אני במלכוד- מצד אחד אני רוצה לשתוק או לפחות לכתוב מעודן כדי לא לפגוע בחברים או שכנים או כל מי שגדל על זה ועבורו מדובר ביום נוסטלגי, ומצד שני אני רוצה לצעוק או לפחות לכתוב חריף כדי לבטא את מה שאני מרגיש בפנים. חבר עולה אמר לי שהסיבה שהיום הזה מתחיל לנכוח בישראל היא דווקא בגלל הזעזוע שהוא יוצר אז אולי עדיף שאשתוק אבל אני לא מסוגל.
מדינת ישראל קיבצה ומקבצת אליה יהודים מכל הגלויות, בעבר זה היה מתוך תפיסה של "כור היתוך" שהופך את כולם לדבר אחיד והיום אנחנו יותר מבינים את הערך של הרבגוניות, כשהחברה מורכבת מעושר תרבותי שבו כל אחד מביא את המטען שלו.יש קהילות שהעלו איתן חגים ייחודיים שנוצרו בקהילה היהודית בחוץ לארץ וזה נהדר ויפה ומפרה וראוי לשימור- חלקם פחות ידועים כמו פורים קזבלנקה, סהרנא, מלידה, סעודת אסתר ועוד וחלקם יותר מפורסמים כמו סיגד, עיד אל בנאת, י"ט כסלו וכמובן המימונה.
מה משותף לכל החגים האלו? הם חגים יהודיים. רק חלק מהעם היהודי מרגיש שהם ממש "שלו" אבל גם כל השאר יכולים ליטול בהם חלק ולכבד את אלו שזו המסורת שלהם מבית אבא.אישית, כשסבא שלי עלה מרוסיה, הוא לא הביא איתו מסורת על איזשהו חג מחוץ לחגים ההלכתיים ולכן אין לי אישית חיבור לחגים הללו אבל אני שמח בצבע שהם נותנים לציבוריות הישראלית.אותה סיבה שגורמת לי להזדהות עם חג הסיגד למרות שלא גדלתי עליו היא הסיבה שגורמת לי להסתייג מהנוביגוד. הסיגד הוא חיבור עמוק לשורשים היהודיים של קהילת ביתא ישראל. לעומת זאת הנובי-גוד הוא כניעה לרוחות הזמן מזה או השלטון הסובייטי מזה – שדווקא רצה למחוק את המסורת היהודית, ולהפוך את כולם ל"אזרחי העולם הגדול".
הקונפליקט הזה לא חדש בכלל, הוא נכח בגרמניה, באתיופיה, ברומא, ביוון, במצריים ובמיוחד בברית המועצות. בכל המקרים האלו העמדה הכי "נאורה" או הכי "פשוטה" הייתה להיטמע. ואכן, רבים, רבים היו אלו שנטמעו, אבל מי שנותר יהודי עד היום הוא החלק העברי- שגם אם כל העולם מעבר אחד, הוא ישמור על זהותו מהעבר השני. היסטורית, ברוסיה של לפני המהפכה היו חגיגות נוצריות של תחילת השנה הנוצרית והולדת יש"ו, החגיגות שונו מספר פעמים בהתאם לאימוץ לוחות שנה נוצריים שונים. בברית המועצות, הייצוג המודרני ל"בית העבדים" המצרי, נאסרו כל החגים הדתיים כולל חג המולד (בכל התאריכים שבהם הוא נחגג לפי כל לוחות השנה) אבל אחרי כמה עשרות שנים החזירו אותו כפשרה בין השאיפה של השלטון למחוק את הדתות לבין הצורך האנושי בחגים.בין חברי העולים מברית המועצות שמעתי שתי גישות למהות של החג הזה בברית המועצות:
- הנוביגוד ייצג את ההעזה לעשות הפוך מהרצון של השלטונות
- הנוביגוד ייצג את ההצלחה של השלטונות לטשטש את הזהות הדתית והלאומית
על אף ששתי הגישות הן הפוכות ב180 מעלות, הן לא סותרות ויכולות לשמש בערבוביה אבל כך או כך, גם אם נתעלם מהמשמעויות הנוצריות של החג הזה, גם אם נטען שזה חג אזרחי לגמרי (והיסטורית זה לא), דבר אחד ברור- הוא אינו חג יהודי.
ופה אני חוזר להתחלה- למה אנחנו פה בכלל? למה באנו לארץ עם כל כך הרבה בעיות? למה אנחנו מתעקשים להישאר פה עם כל הקשיים? כי אנחנו רוצים לבנות מדינה יהודית! מדינה עם תרבות יהודית, מדינה עם חגים יהודיים, מדינה עם שפה עברית ועם מסורת עברית. במסגרת הרצון הזה אני מאמץ בחום גם חגים יהודיים שלא הכרתי אבל דוחה חג שהוא לא יהודי אפילו אם נניח שהוא בלתי דתי (והוא לא).
