דמותה של אסתר זכתה לציורים רבים באומנות בכלל ובאומנות היהודית בפרט בשלהי ימי הביניים, בימי הרנסנס ובעת החדשה. ואולם בתקופה מוקדמת יותר כמעט ולא ניתן למצוא דימויים חזותיים של אסתר. אחד מן הציורים הקדומים ביותר של אסתר מצוי בציור הקיר בבית הכנסת בדורא אירופוס שבמזרח סוריה, על גדות נהר הפרת, מהאלף הראשון לספירה. בין סיפורי המקרא השונים המעטרים את קירות בית הכנסת, מופיע גם סיפור מגילת אסתר.
בציור זה, לא תופסת אסתר מקום מרכזי. במרכז הציור מופיעה דמותו של מרדכי כשהוא רכוב על סוס, והמן הולך לפניו. וברקע נראים אחשוורוש ואסתר. כך גם, בציור קיר אחר מאותו אתר, מופיעות דמויות נשיות: יוכבד, מרים, ובת-פרעה, אך גם הן אינן מרכזו של הציור. בשני המקרים ניכר שהנשים מקבלות הכרה על פועלן, ואין ניסיון להסתיר שהן אלו שהביאו לפתרון הקונפליקט בעלילה. ואולם אין הן זוכות לעמוד במרכז הבמה. על פי קריאה פרשנית זו הרי שההקבלה של סיפור מגילת אסתר לסיפורו של משה מלמדת בעיקר על המקום השולי שניתן לאסתר בסיפור המגילה במקרה זה.
תמונה זו, הממקמת את אסתר בשולי סיפור המגילה, מאחורי הקלעים, עם תפקיד משמעותי – כמלכה היושבת על כס המלוכה – אך לא במקום מרכזי, היא כמובן רק דרך אחת לצייר את סיפור המגילה. הצגה אחרת לגמרי של סיפור המגילה ומקומה של אסתר בסיפור המגילה משתקף ממקורות שונים, טקסטואליים וחזותיים כאחד, המעמידים את אסתר במרכז סיפור המגילה והופכים אותה לדמות מופת שיש לשאת אליה עיניים. ואכן כך בחרו אמנים רבים.
ואכן, מימי הרנסנס ועד ימינו בחרו אמנים ואמניות רבים להציג את אסתר במרכז הבמה: כדמות מרכזית בהתפתחות העלילה, וכדמות מעוררת השראה ובעלת השפעה בחברה. ברבים מן הציורים היא מוצגת כדמות חזקה, בולטת, כריזמטית, שאינה חוששת לפרוץ את תקרת הזכוכית שלה ולהוביל לשינוי בעולמם של הגברים שביקשו לשלוט בה ובמציאות כאחד.
אידיאל נשי זה עומד כמובן בניגוד למקום האישה המשתקף מן הציור של אסתר בבית הכנסת בדורא אירופוס. בציור מדורא אירופוס משתקפת דמותה של האישה שנמצאת בשולי החברה. וגם אם היא אישה חשובה ובעלת כישורים, בסופו של דבר היא נותרת מאחורי הקלעים, מאחורי הגברים המובילים את סיפור החיים הציבורי.
דבר זה אינו מפתיע כמובן, והוא משקף תהליך שתרבויות רבות מצויות בו כיום, לאחר מסע של עשרות ומאות בשנים של שינוי מעמד האישה תפקידה והגדרת מקומה: מחברה פטריארכלית, שבה גבר – זה או אחר – עומד בראש המשפחה, ולמעשה רק בידיו נמצאים המפתחות לניהול הכלכלי, החברתי והציבורי של המשפחה, השבט או הקהילה, אל חברה שהחירות של היחיד – ובכלל זה החירות של האישה – עומדת במרכז. מחברה שיש בה חלוקה מגדרית מהותנית, לפיה מהות האישה סובבת סביב חיי הבית והמשפחה ומהות הגבר סובבת סביב חיי החברה והציבור, אל חברה שרואה את החלוקה המגדרית בין גברים ונשים כתהליך תִרבות (שאפשר לתמוך בו או להתנגד אליו), אך לא מקדשת אותה. ומחברה שמדירה נשים מהמרחב הציבורי במובנים רבים לחברה שמאדירה נשים.
על כל פנים, הציורים מעמידים בפנינו שתי אפשרויות של נשיות: מן הצד האחד אפשר לראות באסתר אייקון של אישה הממלאת את תפקידה ה"מסורתי" בכך שהיא נותרת מאחורי הקלעים, מולידה את הילדים, דואגת למזונם החומרי והרוחני כאחד, ואחראית על כל ענייני הבית. מן הצד השני אפשר לראות באסתר אייקון של אישה הממששת את ייעודה כ"אישה משוחררת", בכך שהיא בוחרת לשאת בתפקיד ציבורי, בוחרת לממש את תכונותיה הטובות כדי להוביל ולהנהיג את הקהילה והחברה שבה היא חיה.
