הקריאה בתורה מאגדת בתוכה שני מרכיבים שונים, הפוכים במידה רבה, ושלעיתים אף שורר ביניהם מתח מהותי: האינטלקטואליות – העיון והמחשבה מחד, והטקסיות – הריטואל והמעשה הטקסי מאידך.
האינטלקטואליות דורשת מן האדם להפעיל את שכלו, לעורר את מחשבתו, לבחון את הדברים כמשקיף מן הצד, לתת שם והגדרה לרגשותיו, ולהציע לטקסט או למעשה פרשנות מתקבלת על הדעת.
הטקסיות מנגד דורשת מן האדם להתמסר ללב , לעורר את רגשותיו, לחוות את הדברים מבלי לנסות לתהות עליהם, מבלי להפוך את המעשים והחוויות למילים והגדרות, ולקחת חלק בריטואל אשר בכוחו להניע את האדם או החברה.
המתח שבין שני המרכיבים האלו הוא אינו דיסוננס בהכרח, כי אם גם מתח מפרה. שכן כל אחד מהמרכיבים חסר דבר מה, וסכנות כרוכות בצידה של תפיסת העולם ואורחות החיים שאין בהם משני המרכיבים יחד:
מן הצד האחד, האינטלקטואליות היא אליה, אך אליה וקוץ בה, משום שרק בני האליה מצליחים להגיע אליה, ורבים ביקשו לעלות אליה – ולא עלה בידם. ממילא, היא גם לא מאפשרת לקהל הרחב להתכנס סביבה ולהפוך אותה לגורם מלכד של הקהילה, החברה, העם.
יתרה מכך, היא אינה מאפשרת לילדים צעירים לקחת בה חלק משמעותי. הם לעולם מודרים ממנה, ורק במקרים יוצאי דופן הם יכולים להביט בהשתאות על אותם המבוגרים המנהלים חיי מחשבה ועיון. וממילא שאלת החינוך של הילדים עומדת בדרך זו בסימן שאלה – כיצד יוכלו להיכנס בשערי אותו החינוך, אם רק לכשיתבגרו יוכלו לקחת חלק של ממש ולטעום מטעמה הטוב של התבונה?
מן הצד השני, הטקסיות והריטואל הם כלים שבכוחם ניתן לתת מענה להיבטים רבים שהאינטלקטואליות אינה יכולה לענות עליהם, אך סכנה כרוכה בצדם: הטקסיות שעומדת היא במנותק מהאינטלקטואליות מעודדת במידה רבה בורות, ומחנכת את האדם להשתיק לעולמים את חוש הביקורת. וממילא מתוך כך מובילה לידי יצירת חברה מנוונת, חברה שבה אין יצירה ופריחה – אלא רק שקידה על השמרים. חברה שעלולה להידרדר גם לשליטה רודנית – דתית, לאומית או אחרת, שבה מוקדי השליטה כולם מועברים לידיהם של מחוללי הטקסים, ואילו יתר בני הקהילה או הלאום, וודאי שהצעירים שבחבורה – הילדים, אינם יכולים לבקר ולשאול, להטיל ספק או לצעוק: "המלך הוא עירום".
ליצור את שביל הזהב
הקריאה בתורה בבית הכנסת, כפי שאני מפרש אותה, וכפי שאני מפרש את הסוגיה בתלמוד הירושלמי, המהווה בעיני פרשנות נפלאה למעשה זה – היא למעשה הצעה ליצירת שביל זהב בין הטקסיות והאינטלקטואליות, שביל אשר במעשה של ממש מחבר בין שני מרכיבים שונים בתכלית אלו, ומציע למקיימים אותו להצליח לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידם, וכך לשמר את היתרונות שבכל אחד מהמרכיבים ולהמעיט בסכנות או בחסרונות הכרוכים בכל אחד מהם.
