חובה רכה: חינוך לאורחות חיים ומסורת בגיל הרך

מה הקשר בין חירות לאחריות? מה בין הפרשנות האישית והמחויבות? מאמר זה מבקש להמשיך ולנסח את רעיונות של חכמים בדבר חינוך הילדים, ומציע לנו תובנה חדשה על אודות היחס שבין החובה והפרשנות, החירות והמחויבות

בפוסט הקודם הקריאה בתורה: טקסיות אינטלקטואלית עסקתי בסוגיה מן התלמוד הירושלמי את הקריאה בתורה כטקסיות אינטלקטואלית, דהיינו מעשה טקסי שנועד בסופו של דבר להוות את המסד לאינטלקטואליות. במאמר זה, אבקש להמשיך ולעסוק ביחסים שבין המעשה הריטואלי והרעיון המהותי שעומד ביסודו, אך הפעם שלא בהקשר של הקריאה בתורה, אלא בהקשר הרחב יותר של חינוך ילדים לאורחות חיים מסורתיים. ליתר דיוק, אבקש לשאול מה היחס שבין פרשנות אישית לבין חובה, ולטעון ששני המרכיבים האלו קשורים זה בזה. באין פרשנות – אין חובה. לשם כך אבקש לעיין בסוגיה מן התלמוד הבבלי, שהרי היא כאן לפניכם בשלמותה, ראשית המקורות, ולאחריהם הפרשנות:

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה
קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה
מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן".
(משנה, סוכה, פרק ב', משנה ח)

אמר מר: "כל" [דרשה משמו של חכם בתקופת המשנה מבקשת לדייק מהנאמר בספר ויקרא: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג, מב)]- לרבות את הקטנים.
והתנן [מקשים על דרשה זו מן המשנה, שם נאמר ההפך:] נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה.
לא קשיא [ מתרצים ומסבירים שאין כאן סתירה, ואפשר להסביר שבכל מקום מדובר על גיל אחר:] כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך.
קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא! [מקשה ה'סתמא דגמרא' (כינוי לאמירות בגמרא שלא מצוין בהן מי הדובר): כל החיוב של קטן הוא לכאורה מדברי חכמים, ולא מהתורה, ואם כן מדוע מוצג הדבר כאן כאילו הוא חייב בדבר מן התורה?]
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא [ומבהירה ה'סתמא דגמרא' שאכן קטנים חייבים רק מדברי סופרים, ואין זו חובה גמורה מהתורה, והפסוק שממנו למדו זאת אינו אלא פסוק לחיזוק הדברים, אבל לא דרשה של ממש המלמדת שאכן זוהי חובה].
קטן שאינו צריך לאמו כו': היכי דמי? [חוזרת הגמרא להגדרה המופיע במשנה, ושואלת במה בדיוק מדובר]
קטן שאינו צריך לאמו – אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו [בבית המדרש של רבי ינאי אמרו שמדובר בגיל שבו הילד אינו נזקק לעזרה כלשהי בשירותים]
רבי שמעון אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא [רבי שמעון חולק על הדברים המובאים מבית מדרשו של רבי ינאי, ומציע שמדובר בגיל שבו במקרה שהילד מתעורר בלילה הוא אינו קורא מיד – "אמא"]
גדולים נמו קרי [מקשה על כך ה'סתמא דגמרא', ואומרת – הרי גם ילדים גדולים יותר יכולים לקרוא "אמא" אם הם מתעוררים בלילה]
אלא כל שנעור ואינו קורא אמא אמא [ומתרצת ה'סתמא דגמרא' שמדובר בשלב שבו הילד כבר אינו קורא "אמא, אמא"]
(בבלי, סוכה, כ"ח, ע"ב)

המשנה פותחת בקביעה לפיה קטן אינו מחויב במצוות סוכה: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה". זאת בדומה למצוות רבות אחרות שבהן קבעו חכמים שקטנים פטורים מהן.

אך מיד לצד קביעה זו מוסיפה המשנה הסתייגות מהכלל הרווח והפשוט הזה, ואומרת: קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה". זוהי תוספת חריגה ומיוחדת, בה מייצרים למעשה חכמי המשנה הגדרה חדשה, שאינה מופיעה ביחס למצוות אחרות, לפיה קטן – שאמנם לכאורה אינו חייב במצוות, ובכלל זה במצוות סוכה – בכל זאת יהיה חייב בה מרגע שהוא "אינו צריך לאמו".

