הרומן שלי עם הר הרצל התחיל כשהייתי בת 18. מורה חיילת צעירה בבית ספר שדה כפר עציון. אז למדתי להכיר את המקור לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל דווקא בד' באייר.
בתאריך זה נפל גוש עציון, בידי הליגיון הירדני ולאורם של ארבעת ישובי גוש עציון הבוער, הכריז למחרת, דוד בן גוריון על הקמת המדינה. בין הנופלים בקרב האחרון, היו רבים מחברי קיבוץ כפר עציון, שהשאירו אלמנות ויתומים.
בכל שנה בצהרי יום הזיכרון, מתקיימת האזכרה המשותפת לעשרות היתומים והאלמנות שנותרו, בקברם של הוריהם, קבר האחים של נופלי גוש עציון. ואני, בשקט בשקט, הצטרפתי מדי שנה לטקס, מתוך חיבור פנימי שעשיתי לי לסיפורו של גוש עציון.
הייתי אז בחורה צעירה ולא הצלחתי להסביר במילים את המשיכה הזאת שביני לבין הר הרצל, שלא הייתי מוכנה לוותר עליה.
באחת השנים, ביקש ממני אבי, לבדוק בתחנת המודיעין שפועלת בהר הרצל ביום הזיכרון, היכן נמצא קברו של חברו אלי אלימן ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. שנים רבות עברו מאז פקד אבי את קברו, והוא לא זכר את המיקום המדויק.
כאשר ניתן לי המיקום, החלטתי לעלות לקבר ולהניח אבן. השעה הייתה שעת צהריים, שעה שבה הר הרצל כבר מתרוקן מאלפי המבקרים שפקדו אותו.
כשהתקרבתי לחלקה ה', של חללי מלחמת יום כיפור, ראיתי משפחה אחת ליד קבר אחד והיה לי ברור שכנגד כל הסיכויים, זאת משפחתו של אלי.
ואכן כך היה. לצד הקבר ישבה אישה, בת גילו של אבי, שהרימה אליי מבט שואל: "מי את?" הסברתי במילים מועטות ומהר מאוד מצאתי את עצמי, סטודנטית צעירה דתיה, אחוזה בזרועותיה של רחל. אחותו של אלי, אישה חילונית מרמת גן, מבוגרת ממני ב 30 שנה ושתינו ממררות בבכי.
הסתבר לי שרחל ואחותה ידעו מעט מאוד פרטים על נסיבות נפילתו של אחיהן ו-30 שנה לאחר מותו, הקשר המחודש עם אבי וחבריו השיב להם סיפורים רבים והזיכרון נצבע מחדש.
בשנה אחרת, בדרך להר הרצל ישבתי באוטובוס ליד חיילת שכתבה במרץ מכתב בכתב עגול ויפה. כשעברתי ליד קברו של יוני נתניהו, זיהיתי את המכתב ואת כתב ידה. היא פנתה במכתב פתוח ליוני והסבירה לו כיצד הוא היווה השראה עבורה, לעזוב את משפחתה שבלוס אנג'לס ולשרת בצה"ל כחיילת בודדה.
והייתה הפעם ההיא, שעליתי לפקוד את קברו של אלי חברו של אבי, ונקשרה שיחה מלב אל לב ביני לבין נתן. אדם מבוגר שפיקד על אחיו בקרב קשה ברמת הגולן וראה כיצד הוא נהרג 20 מטר ממנו.
נתן אמר לי שהוא אף פעם לא הבין מה יש לאנשים לעלות להר הרצל, לדבר עם אבנים. ואני עניתי לו – שעבורי הביקור בהר הרצל, הוא דיבור עם החיים דרך המתים.
בכל שנה מחדש, כבר למעלה מ-20 שנה, דווקא בקצוות של יום הזיכרון, מוקדם בבוקר או בשעות הצהריים, המפגש האנושי הבלתי מתוכנן או ידוע, בהר הרצל, מאפשר לי לפגוש עוד סיפורים, אנשים, שרחוקים מעולמי ומאורחות חיי, אך בכל שנה מעניקים משנה תוקף לרקמה האנושית הדקה שיצרנו במדינה שלנו.
הביקור הזה בהר הרצל, מזכיר לי בכל שנה מאין אני באה ולאן אני מבקשת ללכת. הדמעות החמות שזולגות על לחיי במהלך טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, מבקשות להניע אותי לחיים של אחריות ומשמעות במדינה שלנו.
שרה לנדאו, ביבליותרפיסטית ואשת חינוך, מתגוררת בכפר אדומים
