תפילת יום הכיפורים. אווירה של קדושה באוויר. כולם לבושים לבן עם מחזורים ביד. גם האשה שקוראת לחזן עם מחזור ביד. אבל ברור שהיא איננה מתמצאת בתפילה. מידי פעם כשהגבאי מזכיר את מספר העמוד הרלוונטי היא מדפדפת לעמוד המתאים ונשארת בו עד שהגבאי מזכיר את מספר העמוד העדכני, והיא מדפדפת למקום החדש במחזור.
כל מי שמכיר בתי כנסת יודע שהפרעה כזאת לתפילה בזמן אזכרת נשמות צורמת לקהל המתפללים. חיכיתי לשמוע את ה "ששששששששש" מעזרת הגברים. הסתכלתי על האשה, היא הייתה מבוגרת, בעלת שיער מאפיר, ראיתי את מבטה הרציני, את העצב ששידרו עיניה, והתפללתי. בכל הלב התפללתי – שאף אחד לא ישתיק אותה.
היינו בבית כנסת שהוא מוקד של פרויקט "יום הכיפורים של כולנו". מוקד שמזמין את כל עם ישראל לבוא ולהשתתף בתפילות. בואו כולכם. כמו שאתם. ואכן מסביבי ראיתי גוונים שונים של יהודים. שמלות וחצאיות לצד ג'ינסים. מבוגרות וצעירות. עם כיסוי ראש ובעלות שיער גלוי. החזן מידי פעם עוצר את התפילה ומסביר מהו הקטע שאותו אנחנו קוראים. לצד כל קטע במחזור ישנו אייקון של אדם יושב או עומד כדי להקל על מי שאינו בקיא ברזי התפילה ולהדיר את המבוכה אם לא ידע מה הנוהג בתפילה.
"סליחה? סליחה?" הפעם כל בית הכנסת שמע את קולה של האשה שהתגבר. החזן עצר את התפילה. הוא לא היסה אותה. הוא התקרב אליה לעזרת הנשים ושאל: "כן גבירתי?" והיא בשפה עברית דלה במבטא כבד ניסתה להסביר את עצמה: "אזכרת נשמות…. בן שלי…. נפטר…." דממה בבית הכנסת. איך קוראים לך?" שאל אותה החזן בקול רגיש מלא באהבה. "איך קוראים לבן שלך?"
והאשה מלמלה את שמה ואת שם בנה והוסיפה ואמרה " מלחמה…. צוק איתן… הבן שלי…. הוא … הוא נפטר"
והחזן שלח לה מבט מלא רוך. חזר לדוכן וערך אזכרת נשמות לבנה שנפל. בעזרת הנשים לא נותרה עין יבשה.