כמובן שהשאלה שהגדרה זו מעוררת היא מהו "צריך לאמו", ואימתי מגיע הגיל שהוא כבר "אינו צריך לאמו". ואכן, בעקבות התלמוד עוד נדון בשאלה זו בהמשך, אך קודם לכן ברצוני לבחון האם מדובר כאן ביצירת הגדרה חדשה – עמדת ביניים בין הפטור והחיוב – או שהכוונה כאן היא לאותה החובה של הבוגרים, אלא שזו מוקדמת לגיל צעיר יותר הגיל שבו הילד "אינו צריך לאמו".

לכאורה, בקריאה ראשונה של המשנה, עולה שאין כאן הגדרה חדשה, אלא עיסוק בשאלה באיזה גיל החובה בסוכה מוטלת על הילד. על פי העמדה הראשונית המוצגת במשנה – חובה זו, ככל החובות מגיעה רק עם הגעת הילד לגיל מצוות. על פי התיקון שנעשה בעמדה זו, מוקדמת חובה זו לגיל שבו הילד "אינו צריך לאמו". ועל פי עמדתו של שמאי הזקן – החובה בסוכה מוטלת למעשה על היחיד כבר מימי ינקותו: "מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן".

אך הסוגיה התלמודית שבאה בעקבותיה של משנה זו, מציעה, לדעתי, דרך אחרת לקרוא את דברי המשנה, ולראות במושג החובה המופיע בה מושג חובה חדש, שהוא שונה במהותו מן החובה המוכרת לנו מן ההקשרים של חובת הבוגרים שקבלו עליהם עול מצוות.

התלמוד פותח בדרשה משמו של חכם לא ידוע בתקופת המשנה, שלא מופיעה במשנה, וסותרת את המשנה, אמר מר: "כל" – לרבות את הקטנים. ולפיה גם ילדים קטנים ולמעשה גם תינוקות – חייבים בסוכה. זאת משום שנאמר בתורה: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג, מב). דרשה זו מפתיעה, לכאורה, את חכמי התלמוד, שמקשים ושואלים כיצד תיתכן דרשה כזו הסותרת באופן מפורש את האמור במשנה: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה".

ועל כן משיבים חכמי התלמוד שמדובר בשני "סוגי" קטנים: הקטן שמחויב במצוות סוכה – הוא הקטן שכבר "אינו צריך לאמו", והקטן הפטור מן הסוכה – הוא הקטן שעדיין "צריך לאמו". ובכך למעשה מיישבים חכמי התלמוד לא רק את הסתירה שבין הדרשה והמשנה, אלא גם את היחס שבין ההצהרה שאיתה פותחת המשנה וההסתייגות שבאה מיד בצידה.

לכאורה כל שאלתם של חכמים היא תמוהה: שכן במשנה עצמה מובאות העמדות השונות, ובכלל זה עמדתו של שמאי הזקן שמתאימה לדרשה המובאת משמו של אותו חכם לא ידוע מתקופת המשנה. ועל כן אפשר היה לפתור את השאלה שלכאורה התעוררה בין המקורות השונים, כמחלוקת בין בתי המדרש והחכמים השונים.

אך הבחירה של חכמים לא לפתור באופן זה, מהווה בקריאתי שלי, רמז עבה לבאות: היא מלמדת, לדעתי, שחכמי התלמוד מבקשים לשמור על המתח שבין החובה והפטור בשאלת חינוך הילדים, ולא להותיר זאת כמחלוקת בין עמדות שונות. משום שכאשר מציגים את המחלוקת כמחלוקת בין חכמים שונים – הרי שההגדרות המוכרות לנו נותרות על קנן, והשאלה העומדת לפתחנו היא על מי מכילים איזו הגדרה: מיהו בגדר חייב במצווה ומיהו בגדר פטור. אך כאשר העמדות השונות הן חלק מאותו הדיון, הן מרכיבים שונים של אותו הקול – הרי שבכוחן להציע פרשנות חדשה להגדרת החובה שבה מדובר, כפי שיורחב להלן.