את קריאת הכיוון לפרשנות זו כאמור אנו מוצא בפרשנות של התלמוד הירושלמי למעשה הקריאה בתורה, בסוגיה ממסכת מגילה, ואותה אבקש ללמוד יחד אתכם:
במשנה מסכת מגילה נאמר: "הקורא בתורה, לא יפחות משלושה פסוקים. ולא יקרא לתורגמן יתר מפסוק אחד…" (מסכת מגילה, פרק ד', משנה ד)
ממשנה זו אנו למדים שבימי המשנה, על אף שהדבר לא מופיע במשנה כחיוב גמור, היה מקובל לקרוא לאחר כל פסוק ופסוק מפסוקי התורה את התרגום שלו לארמית. תרגום התורה לארמית נועד כפי שמסביר הרמב"ם, וכמותו פוסקים ופרשנים רבים, בכדי לאפשר לעם ששלט באותם הימים בשפה הארמית, אך לא שלט כ"כ בשפה העברית, להבין את המסופר בתורה. וכך כותב הרמב"ם (1138-1204):
"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם, מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו, עניין הדברים".
(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה, פרק י"ב, הלכה י)
מסורת זו לא נשתמרה במרבית עדות ישראל, וכבר לפני מאות בשנים בקהילות רבות פסקו מלקיימה משום שהשפה הארמית שוב לא הייתה שפה מרכזית כבעבר. וכך כותב רבנו יעקב בן אשר (1269-1343) "בעל הטורים" בספרו:
"ונראה שהם היו רגילים לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית אבל לדידן מה תועלת בתרגום כיוון שאין אנו מבינים אותו".
("ארבעה טורים", אורח חיים, סימן קמ"ה)
כיום משמרים את מנהג קריאת התרגום הארמי לתורה בעיקר בקהילות יוצאי תימן, כפי שכותב הרב יצחק רצאבי פוסק ישראלי-תימני בן זמננו:
"מנהגינו גם בזמנינו לתרגם הפרשה (תרגום אונקלוס) וההפטרה (תרגום יונתן בן עוזיאל) וחלילה לבטל המנהג, כי הוא מיוסד על פי דעת הגאונים שהתרגום חובה מתקנת נביאים".
(שולחן ערוך המקוצר, אורח חיים, שבת, סימן ס')
אך למרות שבמרבית עדות ישראל לא מתקיים מנהג זה בפועל, הרי שבעבורנו – דוברי העברית או אף יודעי העברית מכוח לימוד התורה, הרי שהקריאה עצמה בתורה מלכדת שוב יחד בחובה את המשמעות השונה שהייתה לקריאת התורה עברית ולקריאת התרגום בארמית.
ומעצם כך – אפשר לראות את הפנים השונים המשתקפים בסוגיה התלמודית בכל אחד מהמרכיבים: הקריאה בתורה בעברית והקריאה בתורה בארמית, כשני מרכיבים המתקיימים בעת ובעונה אחת בקריאת התורה בעברית עבור הציבור המבין את השפה העברית. אך לעת עתה, אתייחס אל הדברים כפי שהם מופיעים במקורות – כמורכב משני חלקים: מקרא ותרגומו.
טקס הקריאה בתורה
הקריאה בתורה בעברית בבית הכנסת היא המרכיב הטקסי בעיני, משום שהיא זו שמחוללת את המעשה שבכוחו לאסוף אל בית הכנסת את כלל הציבור, על יכולותיהם האינטלקטואליות השונות, שאלמלא הקריאה בתורה מתוך הכתוב לא היו נאספים כלל אל בית הכנסת; היא זו שהמרכיבים הרגשיים בה חשובים על המרכיבים האינטלקטואליים – והראיה לדבר שהעם שהתאסף בבית הכנסת בימי המשנה והתלמוד לא הבין את פשרה, ובכל זאת איש לא מעלה בדעתו לקרוא את התרגום בלבד, ולא להקדים לקריאת התרגום את הקריאה מתוך "המקור" – הקריאה מן התורה עצמה. נוסף על כך, הקריאה מתוך התורה מסמלת את הטקסיות משום שבשונה מן התרגום, שמיד ארחיב על משמעותו בעיני, היא קריאה ריטואלית שאינה דורשת מלבד יכולת הקריאה גם יכולות אינטלקטואליות של חשיבה וביקורת, יצירה ופרשנות.
