צור הבן שלנו שיחיה, גר כבר תקופה בחו"ל. לאחרונה התכונן לעבור דירה מפראג לווינה. שאלתי אם הוא צריך עזרה, ועוד לפני שהוא ענה לי, לא יכולתי לחכות כבר לבורדינג ולבונדינג והזמנתי טיסה. העמסנו תכולה על הרכב, 4 שעות נסיעה בדרך יפהפייה מפראג לווינה עם הבן שלי. פרייסלס. מלא נופים, מוסיקה ושיחות עמוקות.
אגב, המחיר של הטיסה היה סביר פלוס. אבל לא אמרו מראש שזה כולל גם בידוד לשבועיים בחזור… כך יצא שנחתתי היישר משיא של טוגדרנס לשיא של לונלינס.
רוני (אשתי) והילדים (אלה שבארץ) השאירו לי מקרר מלא, ועברו לסבתא במושב. החברים של נטשה כתבו: "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" ואני מוסיף, אם כבר בידוד אז שיהיה בשיתוף.
אז הנה 10 התובנות שלי מהבידוד:
1. שבת בבידוד היא אתגר גדול לנפש
לא שלא קרה לי להיות לבד בהזדמנויות כאלה ואחרות לבד בשבתות (בעיקר בחו"ל). אבל לא לבד לבד… בלי לראות או לדבר עם איש זה עוד לא קרה… המשמעות היא להישאר לבד עם המחשבות שלך. מה שהברסלברים קוראים התבודדות, לדבר עם עצמך/בורא עולם. העניין ששם זה שעה ביום, ולי יש שבועיים… אבל זה בהחלט מכריח אותך להיות ברגע ובמקום הנוכחי, בלי יכולת לברוח למסיחים או למסכים.
2. להרגיש שבת
כדי לשמור על אווירת השבת גם לבד, התלבשתי הכי חגיגי שיש, הדלקתי נרות ושרתי את שירי התפילה כאילו אני שליח הציבור בבית הכנסת הגדול בירושלים (או בוינה).
3. להפוך את הבידוד לבידודנדה (על משקל לימון והלימונדה)
ייצרתי לעצמי סדר יום. בימי השבוע, כל בוקר אחרי תפילה, מסדר גילוח, סדר, ניקיון, לימוד וכושר (סוף סוף מצאתי שימוש לדלגית שאני לא זוכר למה קנינו) ואחרי שסיימתי – רק אז הרשיתי לעצמי גם סדרה בנטפליקס… העיקר לסמן וי על המשימות שרשמתי לעצמי (קריטי אף יותר לבעלי הפרעת קשב כמוני). דווקא כשהילד שבך רוצה לנצל את החופש המוחלט כדי להתפרע, המבוגר האחראי לוקח פיקוד.
4. בידוד אולי מדמה מעט אי בודד
כמה סרטים ראינו בילדותנו על אנשים שנתקעו באי בודד שלמדו להשתמש במה שיש בנמצא כדי לשרוד? טוב, נכון. להם לא היה מחשב, טלפון ונטפליקס. ולא לא יצאתי לגינה לחכך אבנים כדי להדליק אש, אבל כתבתי טבלת ייאוש, ואותתי למטוסים שעברו מעלי.
5. את הפורים הזה לא אשכח…
הודות לטכנולוגיה שאפשרה לי להיות ממש פיזית (טוב, כמעט) בקריאת מגילה קהילתית מרגשת, ולשמוע קריאת מגילה כהלכתה, בערב ובבוקר במניינים שוניםJ. גם את מצוות מתנות לאביונים הצלחתי לקיים טכנולוגית באמצעות ארגון פעמונים.
את המצווה השלישית – סעודת החג, הטכנולוגיה לא פתרה, אבל משלוחי מנות שחברים טובים מהקהילה השאירו ליד הדלת, שכללו גם בירות קורונה פתרו גם פתרו. (אם אני זוכר נכון את החלק הזה לפני שהתקרנתי עד דלא ידע).
6. שלא תתחילו להתרגל
כמו כל דבר, גם בידוד הופך להרגל, והתחלתי להתאהב בשובים שלי (תסמונת שטוקהולם).
איך שהסתיימו השבועיים, (לא תיחמנתי אפילו בדקה) הודיעו בתקשורת שכולם צריכים להיכנס לבידוד (מזל שאני מתנדב במשטרה. אוכל לבקש משמרות…).
7. שיעור על החיים
אני חושב שאחד השעורים שאנחנו מקבלים מהמגפה הזו, זה כמות העומס, הרעש שאנחנו חיים בו. והכל בחוץ, אין גבולות, אין פרטיות, לא בחיים, לא ברשת. לכולם יש מה להגיד כל הזמן. אין שקט. לא בין בני אדם. לא בין מדינות.
הגיע זמן להתגעגע קצת למגע. להכיר בו, לזכות בו. להבין את המשמעות של מתי לבד ומתי ביחד.
8. סיום מרגש
ברוך השם, ביום שיצאתי מ-b-dood זכיתי קצת ל-b-good… הוזמנתי לנגן בחתונה מרגשת בבית כנסת. חתונה מאד מאד מצומצמת. היה מרגש ומשמח. ובטיימינג מושלם.
9. ביחד
אחרי שבועיים לבד, המשפחה חזרה ואנחנו כל הזמן ביחד, במינונים שלא הכרתי…
10. חירות
מאחל לכולנו לזכור להתבונן במינונים של החירות שלנו, להיות ביחד, להיות לבד ולתת מקום לכל אחד מהם, גם בחיים שאחרי הקורונה.
בשורות טובות!
יורם לוי, חבר קהילת יחד מודיעין, פרסומאי ומרצה על התמכרויות לסמארטפון