אל מול שני סגנונות הציור של אסתר, אל מול שני האייקונים הללו של הנשיות, עומד הציור היהודי מפרס מהמאה ה-17 ומציג אפשרות אחרת.
במאה ה-14 חי בקהילה היהודית באיראן משורר יהודי דגול, שחיבר עשרות יצירות בפרסית-יהודית הכתובה אותיות עבריות ובראשן פואמות שנכתבו כפרשנות לסיפור המקרא, ומכאן זכו לשמם בקרב בני הקהילה היהודית בפרס: "שרח שאהין על התורה" – פרשנות שאהין (זהו שמו או כינויו) על התורה. יצירותיו הגדולות עוסקות בסיפורי בראשית, בסיפור יציאת מצרים, בספר עזרא ובסיפור מגילת אסתר. יצירות אלו משלבות בצורה יוצאת מגדר הרגיל את התרבות הפרסית לצד התרבות היהודית. מבחינת התוכן – היצירות משלבות מקורות יהודיים מן המקרא והמדרש לצד מקורות עממיים בתרבות הפרסית. מבחינת הצורה – היצירות בנויות כפואמות פרסיות מאותם ימים, הבולטות שבהן הן השאהנאמה – "ספרי המלכים" – פואמות של המשורר פירודסי שחי במאה ה-11 לספירה, והפואמות של המשורר הפרסי חכים ג'מאל א-דין נזאמי, שחי במאה ה-12. ומבחינת הלשון – הלשון היא כאמור פרסית יהודית, והכתב הוא כתב עברי.
שמו של המשורר אינו ידוע. הכינוי מולאנא שאהין שיראזי הוא ככל הנראה שם עט ספרותי. מכיוון שלא יודעים את שמו קיימת מחלוקת היכן בדיוק בפרס חי, אם שמו מרמז על מקום מושבו או אולי הניב הלשוני יכול לחשוף את מקומו. על כל פנים יצירותיו של מולאנא שאהין שיראזי הפכו ברבות השנים ליצירות חשובות מאוד במסורת של הקהילות היהודיות דוברות הפרסית.
יצירתו של שיראזי העוסקת במגילת אסתר נקראת בפרסית: "ארדשיר-נאמה", על שמו של ארדשיר, שהיה אבי השושלת הסאסאנית בפרס במאה השלישית לספירה. על פי סיפור המגילה בגרסתו של שיראזי, אדשיר הוא לא אחר מאשר אחשוורוש (בחינה היסטורית אדשיר חי מאות שנים מאוחר יותר). על פי המסופר ב"ארדשיר-נאמה", לארדשיר, כלומר לאחשוורוש, ולאשתו אסתר נולד בן – ובן זה הלא הוא כורש – המנהיג שאפשר את שיבת ציון ואת בניית בית המקדש השני (רעיון זה נבע כנראה מספרות המדרש, בה חזר נשנה כמה פעמים רעיון זה שכורש נולד לאסתר ואחשוורוש. כפי שאנו למדים למשל מאוצר המדרשים: "כשנשלמו שבעים שנה לחרבן הבית ולגלות נבוזראדן, עמד כורש בן אחשורוש ואסתר בת אביחיל […]".(יהודה דוד אייזיינשטיין, אוצר מדרשים, מדרש עשר גלויות, פרשה ה')
כשלוש מאות שנה לאחר שכתב שיראזי את ה"ארדשיר-נאמה" זכו עמודי הפואמה בעיטורים סגנוניים וצבעוניים. אחד מהאיורים מלווה את שורות השיר המתארות את כורש כבנם של אסתר ואחשוורוש. והנה, בעוד ששיראזי עצמו לא עסק בתיאור הלידה של כורש, הרי שהמאיירים בחרו לצייר את רגע הלידה עצמו. בציור רואים את אסתר כורעת ללדת, רגליה מפוסקות ומבין רגליה מגיח התינוק (כלומר – כורש). מצדדיה של אסתר עומדות חמש נשים המסייעות לה בלידתה: אחת אוחזת בה מאחור. שתיים נוספות תומכות בה משני צידיה. אחת מקבלת לידיה את ראשו וגופו של העולל שמגיח לעולם. האחרונה מחכה עם קערת מים לרחוץ את גופו של העולל עם צאתו לאוויר העולם.