בשונה מכך, התרגום מסמל מעיני את המרכיב האינטלקטואלי. ראשית משום שהתרגום נועד, כפי שראינו לעיל, לבאר את התורה לקהל שהתאסף בבית הכנסת. כלומר להפוך את הדבר מטקס דתי, ללימוד תורה, כאשר הוא פותח בפני כל אחת ואחד מקהל השומעים את דלתות הפרשנות. ודי אם נזכיר בקצרה את העריצות ששלטה בימי הביניים באמצעות הכנסייה, שעה שהמאמינים הקתולים לא יכולים היו להפעיל את המחשבה והביקורת שלהם על הנאמר בטקסים הדתיים או בפרשנות של הכמרים לכתבי הקודש – כיוון שלא הכירו את השפה של כתבי הקודש ושבה נאמרו התפילות והטקסים הדתיים, בכדי להבין עד כמה משמעותית בחירה זו.
בנוסף לכך, התרגום – כל תרגום – הוא מעשה שמבטא את המחשבה האישית, היוצרת של האדם. אמנם נכון אמירה זו לכאורה גם ביחס לתורה עצמה, מעצם היותה טקסט. אך הבחירה לראות בתורה טקסט אלוהי, עלולה לגרום לכך שהתורה תהפוך מטקסט המסמל אינטלקטואליות לטקסט המסמל טקסיות. שכן אם היא נתנה על ידי אלוהים – מה שהופך אותה לקדושה הוא מקורה ולא מקוריות מחשבתה, היא כלל לא עומדת לביקורת ומבחן, כמו כל טקסט אחר הזוכה במשמעותו רק ביחס שהאדם מפגין כלפיו. ועל כן אני רואה דווקא בתרגום התורה את הסמליות של האינטלקטואליות. והבחירה של חכמים להצמיד את קריאה התרגום לקריאה בתורה היא למעשה ההכרה של חכמים בחיוניותם של שני מרכיבים אלו.
ואכן, באמירה דומה לזו פותחת בעיני גם הסוגיה בתלמוד הירושלמית. הסוגיה נפתחת בסיפור, שההד שעולה באוזני בשעת קריאתו הוא הוא הרעיון שעמו פתחתי: הטקסיות והאינטלקטואליות שונות זו מזו וזקוקות זו לזו. ולמרות שאפשר היה לחשוב שהקריאה בתורה – הטקסיות עצמה, היא המעשה החשוב יותר, הרי שאין הדבר נכון, ותהליך המחשבה והעיון שמתרחשת לצידה ובעקבותיה חשוב באותו האופן:
"רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חד בר נש קאים מתרגם סמיך לעמודא (-עלה ונכנס לבית הכנסת בחמא, ואדם אחד קרא את התרגום לתורה, כאשר הוא נסמך ונשען על העמוד). אמר לו: אסור לך, כשם שניתנה באימה וביראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה".
בשעת קריאת התורה חייבים לעמוד, כך נאמר בתחילת הפרק השלישי של מסכת מגילה, ודרשתו של רבי אבהו בתחילת הפרק השלישי של מסכת מגילה באה להסביר עניין זה:
"ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה') – ואמר רבי אבהו:
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה!"
(תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"א ע"א)
ביחס לאמירה זו, אומר רבי שמואל בר רב יצחק – שלא רק בעת קריאת התורה, הקריאה הטקסית, יש לעמוד, אלא גם בשעת התרגום, בשעת המעשה המסמל ופותח את הפתח האינטלקטואלי של פרשנות התורה.
