דפנה: בסתיו לפני שנתיים עלתה אביגיל לכיתה א' ואני הייתי אמא טרייה בבית ספר מיתרים. ימי הסגר של החגים, או הלימודים לפי ימים, כך או כך הודות לקורונה, בי"ב בחשוון תשפ"א, אביגיל הייתה בבית וכך יכולתי להאזין דרך ה"זום" להתייחסות של מורתה ליום הזכרון ליצחק רבין. אין ספק שלעסוק בנושא זה עם ילדי כיתה א' ועוד דרך ה"זום" זו משימה חינוכית מאתגרת ועם ההבנה הזו, עדיין, קשה היה לי לשמוע את מה שבחרה המורה לספר. עם להיות כנה מיד הרגשתי שזה קשור למיקומה על ה"סקלה" האמונית ולהיותו של בית הספר "משלב". עוד לא הכרתי את בית הספר כמעט וזה היה יום בו הרגשתי שמה שמועבר בבית הספר לבתי (אביגיל) לא מבטא את רצונותיי, אמונותיי, תפיסת עולמי. זה היה רגע כואב ומערער.
דינה: במשך שנים שרר שקט ביחסים שלי עם יום רצח רבין. איכשהו, האיש, המורשת, החלום, הארוע והזוועה, התכנסו לאיזו פינה שקטה בתוכי וישבו שם. זה לא היה יום שקשור אלי. הוא היה כל כך של כולם שלא הפך לשלי. הכאב של היום הזה נוצר בתוך תקופה כל כך משוסעת חברתית, והכאב כולו היה של המחנה שמנגד. לי לא נשאר. רק לשכוח שתקופה כזו הייתה ולעבור הלאה.
ואז השנה…התחלנו לגלגל רעיון של בית מדרש חילוני דתי להורים מבית הספר. דפנה דיברה על חשיבותו של היום הזה עבורה, שהיא רוצה דווקא בו לפתוח את המפגשים, אבל עדיין לא ממש שמעתי.
אח"כ היא שלחה לנו בווטסאפ איזה פתק צבעוני שהיא שמרה מהילדות, שבו מודיעים על שינוי בתוכנית של הפנינג בתנועה, לטובת נסיעה משותפת לעצרת בכיכר. אני חושבת שברגע הזה חזר אלי משהו מהערפל. הרצח פתאום כאב כל כך, באופן אישי. כאילו כאב לי על הילדים שהתבטל להם הלונה פארק, וכאב לי על מי שהיה בעצרת, ועל האיש שחלם ונרצח. חזרו אלי פתאום גם הזכרונות מהתקופה, על השירים ששרנו על רבין בכיתה ( החרוזים קשים, נשמר במערכת) ועל תחושת ההקלה שאולי חווינו כילדים מבולבלים מול מערכה של מבוגרים. וחשתי את הכאב של לתפוס צדדים. ואת הכאב שאי אפשר לחוש כאב, כשזה לא מהצד שלך. כמו במסכת גירושין רעה. צריך מישהו לשנוא. צריך לתפוס צד. ויש זוועה שקטה בפנים.
דפנה: אותו רגע היה מבחינתי גם הרגע שבו נבע הרצון לשנות, לדבר על זה, ליצור משהו אחר ביום הזה. בשנה שלאחר מכן, בסתיו של השנה שעברה :(תשפ"ב), נפגשנו בערב קריר, דידי ודינה ואני. רצינו לדבר על השילוב, על כאבים שנובעים ממנו ולא רק על רגעי הנחת והשמחה, שיתפתי אותם בכך שעבורי נחווה הרצח כסוג של עקדה, עקדת יצחק, ששינתה את פניה של ישראל לתמיד. הצער על האיש, המנהיג, על המעשה ועל התקוות שנגוזו ממשיך להיות עז ועמוק.
אני כמעט תמיד דומעת כשאני מדברת על יצחק רבין. דינה שיתפה בשלה ודווקא העובדה ששלה כה הופכי לשלי, ההקשבה דווקא שלה, הייתה מחבקת ומרגיעה, כמו מאפשרת נשימה משותפת אל הכאב.
דינה: ההמשך הוא שהמכתב של דפנה התחיל איזו תנועה, ויחד עם דידי ה'אסיף' נולד. ה'אסיף' הוא "בית מדרש" להורי ביה"ס מיתרים טבעון. בו הם נפגשים ומעלים נושאים הקשורים בחיים המעורבים. ופעמים רבות דווקא את הנושאים היותר "קונפיליקטואליים" בדרך כלל.
מיום שנוצר הוא היה מקום נפלא. בו יש מקום לשיח, למפגש, לשונות, לחוש את הכאב של שני הצדדים. ישבנו במעגל גדול, ושיתפנו על הקשיים המקופלים בחינוך המשלב. למשל שלי- על הגרסאדינקותא והמשניות בעל פה, ושל שכני- על המילים הזרות שנכנסו לביתם, ואיתם תחושות מוזרות… מפי הילדים. ועוד ועוד, כאבים וויתורים, מכל הצדדים ( וגם המון רווחים). ויש מקום לכולם בבית האסיף. וכן, דפנה צדקה, יום הלידה של המפגש הזה, הוא יום רצח רבין.
דפנה: ממרחק של עוד שנה, בי"ב בחשוון השנה, אני כבר יודעת שהמפגש עם דידי ודינה ו ה'אסיף' שנולד מתוכו, הם הבחירה שלי לציון יום הזיכרון לרצח יצחק רבין.