לאחר שהסבירו חכמים כיצד עולים המקורות בקנה אחד, כאשר המקורות המצביעים על החובה של הקטנים בסוכה – הם המקורות המתכוונים לגיל שבו הילד כבר "אינו צריך לאמו", ואילו המקורות הסבורים שקטנים פטורים מן הסוכה – הם המקורות המכוונים לגיל שבו הילד "צריך לאמו", ממשיכים חכמי התלמוד להקשות ולשאול: מלשון המשנה, ועוד יותר מכך מן הדרשה שהובאה בפתח הסוגיה התלמודית, עולה שהחובה של אותו ילד קטן ש"אינו צריך לאמו"- היא חובה מן התורה, ממש כמו אותה החובה של המבוגרים. כך משתמע מעצם השימוש בדרשה בכדי ללמוד דין זה, וכך משתמע מן העובדה שבדרשה ובמשנה אין פירוט על אודות ההבדל שבין חובה זו לחובתם של הבוגרים. ועל כן תוהים ושואלים חכמי התלמוד – כיצד יתכן הדבר והלא החובה הקיימת ב"גיל חינוך" היא חובה מדברי סופרים, ולא מן התורה. על כך משיבים חכמי התלמוד שאכן מדובר בחובה שאינה מן התורה, והדרשה שהובאה לא הובאה כדרשה המלמדת על חובה זו מן התורה, אלא רק כרמז לכך שקיימת חובה כזו ב"גיל חינוך".

מסקנתה זו של הסוגיה התלמודית מלמדת את אשר נרמז למעלה: החובה של "גיל חינוך" היא אינה זהה לחלוטין ל"חובה" של גיל הבגרות. ותשובתה של הסוגיה התלמודית לשאלה שהצגתי ביחס למשנה – האם החובה המדוברת במשנה היא מושג חדש או מושג זהה לחובת המבוגרים, אלא שמכילים אותה בגיל צעיר יותר – היא שמדובר במושג חדש. הסוגיה התלמודית לא מפענחת כל צורכה את השונות שבין שני המושגים האלו. היא רק מצביעה על השונות שביניהם וקובעת שאין הם נתנו מרועה אחד: זו מקורה בתורה שבכתב, וזו מקורה בתורה שבעל-פה.

חובה רכה כדבש

בנקודה זו ברצוני ללכת בעקבות הכיוון שאליו הצביעו חכמים בסוגיה זו ולפתח את השונות הגדולה הקיימת בין החובה המדוברת בגיל הבוגר לבין החובה המדוברת בגיל שבו הילד עדיין מוגדר קטן, אך הוא כבר אינו "צריך לאמו".

המושג החדש שלפנינו, מצביע בעיני על שלב ביניים, שבו ההורים והקהילה יכולים להתייחס במלוא הרצינות לפעולותיהם של הילדים, ולראות בהם כמי שעתידים להמשיך ולשאת את המסורות וההנהגות הייחודיות להן מדור לדור, אך בה בעת זוהי אינה חובה גמורה שיש בצידה סבר פנים חמור ואחריות מלאה.

בגיל זה הילדים כבר מתנסים במסורות ובמנהגים של בני הקהילה והמשפחה, והתנסות זו נעשית במלא הרצינות. אין מדובר בהצגה. גם לא בהתנסות במובן הקליל של המילה. זוהי רכישת השפה התרבותית. אך כיוון שמדובר בשלבים ראשוניים אלו נעדרת האחריות הכבדה של עול המצוות שאותו יישאו על כפתיהם הנערות והנערים מיום שיכנסו בשערי עולם המבוגרים, כמו גם סבר הפנים החמור, והצפייה – האישית או החברתית – לעמוד בכל אותן חובות תרבותיות. תחת זאת רכישת שפה זו נעשית ברוך ובנועם, בחסד ומתיקות – שתפקידן להקנות בליבם של הילדים את ההיכרות החשובה עם אותה תרבות, אך למעלה מכך – לפתוח את ליבם לאהוב את המורשת והתרבות שאותם מבקשים ההורים להנחיל לילדיהם – תהא זו אשר תהא.

ברצוני להציע אם כן, שהחובה שלפנינו, היא אינה החובה המוכרת לנו מעולם המבוגרים. אין זו חובה מהתורה, בלשון התלמוד. אלא חובה מדברי סופרים. חובה שהיא אינה קשה כברזל אלא רכה כדבש. חובה שלמעשה אינה מוטלת על כפתיו של היחיד, של הילדה הצעירה או הילד הצעיר, אלא חובה שמוטלת על כתפיהם של ההורים, הקהילה, המחנכים – להצליח לעטוף את הילדים, כמו אותה הסוכה, במורשת תרבותית ענפה ועשירה שהילדים יתאהבו בה וירצו – בבוא היום – לקחת על עצמם את עול נשיאתה.