כלומר, ניתן היה לראות בקריאת התרגום רק אמצעי, כלי עזר לאלו שאינם מבינים את הקריאה מתוך הכתובים עצמם, וממילא להתייחס אליה באופן פחות מכובד מקריאת התורה, וכך חשב כנראה אותו ברנש שקרא בבית הכנסת בחמה. אך רבי שמואל בר רב יצחק מלמד אותנו שאין כך הדבר: קריאת התרגום שוות ערך היא לקריאה מן התורה עצמה.
אך רבי שמואל בר רב יצחק לא מסתפק בהשוואת מעמדה של האינטלקטואליות לטקסיות, וצועד צעד נוסף, בדבריו ההסבר שלו לאותו ברנש הוא משווה בין "מעמד הר סיני", נתינת התורה: "כשם שניתנה באימה וביראה" לבין מעשה התרגום. כלומר, מעשה התרגום הוא אינו מכשיר בלבד, הוא אינו אמצעי, והוא אף אינו נספח למקור, אלא הוא מה שלאמיתו של דבר יכול להפוך את קבלת התורה, את הטקסיות, לדבר בעל ממשות, בעל אחיזה, בעל משמעות עבור האדם, ואלמלא כל אלו – אנו נותרים עם הרשם החיצוני בלבד, רושם של טקסיות, אך שלא ניתן לתארו, על פי רבי שמואל בר רב יצחק – כ"קבלת תורה".
כל עוד מתבוננים על הדברים מנקודת המבט הטקסית: מעמד הר סיני, תורה מן השמיים וכו' – קשה לקבל את דבריו אלו של רבי שמואל בר רב יצחק. אך מרגע שמתבוננים על הדבר גם מנקודת המבט האינטלקטואלית הרי שהדברים מתבארים, שכן אין טעם במלמול חסר פשר, והטקסט הופך להיות משמעותי רק מרגע שהאדם יוצק בו משמעות.
רעיון מעין זה מגולם בעיני בסיפור התלמודי על רבי יהושע בן לוי:
"ר' יהושע היה רגיל לשמוע פרשה מבן בנו בכל ערב שבת. פעם אחת שכח ונכנס לרחוץ באותם מרחצאות של טבריא,
והיה סמוך על כתפו של ר' חיא בר-אבא. נזכר שלא שמע פרשה מבן בנו, חזר ויצא.
אמר לו ר' חיא בר-אבא: ולא כן לימדתנו, רבנו – אם התחילו אין מפסיקים?
אמר לו: חיא בני, קלה היא בעיניך?
שכל השומע פרשה מבן בנו, כאילו הוא שומעה מהר-סיני,
שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדתי לפני ה' אלוהיך בחורב".
(ירושלמי, מסכת שבת, פרק א, הלכה ב, מתורגם ומעובד על פי ספר האגדה)
רבי יהושע בן לוי יוצק משמעות הפוכה מהמקובלת, למעמד הר סיני, ורואה אותו לא כמאורע טקסי, אלא כשיח אינטלקטואלי של לימוד, של יצירת פרשנית חדשה, של קריאה מחודשת שאפשרית בעצמאותו של הדור הצעיר, הנכד בסיפור, בטקסט הקנוני.
הסוגיה התלמודית צועדת כעת צעד נוסף, ומספרת סיפור נוסף שהתרחש בבית הכנסת בחמה:
"רבי חגי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חונה קאין מתרגם ולא מקים בר נש תחתוהי (- עלה ונכנס לבית הכנסת בחמה, ראה שבעל הקורא בתורה קורא גם את התרגום, ולא העמיד מתרגם לצידו שיקרא לצדו).
אמר לו: אסור לך, כשם שנתנה על ידי סרסור, כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור.
עאל (-קם) רבי יהודא בר פזי ועבדה שאילה: "אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'".
