לפני יותר משנה, כשמותר היה להתכנס יחד בחלל אחד, השתתפתי במפגש של 'מועצת קהילות מיתרים'. השאלה הראשונה שנשאלנו בשולחנות הדיון הייתה 'מה היא בשבילכם קהילה מעורבת'. התשובה הקצרה שלי לשאלה הישירה הזו הייתה – החיים עצמם. שתיהן, השאלה והתשובה הללו, מלוות אותי מאז.
יחד מודיעין
יקיר ואני, כמו רבים אחרים, בחרנו לגור במודיעין כדי שהילדים שלנו יוכלו ללמוד בגנים ובבית הספר של 'קהילת יחד'. רצינו שהילדים שלנו ילמדו במסגרת חינוך שתשקף את תפיסת העולם שלנו, שהם יפגשו מגוון רחב של אנשים וזהויות ושהם ילמדו להכיר ולאהוב את היהדות, התרבות והקהילה.
זכינו להגיע לְקהילה מן המוכן, בשונה מחברים רבים, טובים, אמיצים וחלוצים לא היינו צריכים לראות בעייני רוחנו משהו שעדיין לא קיים. הצטרפנו למפעל פורה. שדרה חינוכית שלמה, מגן ועד כיתה י"ב, עם פעילות קהילתית ענפה, מסורות ותיקות לצד פתיחות ליצור מסורות חדשות. ממש עולם ומלואו.
ומה נשאר לנו לעשות? לחיות את החיים עצמם. ממש כמו בסופו של הסיפור החסידי על האור הגנוז, אותו האור שנברא ביום הראשון, ונגנז בתורה לאחר דור המבול ודור הפלגה "שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם."
ובאמת, גם בקהילה פעילה ומשגשגת, אי אפשר לומר שהמלאכה תמה. נראה שכולנו, השולחים את ילדיהם לחינוך משלב, מסכימים שהכול מתחיל בחינוך, שחשיפה מוקדמת לדעות שונות ולמנהגים אחרים יוצרת אצל הילדים תודעה שתלווה אותם תמיד.
חשיפה מוקדמת מייצרת חסינות
כשבארי, בני הבכור, התחיל לאכול מזון מוצק, הזהירו אותנו שלא לתת לו מאכלים הידועים בתור אלרגניים. בין שאר המאכלים ברשימה הופיעו בוטנים, שהאלרגיה אליהם ידועה בכל העולם כנפוצה ומסוכנת. אלא שלאחר מספר שנים מועט השתנו ההמלצות. התגלה כי בישראל שיעור האלרגיים לבוטנים נמוך משמעותית מהשיעור במדינות אחרות. בחיפוש אחר הסבר לתופעה הזו, מצאו כי הוא נעוץ ב'במבה'. בזכות החטיף האהוב, ילדים בישראל נחשפים לבוטנים מוקדם הרבה יותר מילדים במדינות אחרות, ומסתבר כי החשיפה המוקדמת הזו מייצרת אצלם חסינות.
והאנלוגיה ברורה. במובן הרגשי וגם במובן הגופני – חשיפה מגיל צעיר מובילה ליכולת התמודדות טבעית. המפגש עם זהויות שונות מפתח חוסן. ההבנה שבחלק מהבתים שומרים כשרות ובחלק אחר לא, שביום כיפור חלק מהחברים הולכים לבית הכנסת וחלק רוכבים על אופניים (וחלק משלבים בין שתי האפשרויות) בונה יכולת להתמודד עם שוני. היא מייצרת מחשבה על הבחירות שלנו ומחדדת אותן, יחד עם הקבלה של מי שבוחר אחרת.
חמלה – מרכיב הכרחי לחיסון חברתי
למפגש היום־יומי והטבעי הזה יש רבדים רבים. באמצעות מסגרות החינוך, חיי הקהילה, וחיי המשפחה שלנו, יקיר ואני שואפים לייצר אצל הילדים שלנו חמלה. אותו רגש המתעורר בראייה אמיתית של הזולת. לא בהכרח מתוך הזדהות, אלא מתוך אכפתיות, אהדה והבנה כי למי שנמצא מולנו יש מחשבות, תחושות ורגשות ממש כמו שיש לנו.
נראה לי כי המרכיב הזה, הכרחי לכל אדם באשר הוא. ושהעוצמה שלו אצל כל אחד מאיתנו, תסייע בהתמודדות עם אתגרים רבים שעומדת בפניהם החברה הישראלית, פנימה וגם החוצה.
