סתיו 2015. אני יושבת וצופה בחדשות. ערב, ערב. רואה את המראות הקשים מנשוא. המראות של מלחמת האזרחים בסוריה. מזדעזעת ממיליוני הפליטים והעקורים הנסים על נפשם מזוועות המלחמה. נחרדת למראה הפשעים כנגד האנושות הצפים ועולים מן המרקע: הפצצות, נשק בלתי-קובנציונאלי, רבבות אלפי אנשים המחרחרים למוות. הרס. חורבן. אבדון. יושבת, צופה ומתכווצת עם השאלה: איך שוב? האם לא למדנו דבר מן העבר? כיצד ייתכן שהעולם שוב עומד מנגד? כיצד זה שהעולם שוב שותק?
ובעוד המחשבות האלו הולכות ומתרוצצות בראשי, הלכה והתחדדה בי ההכרה המטלטלת שהפעם, הפעם "העולם" – זה גם אנחנו. אנחנו – מדינת ישראל. אנחנו – כל אחד ואחת מאתנו. אנחנו – אני, אתה, את. הפעם כבר לא נוכל להניח את הזעם, התסכול או הכאב על "העולם" – רק על מדינות אחרות, רק על אנשים אחרים. הפעם, כך הבנתי באותם רגעים, חייבת להיוולד אצלנו ההכרה המטלטלת שבבחירה שלנו לשתוק, לעמוד מנגד, להתעלם – ויהיו אשר יהיו הסיבות הטובות שיובילו אותנו לבחור כך – פירושו של דבר יהיה שאנו בוחרים צד. צד המאפשר לרוע הזה להתקיים. אנחנו חושבים שבכך אנו מצילים את עצמנו ושומרים על עצמנו, אבל למעשה אנו בוגדים בעצמנו. בוגדים בזהות שלנו, בערכים שלנו, בעבר שלנו. אנחנו בוגדים בצלם האלוהים שבנו וזה שבקורבנות.
חמש שעות נסיעה מביתי, ארבע שעות נסיעה מתל-אביב, ודקות ספרות מכל אתרי הקיימפינג שבצפון, מתקיימת מציאות אחרת לחלוטין – של דם ואש ותמרות עשן. מן העבר האחד – חיים, מן העבר השני – גיהנום.
תובנות אלו, הן שהביאוני לצאת בקריאה לתושבי הישוב בו אני גרה "תקוע" בשלב ראשון, ובהמשך לכל תושבי גוש עציון (שתקוע היא חלק ממנו) – להביא לביתי ציוד סיוע הומניטרי מזון תינוקות וכד.
תוך זמן קצר מאוד, סלון ביתנו התמלא בחבילות חבילות חבילות של סיוע ונשמה.
במהרה התרחבה היוזמה , בזכות שותפות מדהימות (בת עמי שורק, עליזה רז-מלצר, לילך כהן ואורטל מוסצ'י) ל 120 נקודות איסוף מכל רחבי הארץ מאילת ועד רמת הגולן – מימין ומשמאל, דתיים, מסורתיים וחילוניים נשים וגברים ויחדיו העברנו טונות של סיוע למשפחות נשים וילדים סורים, מעבר לגבול.
אדם לאדם אדם. מאות לבבות חברו יחד, לראות את האדם שמעבר לגדר. מעבר לגדר הגבול, אבל בעיקר מעבר לגדר שבתוכנו. אותה גדר שמפרידה בין "אני" ו"אתה", בין "אנחנו" והם". ורואה בזר, באחר, בשונה, אדם שאין לי שום מחויבות כלפיו במקרה הטוב, ומקור לאיום על קיומי או זהותי במקרים רבים אחרים.
חורף 2022. אני יושבת שוב וצופה בחדשות. ערב, ערב. רואה את המראות הקשים המגיעים מקייב, בוצ'ה, מריופול – אוקראינה. שוב נחשפת לזוועות ידי אדם. שוב עדויות נוראיות על הרג, אונס ושבי. ומבינה ששוב פשעי המלחמה ורצח ההמונים בפתח. גלגל חוזר בעולם ועל במת ההיסטוריה שוב עולה מלחמה עקובה מדם וכל המוסר העולמי והערבות האנושית ההדדית ובכללה היהודית– ישראלית עומדת למבחן נוסף.