רבי שמואל בר רב יצחק מתנגד לרעיון שהאדם שקורא בתורה הוא גם זה שיתרגם. ובעוד שאפשר היה לחשוב שסיבת ההתנגדות שלו תנבע מכך שהאדם עלול להתבלבל, או לאבד את המקום שבו אחז, הוא מציע הסבר אחר לגמרי ששוב מייצר השוואה בין מעמד הר סיני עצמו לבין מעשה התרגום:
רבי שמואל בר רב יצחק ורבי יהודה בן פזי מסבירים שהתורה נתנה לבני ישראל לא באופן ישיר, אלא על ידי משה: "אנכי עמד בין ה' ובניכם…", ומכאן שגם בשעת התורה – אי אפשר שהקורא בתורה – המסמל את נותן התורה, ישמיע לעם את התורה באופן שהעם יוכל להבין, אלא זהו תפקידו של אדם אחד – המסמל את משה.
ההשוואה שיוצרים רבי שמואל בר רב יצחק, ורבי יהודה בן פזי, בין נתינת התורה לבין מעשה התרגום, שוב מעידה על המקום המרכזי שהם (ובעקבותיו התלמוד הירושלמי שבוחר להביא את דבריו ללא עמדות המנוגדות לתפיסה זו) מוצאים במעשה התרגום.
אך הם מגלמים בדבריהם אלו משמעות רדיקלית יותר, לפיה התורה לעולם צריכה להינתן על ידי תרגום. כלומר, הבחירה שהעם יקבל את התורה באמצעות שליח – בימי משה או בימיהם של חכמים, אינה מעשה של בדיעבד, הנובע ממעמדו של העם. מעשה זה אינו נובע מכך שהעם אינו יכול להבין את שפת המקורית של התורה או לקבל את שפע האור שבהתגלות. הוא נובע מכך שזהו הדגם הראוי – בעיניהם של חכמים – לנתינת התורה:
נתינת התורה נעשית לעולם באמצעות התרגום; קבלת התורה – באופן שבאמת מחולל את קבלתה, מתרחש רק כאשר האדם מפעיל את כוחותיו הפרשניים אודותיה – רק כאשר הקריאה בתורה הופכת מטקסיות לאינטלקטואליות.
על רעיון זה הולך ומוסיף הסיפור הבא, שאף הוא מספר על בואו של רבי שמואל בר רב יצחק לבית הכנסת בחמה:
"רבי חגי אמר: רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חד ספר מושט תרגומא מן גו סיפרא (-עלה ונכנס לבית כנסת בחמה, וראה אדם הקורא את התרגום מתוך הספר, מתוך הכתוב). אמר לו: אסור לך, דברים שנאמרו בפה – בפה, דברים שנאמרו בכתב- בכתב".
בסיפור זה עומד המתח בין קריאת התרגום לקריאה בתורה כמתח שבין הדיבור החי, הדיבור שבעל-פה, לבין הקריאה מתוך הכתוב, מתוך האותיות הדוממות. כאשר רבי שמואל בר רב יצחק מתנגד להפיכת התרגום (אמירה זו מעניינת גם בהקשר התרבותי-הלכתי, כאשר בפועל, בניגוד לאמירה זו, אכן הפך התרגום ברבות השנים לתרגום כתוב, לתרגום הנקרא מן הכתב) לתורה כתובה.
יצירת החלוקה הנחרצת בין הקריאה בתורה –הנקראת מתוך הכתוב, לבין התרגום – שצריך להישאר בגדר תורה שבעל-פה, בגדר דיבור חי, מחזקת את הסמליות שבה טענתי את כל אחד מהמרכיבים: הקריאה מתוך הכתוב, מתוך הספר מתאימה לסמליות של הטקסיות שכן הטקסט הוא מה שמוביל את הקורא והטקסט נותר לעולם אותו הטקסט. ואילו אמירת התרגום תואמת את הסמליות של האינטלקטואליות שכן האדם מחולל בכוח פרשנותו של התרגום, ואותו הפסוק יכול להיתרגם לשבעים לשון ושבעים פנים.