במובן זה המחלוקת שבין חכמים הסוברים שקטן מתחייב בסוכה מהגיל שבו הוא "אינו צריך לאמו" לבין שמאי הזקן שסבור שחובה זו חלה מיום היוולדו, היא מחלוקת זעירה, כאשר כל הצדדים מסכימים שבגיל צעיר מאוד עלינו לעטוף את הילד בחוויה התרבותית שאליה יצמח לכשיגדל, עוד קודם לגיל שבו ניתן להסביר לילדים הצעירים את משמעותם של הדברים ואת הסיבות שהובילו לעיצובם בדרך זו או אחרת, ועוד קודם שאפשר לצפות מן הילד הנדרש להיות שותף במעשה – להיות מודע למשמעות הדבר.

כאשר עטיפה תרבותית זו, היא בראש ובראשונה חוויה טקסית, כזו שהאדם עומד פסיבי לגביה, ואין הוא עדיין נדרש להביע את עמדתו, אין הוא נקרא להשמיע את פרשנותו, אין הוא מחויב להפעיל את כישוריו האינטלקטואליים בכדי להפוך את התורה לתורתו – "לכתוב את ספר התורה לעצמו" (רמב"ם, הלכות ספר תורה, פרק ז', הלכה א).

ועל כן, אין פלא שדווקא בנוגע להלכות סוכה אנו מוצאים הלכה זו – הקוראת להכניס את הילדים הצעירים בנועם המצוות, שכן הסוכה היא אחת מן הצוות המסמלות יותר מכל את הכניסה לעולם תרבותי, את המעטפת הגדולה שעוטפת את היחיד, מבלי שהיחיד נדרש לפעול. כל פעולתו של היחיד – היא בכניסתו לסוכה. בפרשנות זו, הסוכה היא כמשל לתרבות כולה, שהמבקשים להכניס את ילדיהם בשעריה, נדרשים לעטוף את הילדים בחוויות תרבותיות שאין בצדן דרישה לפעולה אקטיבית: רוחנית, מעשית או אינטלקטואלית, אלא בראש ובראשונה לאפשר להם לספוג בעיניים קלות ובאוזניים קרויות את המראות והניגונים הייחודיים של אותה המורשת.

בדומה לתיאור זה, אנו בחרנו לראות באופן זה את הקריאה בתורה בבית הכנסת. יתרה מכך, כפי שהארכתי בקריאה התלמודית שכתבתי לכבוד טקס הוימפל של בן-ציון, ייחודה של הקריאה בתורה בבית הכנסת מידי שבת בשבתו היא בהיותה טקסיות אינטלקטואלית. דהיינו, טקסיות שסובבת סביב רעיון אינטלקטואלי – לימוד תורה. כאומרת, הטקסיות היא השער שמאפשר לכל אדם, ובוודאי לילדים צעירים, להיכנס לעולמה של התרבות היהודית. אך כניסה זו בשערי התרבות היהודית אינם התכלית לכשעצמה. הם רק השער לעולם אינטלקטואלי בו נדרש כל אדם ואדם "לכתוב את התורה לעצמו" ולתרגם אותה באופן המדויק והנכון ביותר בעיניו.

כעת, משעמדתי על המשמעות שאני מוצא בחלקה הראשון של הסוגיה, אעבור לחלקה האחרון בו דנים חכמים בשאלה מהו הגיל שבו הילד כבר "אינו צריך לאמו". שני קולות נשמעים בהקשר : חכמים מבית מדרשו של רבי ינאי סבורים שמדובר בילד שכבר אינו נזקק לסיוע שעה שהוא מתפנה לצרכיו. ומנגד, רבי שמעון שמבאר שמדובר בילד שכבר אינו קורא לאמו כאשר הוא נעור לפתע באמצע הלילה. על עמדתו זו של רבי שמעון מקשים חכמי התלמוד – קושיה נפלאה, שמביאה בשערי בית המדרש את ההורות: כיצד רבי שמעון קובע גיל מסוים שבו הילדים מפסיקים לקרוא "אמא" שעה שהם נעורים בלילה. אפילו ילדים בוגרים ממשיכים לקרוא כך! ועל כך משיבים חכמי התלמוד תשובה נפלאה עוד יותר: מדובר בגיל שבו הילדים מפסיקים לקרוא: "אמא, אמא". לכאורה, אין כל הבדל בין ילד שקורא "אמא" לילד שכופל את קריאתו וקורא:"אמא, אמא", ועל כן קשה להבין את כוונתם של חכמי התלמוד. אלא, שמקרה זה הוא דוגמה מצוינת לחסרונו הגדול של הטקסט הקצר, הכתוב שחור על גבי לבן, שאין בכוחו להשמיע את הקול ואת הרוח החיה שמאחורי הדוברים בבית המדרש. שכן, מבעד למילים הדוממות אפשר לשמוע את קולם של חכמים המדגימים את קריאתו מלאת המצוקה של העולל הצעיר שקורא ללא הפוגה: "אמא, אמא, אמא, אמא" ועד שאמו אינה מגיעה הוא אינו נרגע. לבין קריאתו של הילד הבוגר מעט יותר הקורא:"אמא", אך אם אמו אינה נענית לו הוא נענה לפתרונות האחרים המוצעים בפניו או שהוא קם ממיטתו והולך לחדרה של אמו בכוחות עצמו.