עד כאן דיברתי על הנימוק השכלי. במישור הרגשי זה פשוט מזעזע אותי ואני לא בטוח שאצליח להעביר למילים את הזעזוע. לגלות שחוגגים בארץ ישראל את הנובי-גוד– שהוא למעשה גלגול כזה או אחר של חג לא יהודי ואפילו אנטי יהודי.–זה בעיני להכריז שהסובייטים הצליחו. הצליחו למחוק את התודעה הלאומית שלנו. הצליחו למחוק את הנפרדות שלנו. אנחנו והם באותו עבר של הנהר ואין יותר עיברים.
אז אם אבא שלך חגג את זה כשהיה שקוע בתוך בית העבדים הענקי של ברית המועצות זה דבר אחד. אכן, הסובייטים היו קרובים להצליח במחיקת התודעה העצומה הזו ואם הם היו מחזיקים מעמד עוד דור אחד אז כנראה שהיו משלימים את מלאכתם. אבל בחסדי ה', יצאנו משם! יצאנו מהגלות! הם לא הצליחו למחוק אותנו! בואו נעזוב את ההרגלים משם, נפסיק להדליק נרות שבת במרתף כי כבר אין אינקוויזיטורים בחוץ, נפסיק לקעקע צלבים על הפנים של הבנות כי פה זה לא אתיופיה ונפסיק לחגוג חג נוצרי או אזרחי שלא שלנו.
לחגוג נוביגוד בישראל זה קצת כמו לסיים טירונות ולהמשיך לעבור לדום כשרואים את המ"כ. וזו הסיבה שהחג הזה מזעזע אותי- הוא בעצם אומר שהסובייטים הצליחו. שסבא שלי שהעדיף לסבול בגולאג בהרי אורל ולא לוותר על החירות התרבותית שלו היה אנקדוטה חריגה ובגדול הסובייטים הצליחו ללוש את העם היהודי לתוך העיסה האחידה של אחוות העמים. זה בעצם אומר כאילו שלעולים מברית המועצות לא בוער לצאת מברית המועצות לחיים של חירות יהודית. זה הופך את הסיפור הענק של יהדות הדממה שנבאקה בדב הרוסי כמו שדוד הקטן נאבק בדב והצליחה לצאת משעבוד לגאולה לסתם סיפור אוניברסלי של מהגרים שמתמודדים עם קשיי קליטה. עם ישראל הוא הרבה יותר מזה.
למרות כ-ל מה שכתבתי, אני חי בשלום עם חברי שחוגגים נוביגוד.
זה חג נוסטלגי משפחתי שמעלה זכרונות ילדות סביב המאכלים והשירים מפעם ואין בזה כל רע, כל עוד זה ברמה המשפחתית והאישית. אמנם לי אישית זה זר, אבל מובן ולא שונה מיהודי שגדל על חג ההודיה או שמתמוגג על אום-כלתום. ברגע שזה עובר להיעשות באופן ציבורי (כפי שזה עולה בשנים האחרונות) ומתחילה קריאה להכיר בו כחג ישראלי או כחג של יהדות רוסיה וכד', אז זה מכווץ.
זה מכווץ לי את הלב כמו שמכווץ אותו לראות כהה-עור שנולד בארץ ומניף את דגל אתיופיה. הדבר כמו מנכיח לי, לנו, את כל אותן הכשלונות שנכשלנו כמדינה וכחברה, בניסיון להעניק לעולים תחושה שהגיעו הביתה, שהם יכולים להשאיר את התרבות של הארץ בה שהו ולהינטע בתרבות היהודית, גם בזו הכללית וגם בזו הייחודית לעדה שלהם. כי כישראלים, כל עליה, ממרוקו, מאתיופיה או מברית המועצות, היא בו-זמנית גם סיפור הצלחה מפעים וגם סיפור כשלון מביש, שלנו. להכניס למרחב הציבורי חגיגות שאינן חלק מהפסיפס היהודי זה לשים את הדגש על הכישלונות. וזה כואב. זה מכווץ את הלב.
אין לנו צורך לרעות בשדות זרים, במיוחד שזה מנכיח את ההשפלה שניסו להנחיל לנו. בואו נשתחרר מהגולאג הרעיוני, יש לנו עושר תרבותי משלנו ואפשר ורצוי להמשיך ליצור אותו וליצור ממנו.
