"את ענת אנוכי מבקש"

לפני מיתרים, אפילו לפני בתי הספר הראשונים "לכלל ישראל" בכפר אדומים, בתקוע ובבית חורון, הוקם ארגון גשר שעבורי היה הצעד הראשון בהיכרות המודעת עם בני נוער דתיים.

ארגון גשר בהובלת הוגה הרעיון והמייסד, הרב ד"ר דני טרופר, התחיל לפעול בארץ ממש בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. מייסדיו היו מוטרדים ממה שמטריד אותנו מאוד גם היום, הקרעים בחברה היהודית בישראל, המרחק ההולך וגדל בין "דתיים" ו"חילונים", חוסר ההיכרות והעויינות המאיימים על הטוב המשותף.

התמזל מזלי ולמדתי באחד התיכונים שאליו פנו אנשי גשר על מנת להציע לתלמידי י"א להצטרף לסמינר משותף של הארגון בחג הסוכות בכפר עציון. נשמע מסקרן והצטרפתי.

אני לא יודעת מה היה הכי מטלטל במפגש הזה. הנופים שלא הכרתי ולא ידעתי שקיימים בארץ ישראל? המפגש עם אנשים דתיים שיש להם מה להגיד, ומהר מאוד הרצון להתווכח אתם מפנה את מקומו לסקרנות עצומה? ההיכרות עם דמויות שלא שיערתי את קיומן, כמו חנן פורת?

מה שברור הוא שבמובן מסוים עד היום אני יכולה לחגוג בסוכות סוג של יום הולדת, כי הסמינר הראשון הזה הוביל אותי למסע ארוך שנמשך כל החיים. מסע שהמשיך את דרכו בהחלטה לפנות באוניברסיטה ללימודי יהדות ולמדעי הרוח, ללמוד בכרם (מכון להכשרת מורים לחינוך הומניסטי יהודי), ולחיות בכפר אדומים. ברבות השנים זכיתי גם לנהל את בית הספר בכפר אדומים ולקחת חלק במיתרים, למדתי בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית שמקיים דיאלוג בין כל חלקי החברה בישראל, אני חברה בארגון "קהילות שרות" שיחד עם מיתרים זכה לקבל את פרס ירושלים לאחדות ישראל… קבועה על הגדר ובכמה חצרות בו זמנית.

הדיאלוג הזה, פנימי וחיצוני, מאפשר לי לחיות כל הזמן בפתיחות לקשר עם אנשים באשר הם, וביכולת להבין את התודעה החילונית, הדתית, המסורתית ולבחור את דרכי בגמישות בעושר הרב המקיף אותי.

הספר של חנן פורת "את ענת אנוכי מבקש" התפרסם לראשונה בשנת תשמ"ט. חנן הרבה להתכתב עם א.נשים צעירים שהדיאלוג אתו ריתק אותם. למעשה יש בספר כמה "ענתיות". חלק מהכתוב מתייחס להתכתבות שלי עם חנן.

מי היו המבוגרים המשמעותיים שפגשתי עד אז? כמובן ההורים שלי ובני המשפחה הרחבה יותר, אותם לא "פגשתי", הם היו ועדיין חלק ממה וממי שאני. היו מדריכים בצופים קצת יותר מבוגרים ממני, היו מורים בתיכון שעם רובם לא נוצר קשר מיוחד, למעט ספרן אגדי ומשמעותי מאוד שבממלכה שלו ביליתי בתיכון שעות רבות. אנשי גשר והמדריכים הבכירים שלהם היו הפתעה מוחלטת, מבוגרים ממני אבל בוערים בתשוקה לחשוב יחד, להכיר, להבין, להקשיב, ומתייחסים אלי ואל המחשבות שלי ברצינות ובשותפות חסרת תקדים.

הכותרת "את ענת אנוכי מבקש" מהדהדת כמובן מיד את דברי יוסף לאיש שפגש אותו בשדה ושאל מה תבקש? יוסף ענה: "את אחי אנוכי מבקש"… חנן חיפש את אחיו, וראה בכל איש ואישה שפגש אח לדרך. שותף או יריב אבל אח.

במשך מספר שנים התכתבתי עם חנן וספרתי לו בגילוי לב על לבטים שונים שליוו אותי ובעיקר מחשבות, רגשות, הרהורים וערעורים על נוכחותו של אלוהים בחיינו, על האמונה בכללותה, על קיום מצוות, על התבגרות תוך כדי שינוי, על יצירה וכתיבה, שאיפות וחלומות. זה היה בסוף האלף הקודם, לפני שמיילים והודעות ווטסאפ הגבילו את יכולת הביטוי שלנו. יכולנו לכתוב שלושה או ארבעה עמודים בכתב יד, להכניס למעטפה, לשלוח, ולחכות שיגיע מכתב חוזר. זכיתי בליווי שלו שניתן לי מכל הלב. חנן היה בראש ובראשונה אדם כריזמטי ומאמין במובן העמוק של המילה, בעל ידע רחב וזיכרון נפלא. היתה לו יכולת לראות את המעגל הפרטי שלו ושל זולתו ולהבין בדרכו שלו את ההקשר הרחב של החברה הישראלית. הוא היה נטוע עמוק בעולמה של הציונות הדתית אך החשיבה שלו הרחיקה לכת הרבה מעבר לגבולות של החברה שלו.
חנן לא קבל אף פעם את החלוקה המגזרית, את הצורך להגדיר את עצמו ואת האדם שמולו כ"דתי" או "חילוני". "עצם החלוקה הנוקשה הזאת, המחייבת כל אחד מעמנו להגדיר את עצמו ביחס לחברו ולשאול את הניצב מולו 'הלנו אתה אם לצרנו?', היא היא העומדת לנו לשטן בדרך לתחייה ולהתחדשות רוחנית בדורנו" (עמ' 127)

בתי הספר המשלבים ורשת מיתרים, שבזכותה צומחות כל הזמן עוד מסגרות חינוך משותפות, מנסים לרפא את החולי, ליצור תודעה שונה. גם בתוך החינוך המשלב קשה שלא למצוא את עצמנו משתמשים במושגים האלה "דתיים וחילונים" אבל יש כאן התחלה של תיקון. ביום שבו רוב בתי הספר בישראל יקיימו חינוך המשלב, נדע כי הסרנו עוד מכשול בדרך לצמיחה ולשגשוג רוחני עשיר ומגוון בחברה הישראלית.

אמירה פרלוב, תושבת כפר אדומים, ניהלה בעבר את בית הספר ביישוב, בוגרת מכון מנדל למנהיגות חינוכית וחברה ב'קהילות שרות'