כפי שכתבה אריאלה אמר, ציור זה מבוסס על מסורת ציורים פרסיים של הולדת נסיכים ומלכים, וניתן למצוא במסורת הפרסית כמה וכמה ציורים מעין אלו, שהפרטים בהם דומים מאוד לציור זה. אך עבור מי שצמח מתוך המסורת היהודית-נוצרית, מי שהצניע את הגוף, הרי שיש בציור זה חידוש גדול מאוד. ודאי כשמדובר בטקסט עם הקשר דתי-מסורתי, וודאי שמדובר בדמות מן המקרא. אפילו בעבור מי שצמח מתוך המסורת ההלניסטית-רנסנסית-מודרנית, שקידשה במובנים רבים את הגוף וביקשה להבליט את יופיו, הרי שיש כאן בכל זאת חידוש גדול. אף על פי שבמסורת התרבותית הזו העירום היה דבר שאין להתבייש בו, במובנים רבים נשמר קשר גם בה השתיקה בנוגע ללידה. די לנסות להעלות בדמיוננו את הציורים והפסלים של גדולי האומנים העוסקים בעירום – גברי או נשי – שרבים הם כחול על פני הים, ולאחר מכן לנסות להעלות בדמיוננו את הציורים והפסלים שמתארים את הלידה, המאורע הגופני והרוחני הגדול ביותר שיכול להתקיים בתולדות חייו של האדם, וכנראה עבור רובנו יהיה זה בבחינת "אחד מאלף לא מצאתי".
תופעה זו קיימת לא רק ביחס לאומנות החזותית אלא גם באומנות הכתובה: יצירות רבות עוסקות במיניות, שירים, קטעי פרוזה, סיפורים קצרים, ככוכבים אשר בשמיים לרוב. אך כמה יצירות עוסקות בלידה? מתי מעט. וגם הם על פי רוב מעודנים, נקיים, מצונזרים, צנועים עשרת מונים ביחס ליצירות העוסקים במיניות.
דבר זה אינו מקרי בעיניי, אלא הוא תואם במידה רבה לשני המודלים של הנשיות שעליהם דיברתי לעיל. בתיאור של מודל הנשיות המשתקף מתמונתה של אסתר בבית הכנסת בדורא אירופוס, המודל הפטריארכלי – אכן תפקידה של האישה סובב סביב הלידה והילדים, אך האישה לעולם נותרת בשולי החברה, לעולם נותרת בבית פנימה, צנועה, מכונסת, ממודרת – ועל כן ודאי שהלידה אף היא נותרת בחדרי חדרים, נשמרת בשתיקה, מדוברת אך ברמיזה, ונותרת בשפת הרזים של הנשים, ולא פורצת אל תוך מרחבי החיים שמעבר לזה, וממילא היא גם אינה מוצאת את דרכה אל יצירות האומנות. גם בתיאור של מודל הנשיות המשתקף מתמונה של אסתר בתמונות מתקופת הרנסנס ואילך, המודל של האישה המשוחררת, נדחקת הלידה אל שולי סיפור החיים. זאת משום ששחרורה של האישה בא בראש ובראשונה מן התלות בהולדה ובילדים. אישה משוחררת היא אישה שהגדרתה אינה נובעת מכוח החיים המופלא הטבוע בגופה – ללדת חיים. גם במסגרת חיים שכזו הלידה וכל הכרוך בה – מההיריון ועד להנקה – אינם נעשים למרכיב מרכזי בתרבות החיים וממילא גם נעדרים מן האומנות הטקסטואלית או החזותית.
כשהתבוננתי לראשונה בציור זה עלו בקרבי שני קולות שאט-אט הלכו והתחברו לקול מורכב אחד.
הקול הראשון הצביע על הציור בהשתאות, ואמר – היכן עוד ראית ציור של לידה באופן כה ישיר? הרי זה נפלא שהציור מבטא את הנשיות, שבכוחה להביא חיים לעולם, במלוא עוזה מבלי צורך להסתיר ולצנזר אותה. פלא הוא הדבר שאין עוד ציורי מקרא שכאלו, ודאי שעה שגיבורות מקראית רבות מתוארות כמי שסבלו ארוכות מכך שלא זכו בפרי בטן. על כן מן הראוי היה שציורים רבים יעסקו ברגע המכונן הזה, בחייהן הפרטים ובחיי העם. הקול השני הצביע על הציור בביטול וטען שאינו נושא שום בשורה, להפך, הוא מחזק את העמדה הפטריארכלית שלפיה האישה אינה עומדת בפני עצמה, בזכות כישרונותיה ויכולותיה, כי אם רק ביחס לצאצאים שהיא מסוגלת להביא לעולם. אלא שלבסוף שני הקולות התמזגו יחד לתמונה אחת. הציור נעשה לאייקון מחודש של נשיות. נשיות שמבקשת לחגוג את נשיותה בהעצמת ההיבטים של לידה, הנקה, גידול ילדים וכו'. אך לא מתוך כפייה. לא מתוך הדרה מן המרחב הציבורי. אלא מתוך חירות, ובחירה מודעת, מתוך מתן פומבי למה שבעבר נותר רק בשוליי החברה. בכך הפך ציור זה לאייקון חדש של אסתר, אייקון נוסף של נשיות.