תורת האדם
פרשתי את דברי התלמוד לעיל על אודות התרגום כמלמדים על כך שרק בכוחו של התרגום, רק בכוחה של הפעילות האינטלקטואלית להפוך את התורה למשמעותית, להפוך אותה לתורת האדם, והדברים האמורים בפסקה האחרונה מן התלמודים מבארים בעיני את הסיבה לדבר: הטקסיות, הקריאה הטקסית, חשובה ככל שתהיה, ובעלת משמעות ציבורית ככל שתהיה, לא יכולה להפוך לתורת האדם, כיוון שהיא נאמרת מן הפה ולחוץ – פשוטו כמשמעו. ואילו התרגום, מסמל את הדיבור החי, את הדיבור – שהופך את הקריאה בתורה מאותיות דוממות לרחשי לב, לדיבור חי שדרכו יכול הקורא לבטא את כל רחשי ליבו, כמיהות נפשו, אמונותיו ודעותיו.
כפי שאמרתי בראשית דברי, דברים אלו נכונים גם במציאות שבה קוראים בתורה ואין מתרגמים, שכן עיקר המעשה הוא לא המעשה הטקסי, אלא הפרשנות והכוונה שמעניקים לו. וכשם שניתן לקרוא תרגום – כפי שנעשה במרוצת הדורות, מתוך הכתוב ובכך לאבד את משמעותו הייחודית של התרגום – שעליו מצביע התלמוד בשורות אלה, כך כמובן שאפשר לקרוא מתוך התורה ללא תרגום, שעה שהקריאה הטקסית הופכת עבור בעל הקורא או בעלת הקריאה לדיבור חי, לדיבור הנוגע בנימי נפשו, המתחבר לאמונותיו וספקותיו, לחייו על שלל הגוונים שבתוכם.
רעיון זה, כמובן מתכתב עם דיבור-חי שעלה על הכתב במרוצת הדורות בספרי הגות ומחשבה רבים על אודות הדיבור החי, ומתוך המבחר הרב אבחר לצטט רק קטע אחד, מהעתיקים שבהם, את דבריו של אפלטון ששם בפיו של מורהו סוקרטס, בדיאלוג: "פיידרוס":
סוקרטס: הרואים אנחנו לנגד עינינו שיח אחר, אחיו האציל של זה שבכתב, ומכירים לדעת כיצד הוא בא לעולם, וכמה הוא עולה על הלה בטיבו ובכוח פעולתו? פיידרוס: לאיזה שיח מתכוון אתה, והיאך הוא נוצר? סוקרטס: הרי הוא זה שנכתב בנשמת הלומד והוא מסוגל להגן על עצמו, ויודע לדבר באוזני מי שראוי שידובר באוזניו, ולשתוק לפני מי שיפה לו השתיקה. פיידרוס: אתה רומז לשיחו החי והנושם של היודע, וכוונתך לומר שהשיח הכתוב בדין שייקרא בבואתו של החי?"
דברים אלו מובילים אל הפסקה הבאה של התלמוד, שבה מופיעות תהייה ותשובה, שהן מהוות מעין חשבון וסיכום של הנאמר עד כה:
"רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזה מהן חביבין,
אלא מן מה דכתיב (-מהו שכתוב): "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" – הדא אמרה (-זהו שאמרה): אותן שבפה חביבין".
התלמוד מסכם את הדברים שנאמרו עד כה בתהייה – מה אם כן חביב? דברים שבכתב, או דברים שבעל-פה, הקריאה בתורה או התרגום, הטקסיות או האינטלקטואליות.
התלמוד עונה על שאלתו, ולא מותיר עוד מקום להסתפק, וגם בשונה ממקומות רבים אחרים בהם הוא מציג ריבוי קולות ודעות, כאן הוא חותם את הדיון בהשמעת דעה אחת בלעדית: דברים שבעל-פה] התרגום, הדיבור החי, האינטלקטואליות – הם החביבין יותר, הם החשובים יותר, הם התכלית הסופית, ואליהם נספחת הטקסיות, ולא להפך.
