הרחובות ריקים, משפחות מתכנסות פנימה מהמרחב החברתי קהילתי. הקורונה הפתיעה אותנו. בעוצמה שלה, מעצם אופייה של מגיפה, בקולוסאליות שלה ובדרך שנדרשנו להתמודד אתה. ברגע אחד נדרשנו לשנות את ה DNA החברתי – קהילתי –סוציאלי.
מצאתי את עצמי, כרכזת קהילה, תוהה איך שומרים או מייצרים תחושה של קהילתיות? איך בתוך הנפרד מייצרים תחושה של יחד?
ימי הקורונה הובילו אותנו ליצור מארג קהילתי חדש, משימות הקהילה התחלקו ל-2 תקופות.
הראשונה, התמודדות בתוך חוסר וודאות גדול וניסיונות להתאים את היוזמות (שחלקן הפכו תוך כמה שעות ללא רלוונטיות) הקיימות למצב.
השנייה, שימור המצב והתמודדות עם שגרת קורונה
אז מה היה לנו?
צח"י (צוות חירום יישובי) אחד שכולו מתנדבים. צוות סופר מקצועי, כאילו נולד לדעת להתמודד עם מקרי קצה. יו"ר צח"י יחד עם ועד הנהלה (עם המון ברזלים בדימוס על הכתפיים) הובילו ביחד איתי את האירוע המתגלגל הזה.
זה התחיל בישיבות לתוך הלילה והתקדם ל ZOOM, בחשיבה משותפת על תרחישים של אם ובכמה אנשים מאיזה מעגלים זה יכול לפגוע, מה קורה במצב של משפחה שלמה חולה? מה עושים עם אספקה שלא מגיעה למכולת בישוב? ומה קורה כששער הישוב נסגר עם הדבקה רחבה?
הקשר שלי עם הצוותים היה רציף, מה שיצר תחושה שחושבים לא רק על הפרטים אלא על הקהילה. שהישוב מוחזק והוא בידיים טובות.
אכיפה ושיתוף פעולה
נושא האכיפה בקהילה היה עניין מהותי מבחינתי. איך אני כרכזת קהילה השקועה בעניין בכל כוחי לא הופכת למישהו שתפקידו לאכוף את התקנות (מי שמכיר אותי יודע שזה הדבר האחרון שכדאי לשים בידיי. סמכות אכיפה). חיפשתי את הדרך הנכונה ליצור שיתוף פעולה מתוך תחושת אחריות. כמו לדוגמא לא לסגור גינות משחקים בסרטי סס"ל אלא לשים שלט שמבקש לקחת אחריות ולא להשתמש במתקנים.
מומחית למניינים מכל הסוגים
קיבלתי הסמכה בקיום מניינים מכל הסוגים. אשכנזים, ספרדים, מנין משתף, תפילת יחיד, מניין עד 50, 20, 10, 2 מטר, תפילות רחוב, תפילות ב ZOOM, מניין של חייבי קדיש – לכל זה יכולתי.
אבל שידור תפילת ערב עצמאות חגיגית ב FACEBOOK LIVE, עם הרוחות המערביות של כפר אדומים, את זה לא יכולתי לנצח. 2 דקות של תפילה והרוח ניצחה. נשארנו עם התפילות האינטימיות בשכונות.
היו גם ניסיונות לחדש את תחושת הביחד, כמו כשלפני כניסת השבת, השמענו שיר בצופרי היישוב. לעמוד בחוץ כשהשמיים צבועים שקיעה וברקע מתנגן לו פיוט קבלת שבת, רגע כזה מרגש, רק ימי הקורונה יכלו לזמן לי.
כמה פעולות שעשינו ביחד עם לא מעט מתנדבים:
מיפוי קהילתי – התחלנו בשלב מוקדם למפות ולהכיר את הצרכים השונים ביישוב, כדי שנוכל להיערך לבאות. יצרנו קשר עם 500 בתי אב. ווידאנו פרטים ובררנו צרכים, זאת הייתה הזדמנות לקבל מידע חדש שלא הכרנו.
המתנדבים מצידם הרוויחו להכיר המון אנשים חדשים שבשום צורה אחרת אולי לא היה יוצא להם לשוחח איתם…
הקמת מערך פעילי שכונות – כמענה לישוב שגדל והפך מישוב אינטימי לישוב גדול עם שלוחות וזרועות, ניסנו בשנים האחרונות להקים מערך של פעילי שכונות שהופכים לשגרירים של השכונה\הרחוב מול המזכירות וועד המנהל ומול רכזת הקהילה אבל הרצון הרומנטי להישאר קטן ואינטימי גבר.
זמן הבידוד יצר את ההזדמנות להרים את הפרויקט. 16 פעילי שכונות, הפכו לאם/ אב בית של השכונה ונתנו מענה לצרכים פיזיים וסוציאליים. הם ידעו לספר על זוג שכנים ששני בני הזוג איבד את הכנסותיו, על אנשים שהפכו ברגע לבודדים, המון מקרים שרק פעיל בתוך הרחוב והשכונה יכול לזהות בתוך ישוב גדול. מצורך למענה בחירום, הפכה השכונה לתת קהילה עם מניין, ריקודי עם ברחוב, שלטים שכונתיים, בגדי יד שניה שעוברים בסל מבית לבית ויוזמות שכונתיות אחרות שלא היו קורות בזמן אחר.
וועדת ערבות הדדית – מיפתה את העסקים המקומיים ואת בעלי העסקים העצמאיים שהכנסה שלהם נעצרה. לאחר המיפוי בנינו אתר אינטרנט שמפרסם ומשווק את העסקים וקידמנו קמפיין – משלמים היום, מקבלים את התמורה אחרי הקורונה.
ZOOM לא בכפרנו – פשוט לא עבד, לא הרצאות לא אימונים, חוץ משכבת גיל הוותיקים שהוצפו בהרצאות מרתקות, שאר הקהילה הצביעה ברגליים, מחאת האנטי ZOOM.
כוכבת הקורונה – הסיפרייה – רותי הספרנית החליטה שאם מוחמד לא בא אל ההר, הספרנית תגיע עם הספרים אל התושבים הביתה. המייל הוצף בהזמנות ספרים. רותי המליצה, למדה העדפות אישיות ובסיומו של כל יום נסעה ברכב גדוש ספרים והניחה בפתח כל בית. אליה הצטרף נער האופניים, שהיה חייב להתאוורר, ביחד הם חילקו 1,923 ספרים! איסוף הספרים לא היה פחות חגיגי, רכב עם מגפון חלף ברחובות עם מוסיקה וקרא על סיום ימי הקורונה והחזרת ספרים לרכב שחולף ברחובות. בשורה התחתונה אני מרגישה שהרווחנו. כי כשיש תשתית קיימת ומאפשרת, לחיות בקהילה בזמן קורונה זה מאתגר אבל מחבר.
למדנו על עצמנו כמה וכמה דברים וחידדנו את מה שידענו – את הצורך בתמיכה שלנו כקהילה בדור המייסדים, בתשתית וועדות וביצירת מעורבות חברתית שיוצרת כר פורה לרעיונות. וכמובן בלהכיר בטוב, בהתכנסות משפחתית, בטיולים בוואדי בזמן שהנוף מתחלף מחורף לאביב לקיץ, מירוק, לצהבהב, לצבע ברונזה.
אז תודה ולא תודה לך קורונה יקירתי
היה, קרה
למדנו מה שלמדנו
הבנו
ולא רוצים יותר
רוצים לחזור ' לאור המסמא' (תודה לתמר להמן על האור המסמא)
