אחת ההבטחות הגדולות שמקפלת בחובה הקהילה המעורבת, היא החזקת המתח שבין הצורך שלי במקום מדויק עבורי בעולם, לבין הרצון שלי לחלוק את מקומי עם מי שצרכי זהותו אחרים.
לכאורה מדובר בוויתור מובנה על "מקומי המדויק" תוך פשרה עם "מקומו המדויק" של האחר. עם זאת, בקהילה המעורבת, דווקא מתוך המודעות והלגיטימציה לכך שאנחנו נמצאים במשא ומתן מתמשך על עיצוב ה"מקום" המשותף, יש יותר סיכוי שבאמת נוכל להרגיש בבית.
רוב הקהילות בעולם לא מחזיקות את המתח בין הזהויות השונות, כעיקרון מכונן בקיום שלהן, אלא רק מנסות לאשרר לעצמן מרחב זהותי מוסכם שאליו כולם צריכים להתכנס (ומי שלא- זב"שו). בקהילה כזו יש סיכוי גדול יותר שאמצא את עצמי בסופו של דבר שלא בביתי. ולא רק שלא ארגיש בבית, גם לא תהיה לי לגיטימציה לבטא זאת.
בקהילה מעורבת, עיצוב הקהילתיות אמור להיות חוויה יוצרת מתמשכת, השיח הזהותי אמור להיות עניין מקובל, מובנה ולגיטימי.
יש שתי דרכים בדוקות כדי להגיע לתחושת בית, כאשר הזהות האישית נמצאת במתח עם הזהות הקהילתית:
1. לקחת חלק בעיצוב ובבניית הקהילתיות. כך גם אעשה לי קצת יותר מקום, אבל בעיקר אבין ואקבל באהבה את הפערים בין צרכי הקהילה לבין צרכיי הייחודיים.
2. לקיים משא ומתן מתמיד על הצרכים הזהותיים של חברי הקהילה.
יוצא, שחיים בקהילה מעורבת אמורים לחייב ערנות וגמישות, שאינן נדרשות בקהילות אחרות וזה המתכון להיותה של הקהילה "מקום בעולם" עבור חבריה.
אבל "כורסא נוחה זה התחלה של סוף" כתב עמיר לב וגם קהילה מעורבת יכולה להתיישב בכורסא נוחה.
אם קהילה מעורבת משכילה להטמיע בתוך חייה, מרחבי דיון ויצירה מתמשכים, הרי שמגוון הזהויות ושאיפת כולן להרגיש בבית, יתנו דלק לחיים ערניים ופעילים ויתנו לכולם את "מקומם בעולם".
זה מה שאיחלנו לקהילות המשתתפות ב "שבת הקהילות המעורבות" – לגשת בכוחות יצירה חדשים אל מרחב השבת ולברר אותו בירור חדש ומחייה דרך השאיפה ל"יחד קהילתי גם בשבת".
ואם הרגשנו כולנו קצת מתח בדרך ליצירת השבת המשותפת ואפילו כאב, אם זכינו להסביר ולהאיר את עיניו/ה של שותף/ה לצוות אל הצורך האישי שלנו בשבת, אם ויתרנו קצת על הדיוק שלנו וגם קיבלנו קצת ממנו במקום אחר – דיינו.
שתהיה לכולנו שבת טובה, משמחת ומענגת. שבת של שלום.
