השבוע יצא לי לשוחח עם אחי, שנולד בשנת 93, קצת לפני הרצח, אבל לא מספיק בשביל לחוות אותו כמו שאני חוויתי.
אני הייתי בכיתה ט' כשזה קרה, וממש מרגישה שדור הנרות זה אני. שמעגלי שיח בכיכר רבין בכל שנה מאז- זו אני. שלהנחות אותם אחר כך שנה אחר שנה מטעם עמותת גשר – זו אני. שלבחור לחיות בקהילה מעורבת מאז ולעסוק בחיבורים כל הזמן- זו אני.
על כל פנים, בשיחה עם אחי, הוא אמר לי שהוא מרגיש שהחברה הישראלית היום הרבה יותר קוטבית, הרבה יותר מפולגת, יותר אלימה. ואני חשבתי לעצמי, שהיא בדיוק אלימה כמו בעבר, בדיוק מפולגת כמו אז, ובדיוק ארסית כמו שהייתה בימים ההם, רק שאז האינטרנט היה פחות מפותח, לא היו סמארטפונים, לא קבוצות ווטסאפ, וטוקבק עדיין לא היה. אפשר היה לכתוב תגובות בעיתונים. אפשר שהם גם פורסמו לפעמים, אבל הבמה התקשורתית והיכולת של כל אחד להתבטא בכל פורום ומול כל קהל לא הייתה כל כך קלה כמו היום. הקלות הבלתי נסבלת של המדיה אני חושבת, הופכת את השיח האלים והמתלהם להרבה יותר נוכח, הרבה יותר עוצמתי, ולכן גם הרבה יותר קיצוני. בכל מקרה כך זה מרגיש.
אם יום הכיפורים הוא הזמנה לחשבון נפש אישי, הרי שיום הזיכרון ליצחק רבין הוא הזמנה לחשבון נפש חברתי לאומי.
זה יום לבדוק, האם השתנינו? האם האקלים החברתי שהוביל לאפשרות של מעשה כל כך קשה כבר לא קיים כאן היום? האם הקיטוב, השנאה, האלימות בשם דעות שונות- האם אלה כבר לא איתנו? ונראה לי שבהתבוננות מאוד פשוטה עלינו כחברה התשובה מול העיניים. בעין בלתי מזוינת מה שנקרא.
לכאורה, החיים בקהילות מעורבות מבטיחים שינוי, מבקשים להיות חלק מתיקון באמצעות היכרות אינטימית עם קבוצות שהן כביכול בעלות אורחות חיים שונות, ולכאורה בזכות החיים יחד חיי שכנות וחברות שנוצרים בטבעיות אמורה להתרחש מיתון של השיח, אהבה אמיתית בין אדם לאדם, אבל גם כאן לצערי אני לא מספיק אופטימית. כן זה חשוב, כן זה מדהים שאנחנו מצליחים לחיות יחד- וכן, לצערנו בישראל שנת 2022 אוטוטו 3 חיים יחד של בעלי תפיסות דתיות שונות עדיין לא מובנים מאליהם (למרות שאלה שעושים זאת כמונו יודעים שזה לא כל כך מסובך כמו שחושבים).
אין ספק שיש מחלוקות ויש החלטות קהילתיות שיותר מורכב לקבל יחד, אבל בסוף נודה על האמת- אנחנו חיים בתוך קבוצת השווים שלנו. בסוף רב המשותף על השונה בינינו, ולכן, אני לא בטוחה שמה שאנחנו עושים בחיים המשותפים בקהילות המעורבות מספיק כדי לעשות שינוי אמיתי בחברה הישראלית.
החברה הישראלית כמו שכולנו יודעים מורכבת מהרבה גוונים והרבה מורכבויות, והמרחב הדתי-חילוני הוא רק אחד מהם, אבל אני לתומי קיוויתי והאמנתי שבחיים יחד יש כדי להעביר מסר בסיסי רוחבי של קבלת השונה, של קבלת האחר. של אמונה בסיסית שבאחר עם כל אחרותו- יש ערך. ושכל אחד ואחת מאיתנו מרוויחים את הרחבת הדעת והזהות מהחיים לצד מי ששונה מאיתנו באורחות חייו. אך לצערי אני שומעת לא אחת בקהילה שלי ובקהילות אחרות דומות את האמירה- באתי להתמודד עם פער אחד בחברה הישראלית, לא עם כולם.
ואמירה זו משמשת הצדקה להרחקה של כל מיני אחרים שלא מתאימים לפרופיל המדומיין ששורטט באותה קהילה, בין אם בקצוות של הדתיות או החילוניות, בין אם במרחב המיניות המגוון שמבקש לקבל הכרה וביטוי, ובין אם מעבר לגבולות היהדות.
קהילה- טוב ונכון שתגדיר את גבולותיה כדי שתשמור על החזון שלה, על הערכים שלה, ועל זהותה. ולכן נכון להגדיר את הנרטיב הקהילתי ובעזרתו לסייע למי שמתאים לו להשתלב ולמי שפחות להשתלב במקומות אחרים, אבל השאלה היותר משמעותית שמנקרת בי היא: האם בהגדרת הגבולות שלנו ובהגדרת מי כן חלק מהסיפור שלנו ומי לא, האם אנחנו לא מעבירים מסר כפול שבו גבולות הפלורליזם וקבלת האחר נגמרים במקום שבו אנחנו מסכימים להכיל אותם, ומי שמאתגר אותנו יותר מדי- אותו אנחנו כבר לא יכולים להכיל?
האם אפשר להעביר לילדים שלנו מסר אמיתי של קבלת האחר כאשר אנחנו מגדירים את מי אנחנו כן נקבל בשערינו ואת מי לא?
אני מודעת לעובדה שיש כאן פרדוקס מסויים שנוגע לצורך שהזכרתי למעלה לשמור על גבולות הקהילה ועל אופייה, ובכל זאת, אני קוראת לנו לקראת יום חשבון הנפש החברתי-לאומי שמזמן לנו יום הזיכרון לזכרו של יצחק רבין ז"ל להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו את השאלה הזאת.
וגם לשאול- האם באמת בחיי הקהילה המעורבת אנחנו מדברים את המסרים האלה של קבלת האחר? של סבלנות? של קבלת הערך של ריבוי אמיתות? של הערך שבחיים לצד האחר? או שזה פשוט הפך להיות מקום טוב נעים ונוח לחיות בו עם קצת מצפון, קצת התמודדות, אבל בעיקר חיים לצד קבוצת השווים הסוציו אקונומית ותרבותית שלנו?
ללי זינגר היא מנהלת קהילת כרמים
