בתוך שלל החינוך האדיר של כל מוסדות החינוך שהרשת מלווה ותומכת ניתן היה לחוש שאט אט כל הפרטים מתחילים להתהדק ולהתקרב יותר ולחוש כי כולנו חלק ממשימה גדולה, מחברה גדולה הלוקחת אחריות על עתידה ועתיד ילדיה.
בתכני הכנס ניתן היה למצוא הרצאות מבית ומבחוץ, מובילים חינוכיים וקהילתיים וכן דמיות הגות ומעשה שאינם חלק מקהילות מיתרים.
בין המרצים היה גם מפגש עם הגברת עליזה בלוך ראש עריית בית שמש שסיפרה על ההתמודדות שלה בעיר בה יש יותר מ 500 מוסדות חינוך שבהם מתחנכים אוכלוסיות שונות ומגוונות. בהרצאתה הסבירה עליזה כי עלינו להבין את עומק השוני הקיים בין מוסדות החינוך והאנשים בעירה ולכבד כל אחד את עולמו של רעהו, גם במחיר בה האחר נוגד את ערכיך. עליזה קבעה כי לפני כל הניסיון לחבר ולגשר וליצור מסגרות שיח, יש לקבל את העבודה כי ישנן אוכלוסיות הראות את העולם החברתי / יהודי / ישראלי אחרת, ובכך הימים הקדושים והחשובים להם לא תמיד יתכתבו זה עם זה ולא תמיד יהיה להם מכנה משותף עם שאר החברה בישראל. לדבריה, יש לקבל זאת כעובדה שצריך לחיות אתה, עליזה בלוך מאמינה כי כל ניסיון לאחות להכריח וליצור באופן חוקי כפיתי מסגרת אחידה ומכנה משותף יעלה בתוהו. לדוגמא לימודי הליבה, שהינם החלטה הנוגדת את עולם הערכים של האוכלוסיות החרדיות הינם דוגמא לבעיה בהבנת האחר: לו יצויר ששר חינוך חרדי יכפה את לימודי ה"ליבה" שלו על כלל האוכלוסייה הדבר יקוממם ויעורר התנגדות ענפה. ולכן כל ניסיון לכפות לעצוב להלחים חיבור מבלי להכיר בשוני ובטבעיות שלו יעלה חרס. האלטרנטיבה שהציע עליזה לבית שמש היא לתת לכל אחד לקיים את אמונתו כפי שהוא רואה אותה והחוט המגשר יירקם מכל מיני שיתופי פעולה אינטרסנטים שהם תולדה של חיים בעיר אחת כמו חלוקת מגרשים, בניה ותשתיות.
כאיש חינוך הפעיל תקופה ארוכה בחינוך המשלב, טענות אלו שלחו אותי לחשוב ולהרהר בדברים. ראשית שאלתי עצמי האם גישת החיבור הטבעי נטול המלאכותיות וה "אינטרסים" הינה אידאולוגיה לכתחילה או בדיעבד, ויש להבדל זה משמעות כי יתכן שגישה זו יכולה להצליח בעיקר בבית שמש ולא במקום אחר. בית שמש היא עיר עם פערים מאוד גדולים מבחינה זהותית, והקשר של חלק מהאוכלוסייה עם מוסדות המדינה והחברה בישראל הינם סוגיה סבוכה. יתכן שגישתה של עליזה בלוך מאפשרת לעיר לשגשג על אף כל הבעיות והפערים משום שהיא מטמיעה קבלה של כל דרך זהותית ואמונית הקיימת בעיר, מתוך רצון להתעלות על השוני ולחפש מכנה משותף כלכלי- עירוני. להבנתה דווקא חופש הפעולה הזה ייצר כבוד הדדי שיאפשר לקבוצות הזהות ( חסידים, עולים, מתנגדים, חילונים, דתיים לאומיים ) קשר ומחויבות שתירקם באופן טבעי ותוביל לעשיה משותפת.
אל מול תפיסה זו חשבתי על אמירה מעניינת של מרטין בובר על המהפכה הצרפתית והאמריקאית:
המהפכה הצרפתית הביאה לעולם את השילוש הקדוש של האזרחות, 'חירות, שוויון ואחווה'. החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות, וכולם שכחו את האחווה'.
בובר רואה את המהפכות הגדולות בהיסטוריה ואת הערכים שהובילו אותם ,ומביע תרעומת על שכחת האחווה בסולם הערכים. אחווה היא אותה רגש ידידות חזק הממצב את הסולידריות והקשר כמעין משפחה ואחים. בובר טוען כי האחווה היא דבק שבונה את הערכים הללו וכי הזנחתו מוציאה את התבלין העיקרי מסלט הערכים הללו. בעיני, החינוך המשלב מאמין כי ישנם תהליכים טבעיים שיתרחש בין זהויות שונות אך על מנת לבנות את האחווה והסולידריות אנו זקוקים למסגרת חינוכית וקהילתית שנוכל לקיים את האחווה מתוך מבט עיניים וללא טיווח תקשורתי, שנוכל להבין את כאבו של האחר מתוך קרבה ונוכחות ולא מתוך אינטרס משותף על תקציב או מגרש טניס חדש שישרת את כולנו.
האחווה הנוצרת בכל מפגש בבית הספר ובקהילה אין לה מתחרים באף מעגל שיח או פעילות מגשרת. החיים המשותפים והחינוך המשותף הם מפעל אין סופי לאחווה בחברה הישראלית, מפעל שהינו מגדל אור להמוני תקוות של החברה הישראלית המתהווה, מפעל שדורש מכל אחד לעשות מאמץ ולהכיר את כל הפועלים בו, לכאוב את כאבם ולשמוח בשמחתם. ולקיים לבסוף חברות אמת ואחריות הדדית על החברה על אף הפערים והשוני.
נאהב אורן משמש כרכז חינוך יהודי בעמותת יחד מודיעין
