שבוע אחרי רצח רבין עמדתי בתור בסופר בבאר שבע. לפני עמדה אישה נחמדה עם עגלה עמוסת קניות ולי היו רק שני מצרכים ביד. היא חייכה אליי.
– תעבור לפניי. למרות שלפי הכיפה שלך אני מבינה שהצבעת למפלגה הלא נכונה.
אני זוכר שנעלבתי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה – מאיפה היא יודעת למי הצבעתי? והמחשבה השניה היתה – איזה פספוס זה, לתת לפוליטיקה להשפיע בצורה כזו על היחסים בינינו. המחשבה השלישית היתה שאני לכוד: אם אני מקבל את המחווה שלה ועובר אותה בתור, אני מודה באשמה. ואם לא – אני מעמיק את השנאה.
ואז אני חושב שהבנתי מה מוטל על כף המאזניים. מה אנחנו עלולים להפסיד. הכדורים שהרגו את יצחק רבין, עלולים גם להרוג את ההסכמות הלא-כתובות המכוננות את החברה שלנו. והרי את חייו של יצחק רבין לא נוכל להחזיר, אבל חיי האמנה שבשתיקה, שנפגעו, עדיין בידינו.
יום הזכרון ליצחק רבין הוא יום של חשבון נפש. השנה אני בוחר להקדיש את חשבון הנפש שלי לפגיעה בהסכמה החברתית הזו. אשתף אתכם בכמה מחשבות שיש לי אודותיה, מתוך תקווה שהדבר יתרום לחיזוקה.
כידוע, מה שמכונן את המדינה אינו העצים הבתים או הכבישים. גם לא המפלגות, הממשלה, מערכת המשפט או הצבא. המדינה היא רעיון, ומה שמכונן אותה זה המחשבה המשותפת של המון אנשים, שמוקירים את הרעיון הזה. שמסורים לרעיון הזה. לכן, המדינה מתקיימת בראש ובראשונה בלבבות שלנו. היא מרגשת לפני שהיא מחייבת. למרבה הפלא היא יותר שירה מאשר חוק. בדומה לזה, החברה שלנו מתקיימת ומתוקנת כאמונה משותפת בלבבות. האמונה המשותפת הזו היא באופייה רכה ולא קשוחה, היא סיפור, מיתוס. היא סובלת בקלות כמה פירושים. היא מכילה בקלות מחלוקות. זה לא שחור ולבן. נוכחותו של בר הפלוגתא שלי, דווקא הוא, מקיימת במרחב שבינינו את החברה שבה אנחנו חיים. היכולת שלנו להמשיך לספר את הסיפור המשותף הזה, תלויה בכך שזכות קיומו של מי שחולק עליי איננה מוטלת בספק. גם אם יש לי איתו ויכוח מר.
אחרת הסיפור הזה לא יסופר עוד.
האמונה הזו אכן נפגעה, ונראה לי שראוי להקדיש יום זה לחיזוקה. אבל מי שמזדרז ביום זה להספיד אותה מעמיק את הפגיעה. בטווח הקצר המערכת הפוליטית וגופי תקשורת מרוויחים מהקצנת השיח, ולכן נוצר רושם קודר, כאילו הבסיס לסולידריות חברתית כבר נשמט. אנחנו זקוקים כמובן לפוליטיקאים ולאנשי תקשורת, אבל כדאי להתייחס בביקורתיות לתיאור הזה. הרי הנטיה של כל מחנה פוליטי להקריב את האמונה המשותפת הזו על מזבח תפיסתו, תתעצם ככל שנחשוב שהיא במילא כבר גוססת.
בניגוד לרושם שנוצר לעתים ביום יצחק רבין, אני מאמין שהחיבור בינינו מוכיח את חוסנו. אמנם, המעשה הנורא שנעשה ביום הזה ערער על הסיפור המשותף. אבל מאידך, המשך קיומנו כחברה מתוקנת למרות המעשה הזה מוכיח שהסיפור המשותף חזק מכל מערער. אני מסיים באופטימיות, לא בגלל שאני מחפש סיום מתקתק, אלא בגלל שלדעתי האופטימיות הזו היא ההתנגדות האפקטיוית והנאותה לניסיון לקעקע את חיינו המשותפים.
הרב אבי בלידשטיין, נשוי לאורית, אב לשמונה. מכהן כרב היישוב תקוע