מעבר לתועלת הברורה למי שזוכה להתייחסות חומלת, מחקרים מראים כי רגשות של חמלה משפיעים גם על מי שחווה אותם בעצמו. הם מראים מתאם בין חמלה לבריאות טובה, איזון לחץ דם, רווחה נפשית ואיכות חיים טובה יותר לאורך זמן.
אבל איך מלמדים חמלה?
ילדים מטבעם מביטים על העולם בסקרנות, כל אדם חדש שהם פוגשים מביא איתו סיפור. אני אוהבת אנשים, ואוהבת (כמו כולם) להתבונן על סיטואציות שונות שמזדמנות בדרך. חלק מהמקרים הללו מספקים הזדמנות לדוגמה אישית. אומנם קשה ללמד תחושות. אבל אפשר לעורר אותן. ולהדגים איך ראוי לנהוג כשרואים מישהו הזקוק לעזרה.
לפני כמה שנים מצאתי את עצמי מחכה עם הילדים בשדה התעופה במשך שעה ארוכה. חזרנו מטיסה ובגלל שריפה על פסי הרכבת נאלצנו לשנות את תוכנית ההגעה הביתה. יקיר נסע בטרמפ להביא את האוטו ואנחנו המתנו לו.
שעה בשדה התעופה בחוסר מעש היא ממש כמו צפייה בסרט. כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה סיפורים. בזמן ההמתנה ראינו זוג רץ לכיוון דלפקי המידע. בגלל אותה שריפה, הרכבת שלהם התעכבה, הטיסה שלהם עמדה לצאת, והם לא הגיעו בזמן להפקדת המזוודות. הם היו חסרי אונים. אחרי כמה דקות הבנתי שמותר לעלות למטוס עם תיק קטן, אלא שהם היו מלווים במזוודה אחת ענקית. הילדים ואני ישבנו שם עם ארבע מזוודות קטנות.
אחרי כמה דקות הם כבר היו בדרכם למטוס, אחרי שהעבירו את הציוד שלהם לאחת המזוודות שלנו, ואחרי שהחלפנו מספרי טלפון. את המזוודה שלהם לקחנו איתנו.
לקחנו איתנו גם סיפור טוב. וגאווה גדולה של בתנו מיתר, שהייתה זו שוויתרה על המזוודה שלה לכמה שבועות. התחושה הטובה הזו שהתעוררה בזכות ראייה של מישהו אחר, נשארה בזיכרון של כולנו גם שנים אחר כך. ואני מקווה שהמהלך הזה של ההתבוננות על העולם וההבנה מתי ראוי להתערב יבוא לידי ביטוי גם במצבים מורכבים יותר.
הבחירה בידינו
המציאות מזמנת לנו הזדמנויות רבות לראות אנשים סביבנו. ובידנו הבחירה באיזה עומק להתבונן. אפילו בעידן ה'זום' שאנחנו מצויים בו זה אפשרי. לשים לב לחבר שמתקשה ללמוד, להתקשר לסבא ולסבתא 'סתם' לשאול לשלומם, להתנדב לסייע למישהו נזקק בעיר או בקהילה ואפילו להקשיב לקושי של אחד מבני הבית ולנסות לעזור לו.
במילון מוגדרת חמלה כרגש של רחמים רבים מלווה אהדה, תחושה של השתתפות בצערו של מישהו ורצון לעזור לו, ואני מבקשת להרחיב אותו קצת. בארמית השורש רח"מ משמש גם במשמעות רחמים וגם במשמעות אהבה, ועבורי כזו היא גם החמלה. מבט חומל על הזולת הוא כזה הרואה גם את הקושי והצער וגם את שלל הרגשות הנוספים שלו, ומזמין תגובה ועשייה מסוגים רבים.
נראה לי שאם נצליח להעצים את הרגש הזה אצלנו ואצל ילדינו, לחדד את ההתבוננות הרגישה על הסביבה ולהבין קצת יותר את מי שמולנו, יהיו לכך תוצאות מופלאות.
עבורי לחיים בקהילה מעורבת יש חלק משמעותי בפיתוח החמלה. המפגשים וההתמודדות מאפשרים לילדים לצמוח בסביבה מיטיבה ומכילה ומקנה להם חוסן, שנותן מקום וביטחון להתבונן לעומק, לחיות ולפעול מתוך אהבת אדם וחמלה אמיתית.