נשיות שהיא קודם כל החירות לבחור את הדרך, וזאת בדומה לאייקון של ה"אישה המשוחררת", אך היא אפילו משוחררת עוד יותר ממנה. זאת משום שהיא משוחררת לא רק מכבלי המבנה הפטריארכלי, המותיר את האישה לשאת בדומיה את הריונה, להצניע את לידתה ולהניק את ילדיה במחשכים. היא משחוררת גם מהחובה שלה לנסות ולהוכיח את היותה "אישה משוחררת", כלומר, מהניסיון להראות בכל צעד ושעל שהיא אינה כבולה למבנה הפטריארכלי, דבר שמוביל לא אחת להיותה כבולה לאידיאל "האישה המשוחררת", הכובל אותה לחיים של קריירה, "הגשמה עצמית", שליחות וכדומה. ואלה לעיתים כבלים חזקים לא פחות. מתוך אותה חירות גדולה בוחרת האישה לחזור אל הנשיות במובן הקרוב לאייקון "הנשיות המסורתית", ומבקשת לחגוג את פלא גופה וכוחות החיים שהוענקו לה כאישה, ולהפוך אותם לביטוי המרכזי ביותר של נשיותה, שהיא כאמור נשיות משחוררת, מופגנת, פומבית, המבקשת להציב את אותם מרכיבים במרכז החיים לא רק של האישה, או של הנשים, אלא של החברה בכללותה – במרכז החיים התרבותיים והחברתיים.
זהו ייחודו של הציור היהודי-פרסי של אסתר הכורעת ללדת: הוא מציג את אסתר כגיבורה, כדמות שיש לשאת אליה עיניים -בדומה לציור אסתר באייקון של "האישה המשוחררת", ולא כמי שניצבת בשוליים, או כמי שמספרים עד כמה תפקידה חשוב, ובלבד שהוא ייעשה בחדרי חדרים. אך שלא כמו בציורים האחרים של "האישה המשוחררת", בציור זה שחרורה של האישה אינו בא לידי ביטוי בכך שהיא מביאה אל קדמת הבמה את יכולות המנהיגות שלה, את התפקידים הציבוריים שבכוחה לשאת, אלא בכך שהיא יכולה לחגוג באופן פומבי את האימהות שלה, את הפלאיות שבהבאת חיים לעולם, את ההנקה והענקה המתמשכת שבאימהות.
בשולי הדברים, אוסיף ואומר, כי מתח זה, המתחיל במתח השורר בין האייקונים השונים של אסתר, בין המודלים השונים של הנשיות, הוא מתח קיומי אותו חוות נשים רבות בימינו הנקרעות בין ההגשמה העצמית והקריירה לבין תפקידן כאימהות. לצערי, מתח זה, המעסיק רבות מן האימהות הצעירות בימינו, הוא מתח שרק מעט מן האבות מרשים לעצמם להתחבט בו. וזאת משום שהם, על פי רוב, נענים לאייקון אחד, חד-חד ערכי ואין הם פותחים את עיניהם לראות, שכשם שישנם מודלים שונים של נשיות, כך ישנם מודלים שונים של גבריות. ולצד המודל הרווח מתקיים גם המודל האבהי, המציב במרכז חייו של גבר, אף אם אין בכוחו להורות, ללדת ולהניק, את ההתמסרות המלאה לילדים ולגידולם.
אין זה אומר שהם נמנעים מכל סעד ועזרה בתחומים אלו. אך הם אינם רואים אותם כתכלית מרכזית של קיומם, כאחריות מלאה המונחת לפתחם, או כאבן-הראשה של פועלם. טוב וראוי היה, בעיני, לו אותם מודלים סותרים של אסתר והנשיות, היו גם מתקיימים בעולמם של הגברים. ואף הם היו עומדים אל מול מודלים שונים של מרדכי וגבריות. ואל מול המודלים השונים, היה כל אחד ואחד, מתחבט ומתלבט, כשם שמתחבטות השנים. ומבין כל המודלים היה סולל כל אחד, כשם שסוללות הנשים, את המודל הישר והטוב בעיניו, הנכון לו ולמשפחתו.