רחיים על צווארו ויעסוק בצאצאיו?

לצד פירושים אלו של חכמים, אפשר היה להציע פירוש נוסף, שבקריאה הראשונה של המשנה נדמה היה לי שהוא הפשוט ביותר: ילד שכבר אינו יונק מאמו. אפשר שזו הייתה כוונתה המקורית של המשנה; ייתכן גם שלא לזו הייתה הכוונה, וקול זה חסר היה בבית המדרש כיוון שעולמן של הנשים, וודאי קולן של הנשים עצמן – לא נשמע בבית המדרש. ואפשר שחכמים העלו על דעתם רעיון זה, אך סברו שזהו גיל מוקדם מדי, או שקיימים פערים בין הנשים המניקות – ועל כן ביקשו להימנע מהגדרה מעין זו.

על כל פנים, כאב-רך בשנים התרגשתי לקרוא שורות אלו בתלמוד. וודאי בצעירותי נפגשתי בהן, אך באותם הימים, כשעדיין לא הייתי אב בעצמי, שורות אלו חלפו על פני בחוסר משמעות. ואילו כעת, כשזכיתי והייתי לאב לשני ילדים, הריני עומד מול שורות אלו בהתרגשות עצומה, שעה שחכמי בית המדרש פותחים בפני צוהר לעולמם שלהם כהורים, ומזמינים גם את ההורות להיכנס בשערי בית המדרש, בעוד שעל פי עומדת ההורות ובית המדרש כמעט בסתירה זה לזה, בבחינת "רחיים על צווארו ויעסוק בתורה" או בפרפרזה על משפט זה: "רחיים על צווארו ויעסוק בצאצאיו?" (ואין זה המקום להאריך).
בין אם מקבלים את הפירוש הראשון ובין אם הולכים בעקבות ההצעה השנייה, הרי שנדמה ששני הקולות מכוונים פחות או יותר לתקופת המעבר מפעוטים (בני שלוש ומטה) לילדים בגיל הרך (עד גיל 6). כמובן, שכשם שפרצופיהם שונים – כך קצב התפתחותם של הילדים שונה. וודאי שגם לסביבה התרבותית יש השפעה על האופן שבו הילדים מתפנים לצרכיהם או היחסים שלהם עם הוריהם, אך נדמה לי כי לא נחטא לאמת אם נמקם אותו בתקופה שבין גיל 3-6.

הייחודיות של גיל זה בעיני היא שהוא מחד עדיין חוסה תחת צילה של החוויה התרבותית הנעימה והעוטפת עליה הארכתי לעיל, אך גם מתחיל, פסע פסע, אט אט, לפתוח בפני הילדים את דרכה של הפרשנות. בגילאים אלו, את החוויה התרבותית מתחילה לשזור השיחה – המאפשרת לילדים לבטא את הפרשנות שלהם למעשים, ולחוות את דעתם לגביהם. אין מדובר כאן בשיח אינטלקטואלי גרידא, וודאי שלא בצפייה וחובה לראות את הילדים מעלים סברות ושוברים קולמוסים על סוגיות כאלו ואחרות. אך זהו גיל נפלא שבו הילדים כבר יכולים להתחיל להיות שותפים במעשה הפרשני.

לאור פרשנות זו, החובה והפרשנות צומחות במקביל האחת לצד רעותה. באין פרשנות – אין חובה. וכשיש חובה – באה גם החירות והאחריות לפרשנות. ובתווך, עומד "גיל החינוך" בו מתקיימות חובה רכה ובצידה גם חירות רכה הקוראת ומאפשרת את הפרשנות. אין כאן אחריות כבדה שמוטלת על כפתי הילדים, אך יש כאן פתיחת צוהר והכוונה שזהו הכיוון שיש ללכת בו – כיוון הדורש לא רק את החובה לעול מצוות, אלא גם למילוי החובה – "על כל אחד לכתוב את התורה לעצמו".

כלי נגישות