"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם״
גם את המשפט הזה כל אחד ואחת מאיתנו מבין/ה קצת אחרת.
גם אצלנו, כלומר בינינו – ב"הרכב הבית של זית" המעורב שלנו- זו תקופה לא פשוטה. לא נפגשנו כמעט פנים אל פנים ורק קראנו זה את זו ברשתות החברתיות ואיבדנו קצת אחיזה ואמונה ביחד שלנו.
אבל אז, בשבוע אחד, נפגשנו גם בבסמינר "ניצנים", גם בחתונה של הבן של איתן (חבר ההרכב) וגם בהשתלמות מיתרים על השבת – והצבע חזר ללחיים.
למדנו, שאין תחליף למפגש פנים כל פנים. שהַפָּנִים הם הכלי הרוחני שלנו- להיראות ולראות. כשאנחנו לא רואים את הפָּנִים של האחר (ובודאי בעת הזו) אין לנו ביטחון במַּיִם המתוקים שיש בו עבורי ובי עבורה. ללא "מי הפנים" הללו, אי אפשר להרוות את הנפש הסדוקה מצמא – בלעדיהם אין באמת לֵב הָאָדָם.
ב"קבלת השבת" שערכנו ביום שלישי בכנס מיתרים, הבנו את הכח המרפא שיש ליחד שלנו עבור המתקהלים איתנו. הרגשנו את הצמא הלא מודע שיש לציבורים השונים להיות גם ביחד לצד הדעות הסותרות. לראות פנים.
הבנו שאנחנו יכולים ליצור עבור החברה הפצועה שלנו נווה מדבר – נווה מדבר בו לא צריך להסכים בו על שום דבר. לא צריך להתווכח. לא צריך אפילו לדבר. לא חייבים לחייך. רק להניח ולנוח, רק להיות, פנים אל פנים. גלויי עיניים. כולנו- כל הגוונים.
אנחנו ״הרכב הבית של זית״, הרכב מגוון מאוד בזהויות היהודיות שבו. אנחנו מביאים את הגוונים שלנו אל המפגש ואת האהבה שיש בינינו. הקהל מביא את הגוונים שלו. וכולנו מתכנסים ביחד, יושבים על גדת הנחל, בצל האקליפט הענק – שרים, מדברים מילה. נותנים לרוח לשטוף מאיתנו את המועקה. רק לרגע. ביחד.
ומשם – כל אחת ואחד- הולכים לשבת שלו/ה. לשבת של כולנו.
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"
אמן
