רשימת השאיפות הלאומיות שלי.
תשעה באב מבוזבז כי שכחנו שבעצם הוא יום אבל לאומי.
נכון, הוא נקבע אחרי חורבן בית המקדש. וכן, אנחנו אבלים על חורבנו. אבל יש לו משמעות עמוקה יותר. לאורך כל הדורות יהודים ניקזו אליו את כל הכאבים הגדולים – כל רגעי החורבן, הסבל והתסכול, כולם התנקזו אל תשעה באב והוא נשא את הכאב על גבו. בקינותיו הייחודיות ובמנהגיו הגופניים.
בספר "בכייה לדורות" מחזיר אליסף תל-אור לתשעה באב את מקומו המשמעותי בלוח חיי עמנו ומעניק לו מבט עכשווי ורלוונטי. הספר מתחיל בהסבר על מקומו המשמעותי של תשעה באב בלוח השנה היהודי לאורך הדורות וממשיך לחלק שבעיני ערכו חשוב יותר מכל, מסע בין קינות תשעה באב לאורך הדורות.
בספר אנו חולפים על פני קינות שנכתבו בדורות שונים ומגלים שוב ושוב שתשעה באב הוא לא רק יום חורבן בית המקדש. הוא יום אבל לאומי.
יש בו קינה על גירוש ספרד, על עלילות הדם בצרפת, על שריפת התלמוד בפריז, על פרעות ת"ח ות"ט ואפילו על גלות מוזע בתימן.
בכל דור נוספו כאבים אל היום הזה, בכל דור נוספו דמעות ואת כולם ניקז אליו תשעה באב. אז גם אם אין לנו צורך בבית מקדש. בטח יש בנו צורך לבכות. לבכות ולזכור את כאבי הדורות כולם.
לקראת תשעה באב הקרוב, אני ממליצה לגשת לספר החדש של אליסף, לקרוא את הקינות של הדורות השונים ולבחור, לאן אנחנו רוצים לכוון. על מה אנחנו בוחרים להיות עצובים השנה. ולזכור, שבתשעה באב אין בתי ספר. היכולת של היום הזה להפוך לרלוונטי מוטלת עלינו, ההורים.