ושוב, יחד עם נשים ואנשים טובים, שאינם מוכנים להשלים עם רוע הגזירה, אנו עוסקים בהעברת ציוד סיוע הומניטרי, בחילוצים מתוך הזוועה, ובהענקת מעטפות טיפול לאלו המגיעים בעור שינהם לארץ .מעט אור בתוך החושך.
שנה למלחמה באוקראינה (ב24.2) תזמן לנו נקודה בזמן לעצירה ולהתבוננות על בחירותינו כמדינה, כחברה וכעם ביחס למלחמה הזו.
כמו אז , גם עתה – אני סוברת שחשוב לא להפסיק להפנות את המבט גם החוצה, להבין שאנחנו חלק מאנושות רחבה ובה התרחשויות דרמטיות לקיום ולמוסר העולמי עם השלכות לא פחות דרמטיות על הקיום הפיזי והזהותי שלנו – ישראל.
בתוך העשייה אין מקום להתבוננות ומחשבה. הלב רוגש, הידיים פועלות, הרגלים רצות. אך לאחר שחוזרים הביתה, ומתבוננים לאחור, מתחילה להתבהר ההבנה כי במעשה הזה יש את הביטוי העמוק, מבחינתי לפחות, של שלושת הרבדים השונים המרכיבים את זהותי. הרובד האנושי-אוניברסאלי, של אהבת האדם באשר הוא. הרובד הישראלי, של עם רדוף סבל וכאב, שסיפורו מתחיל בעבדות מצרים, בקורות ימיו נרשמו אסונות רבים שבאו עליו מרודפים ושונאים רבים, ואך זה מקרוב – הושמד שליש מן העם בהשמדת העם הנוראית ביותר שהתרחשה עלי אדמות. והרובד היהודי – שרואה בבחירה לקום ולעשות מעשה ביטוי עמוק של הפסוק שהיהדות הורישה לעולם: "כי בצלם אלוהים ברא את האדם". ביטוי שפירושו לא רק לקיים את האמור בעשרת הדברות: "לא תרצח". אלא גם מבקש להרחיב זאת ולדאוג – שלא לאפשר את הרצח הבא, כפי שניסח זאת פרופ' יהודה באואר:
"כדאי שנוסיף על עשר הדברות עוד שלוש דברות נוספות:
לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך
לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך
ולא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"
(פרופ' יהודה באואר)
* * *
יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו שהזיכרון צריך להוליד מעשה. שהלקח מן השואה הוא אינו רק שלא נהיה הקורבן, או חלילה שנהיה המבצע. אלא שבשום פנים ואופן, לא נהיה כמשקיפים סבילים נוכח רצח המונים. פעמים רבות מתקיימים ויכוחים בחברה שלנו, בין ימין ושמאל, ומאשימים אלו את אלו שהם שכחו את הלקח שעלינו ללמוד מן השואה: אלו טוענים, שהצד האחר שכח את המסר לפיו "לעולם לא עוד" – לא ניתן שלא יהיה בידינו את הכוח הדרוש לנו בכדי להגן על עצמנו. ואלו טוענים, שהצד האחר שכחו את המסר לפיו "לעולם לא עוד" – לא ניתן שלא יהיה לנו חלק באחריות ובערבות הדדית כלל אנושית שלעולם לא עוד לנו, כמו גם לאחרים!לא מדובר ב"זכויות אדם" אלא "בחובות אדם"! שהן נחלת ימין שמאל, דתי כחילוני, הן נחלת האדם באשר הוא!
בעקבות דבריו של פרופ' יהודה באואר, בעקבות יום השואה הבינלאומי – אני מבקשת להניח בפנינו את הציווי "לעולם לא עוד" – לעולם לא נעמוד מנגד.
לקראת יום השואה הבינלאומי שיחול ב 27.1 שעוסק בזכר הקורבנות ובלקחי השואה אני רוצה להביא בפניכם את "מנשר הניצולים" אותו נשא בנאומו ניצול השואה צבי גיל, בטקס שחתם את הכנס הבינלאומי שהתקיים ביד ושם בנושא: "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות". אני מאמינה שהמנשר כמו גם היום עצמו, בכוחם להזכיר לעצמנו את מה שאמור להיות חקוק על לוח ליבנו יום יום – אנו נדע תמיד לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה:
"אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: “אני זוכר את מה שאירע בשואה”. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות… במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.... אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.... על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות..... השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות... מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים!
