במובן מסוים, השאלה הקבועה "איך עבורך לגדול ביישוב מעורב?"
במשך הרבה שנים זכתה גם לתשובה קבועה:
שזה פשוט, טבעי, מתבקש אפילו. כך היה כשיצאנו למחנה קיץ של הצופים, שבט כמעט יחיד מעורב; כך היה כשהגיעו משלחות של מנהלים ממשרד החינוך, להבין כיצד מתנהל בית ספר מעורב; כך היה כשביקרנו חברים מיישובים אחרים, או כאשר סבתא הגיעה אלינו לביקור, מירושלים העיר הגדולה…
אבל ככל שחולפות השנים, אני מרגישה שהתשובה מקבלת פנים נוספות. עדיין יש בה ממד מתבקש בעיני, לאור אתגרים של חיבור בין אוכלוסיות בחברה הישראלית, לאור הצורך בגיוון אנושי, לאור העניין שחיים לצד אלו השונים ממני מאפשרים לי.
אך בעניין הפשטות שבדבר- היום קיימות בי מחשבות נוספות.
נעם כנערה שהתגוררה בכפר אדומים, מעט השתאתה על אותם מנהלים שעמדו נפעמים מול ההתנהלות הבית ספרית המשלבת אוכלוסייה חילונית ודתית. "על מה כל הסיפור? זה לא כל כך מסובך. אנחנו חיים יחד, פשוט חיים.
במרבית הזמן, כך היה הדבר- חיים משותפים לצד חברים השונים ממני, באורח החיים שלהם, באמונות שלהם; ביחס שלהם כלפי התפילה או השבת; היה משהו טבעי באופן שבו היה אפשר לבחור להיכנס לתפילה, או לשיח שחרית; הקשר היומיומי שבו פשוט חולקים יחד שגרה. לרוב לא עוצרים לדבר אותה או לשאול עליה.
יש בכך דבר מדהים; היכולת לחיות יחד, על השוני והדמיון, ושתהיה זו חוויה פשוטה. דווקא בתקופה סוערת כגיל הנעורים, בו השוני עשוי להביא לטלטלה זהותית, היכולת פשוט לקיים חיים משותפים היא מתנה אדירה.
יחד עם זאת, ככל שחולפות השנים, נעם שבקרוב בת 30 מבקשת גם שיח אחר: שיח על המורכבות שבחיים המשותפים, שבו דיון על מחלוקות באורחות החיים, הצפת פערים הקיימים ונדחקים מפני השגרה, דווקא העצמת השוני כי הוא הוא היוצר מגוון כל כך יפהפה. אולי הדבר נכון יותר בגיל מבוגר, או כחלק מהשיח הציבורי בעניין. "זה לא כל כך פשוט!" היום אני אומרת לעצמי. אם אני רוצה שהקב"ה יהיה חלק בלתי נפרד מחיי, איך אפשר שלא לשוחח עליו? אם אני רוצה שהזהות היהודית-דתית שלי תכיל מורכבות, איך אפשר לחיות לצד השוני בלי לדבר אותו, לברר אותו, מול עצמי כמו גם מול האחר? לפעמים הרצון לחיים משותפים הרמוניים ונעימים מביא אותנו לפשטות, לשגרה מבורכת שיוצרת חשיפה בריאה ורציפה לזולת השונה ממני. יש בכך יופי ותום בעיני. אך לפעמים, הרצון הזה מביא אותנו להישאר ברובד מסוים של שיח, של אינטימיות. כדי לא לפגוע, כדי לא להביא לידי ביטוי מחלוקות, כדי שהמכנה המשותף יהיה ההיבט הדומיננטי ביותר. לאחרונה אני מבקשת שההרמוניה תבוא בי לצד בירור עז, סערה או תשוקה להגיע ללב הדברים. אני סבורה כי יש פלא גדול ביכולת לצאת יחד למסע גם כאשר הספינה לעיתים שטה בהרמוניה מעל פני המים, אך גם כאשר היא לעיתים מטלטלת, מקרבת-מרחיקה ביננו, כאשר כולנו חוטפים מחלת ים מידי פעם, כאשר מידי פעם קופצים למים להתרענן. וחוזרים יחד אל אותה הספינה. כאשר חוזרים אל השקט, הספינה כבר לא מהווה מרחב סטרילי – אבל גם נוספה בה חיוניות.
אני מאמינה שהחיים המשותפים כמו שאני רוצה לדמיין אותם, מכילים אתגר אדיר: בהם היכולת לשלב בין רצון לקרבה, לקשר, לחיבור מתוך חיי היומיום – יחד עם הכלה של מורכבות, של יכולת ליצור שיח כנה ואותנטי גם כאשר הדברים מאתגרים ביותר.
מה יכול להביא לחיבור בין כל אלו?
למדתי פעם פירוש יפהפה על ברית הקשת בענן:
הרי הקשת היא מיכל אדיר של ניגודים – היא מסמלת שלום, אך חץ וקשת מהווים כלי מלחמה (רמב"ן בפירושו לתורה); ניגודיות הצבעים שבה אל מול הלבן שמכיל את כולם יחד; החיבור שלה בין שמים וארץ, בין רוחב לגובה; הנקודה החמקמקה בה היא מופיעה, הכורכת שמש עם גשם; באופן סמלי ומרתק, גם השעה המיוחדת בה נבראה היתה ערב שבת בין השמשות- נקודת תפר קסומה ויוצאת דופן.
ליצור שלום בין שניים הדומים זה לזה – היא משימה פשוטה יחסית.. שכן השלום והקרבה היא "פשיטא" עבורם! דווקא בתווך בין מרכיבים שונים לשלום יש פוטנציאל להשפעה אדירה. באותו אופן, אני חשה כי לקהילות מעורבות יש הייעוד, השליחות והיכולת ליצור שלום של ממש בין השונה, לשאת הפכים – וכמה חשוב שיהיה בהן מקום לחיים פשוטים ובהם שגרה מיטיבה, לצד מקום לשוני, למורכבות, ולדיאלוג המרתק הנוצר בתווך שביניהם.
נעם ארז, נשואה לאלישיב ואמא של יהל, במקור מכפר אדומים וכיום מירושלים. עובדת בסוכנות היהודית, ובכובעים אחרים עוסקת בכתיבת תכנים, בהדרכת קבוצות ובריכוז פרויקטים חינוכיים.
