בימים הסוערים הפוקדים אותנו נשמעים קולות המתנגדים בכל עוז להידברות, לדיאלוג, לשיח ולפשרה. הם חשים – כי לא זו העת. הם מרגישים – שכאשר אנו נלחמים על צדקת דרכנו, אין מקום להידברות, אין מקום להתפשרות. דיאלוג בעת הזו נמשל בעיניהם לכניעה; פשרה בעת הזו – נראית בעיניהם כאובד צלמה של האמת. אין זו עת לדבר.
מנגד, ברשת מיתרים על קהילותיה ומוסדות החינוך שבה – מניפים בימים אלו דגל של דיאלוג. יחד עם שותפים רבים לדרך אנו מבקשים, דווקא בימים שהרוחות סוערות, לחזור ולומר על הקלישאה הנושנה שאין לנו דרך טובה יותר מלפתור את הבעיות שבנינו מאשר לדבר עליהן. הידברות – כך אנו אומרים – היא צו השעה. עת לדבר.
מה עומד ביסוד המחלוקת הזו, והאם אפשר למצוא לה הד עמוק יותר במקורות עמנו? אליסף תל-אור, סמנכ"ל התוכן והאקדמיה ברשת מיתרים, סבור שבהחלט כן. המחלוקת אודות הדיאלוג, ועוד יותר מכך – מושא המחלוקת עצמו, כלומר צלמו ודמותו של בית המשפט עצמו – היא זו שעומדת בליבת המחלוקת שבין הצדדים השונים.
בפרק מתוך ספרו של אליסף תל-אור: "תלמוד שנוי במחלוקת" מציע אליסף להתבונן על הדברים דרך סוגיה מקבילה בתלמוד הבבלי והירושלמי. סוגיה שמובילה אותנו אל אחד מיסודות המחלוקת אודות תפקידו של המשפט: האמת תפקידו של המשפט הוא להוציא את האמת לאור, לעשות צדק? או שתפקידו של המשפט הוא לשמור על הסדר החברתי, להשיב את השלום לעולם? במחלוקת מרתקת הנשמעת מבין השיטים של התלמוד הבבלי והירושלמי – מציג תל-אור את היסודות האידאולוגיים והתיאולוגיים של כל אחד מן הקולות הללו. כדרכם של חכמים – לא נמחה קולו של התלמוד הבבלי מפני קולו של התלמוד הירושלמי, ולא הושתק קולו של הירושלמי על ידי התלמוד הבבלי. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. ולוואי וגם אנו נדע בעת הזו – לראות, באלו ובאלו דברי אלוהים חיים.