את המקור לתשובתו מוצא התלמוד בפסוק: "כי על פי הדברים האלה…" – כאשר עצם הבחירה להביא את הפסוק הזה, בו משמעותן המילולית של המילים "על פי " היא איננה "תורה שבעל פה" ולהפוך את הקערה על פיה, ולהפוך את אותן המילים למילים אחרות, היא מעין הדגמה הלכה למעשה של הרעיון התלמודי, שגדול התרגום, שגדולה התורה שבעל-פה, שיכולה להעניק משמעויות אין סוף לכל פסוק ופסוק, שיכול כל אחד ואחת למצוא באותן המילים הטקסיות את מילותיו שלו, שעה שהוא משתמש בכליו האינטלקטואליים: הביקורת, המחשבה היצירתית, החשיבה ועוד.
ואפשר להשיב לחכמים באותו המטבע, ולדרוש את דרשתם שלהם באופן הפוך, שיהפוך גם את מילותיהם הדוממות לדיבור חי, ולהחזיר את כוונת המילים לכוונתה הפשוטה, אך יחבר אותה לרצף העניינים של הסוגיה התלמודית, ולא לרצף הפסוקים האמורים בתורה, ולומר ש"על פי הדברים" – אלו הדברים שפירשנו אנו לאורך הדרך, לאורך הקריאה התלמודית – אשר מהן עלה באופן ברור שלאינטלקטואליות הבכורה.
כאן, בשל העמדה הנחרצת בדבר עליונותה של האינטלקטואליות על פני הטקסיות, אפשר היה לשכוח את נקודת המוצא בה פתחנו – על החסרונות הקיימים גם בצידה של האינטלקטואליות, על תקפידה הנצרך של הטקסיות, ועל כן חוזר התלמוד ומדגיש, את הצורך בשניהם גם יחד:
רבי יוחנן ורבי יודן ברבי שמעון (- שתי דרשות, שאין ידוע מי מבין שני החכמים אמר כל אחת מהן): חד (-אחד) אמר: אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית ואם לאו איני כורת אתך ברית. וחרונה (-ואחרון, השני) אמר: אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב את נוטל שכר ואם לאו אין את נוטל שכר.
טקסיות אינטלקטואלית
התלמוד אם כן מציע שביל זהב, דרך אמצע, כלשונם של אריסטו והרמב"ם, שבו יש להישמר מלבטל את אחד מן המרכיבים: האינטלקטואליות או הטקסיות, ויש לפסוע תוך כדי ששני מרכיבים אלו משלימים ומאזנים זה את זה.
אך יחד עם זאת, התכלית של הפסיעה הזו היא אחת: חיי העיון והמחשבה, חיי הפרשנות והיצירה, הדיבור החי, התרגום – האינטלקטואליות. לפני שנעבור לפסקה האחרונה של הסוגיה, ולחלק האחרון של דברים אלו, אבקש לסכם את המסע שעברנו לאורך הלימוד: טקסיות, כפי שהצתי בפתח דברי, שאינה מובילה לאינטלקטואליות היא עקרה, היא מסוכנת, אין היא ראויה להתקיים. טקסיות שכזו היא אינה אלא מצג שווא, עגל זהב, שמסמא את עיני האדם, שעלול בנקל להביא לניצול, לרודנות, לאיבוד צלם אנוש.
בראשית הלימוד עלה הרעיון שעצם קביעת התרגום כחלק מהטקסיות, כחלק מהקריאה בתורה, מצביעה על כך שהטקס אינו שלם באם האינטלקטואליות לא כרוכה בו. כלומר, שני המרכיבים שווים הם בערכם, דבר שהתחזק בסיפורים הראשונים שעלו בסוגיה התלמודית. לאחר מכן, בעקבות הסיפורים שהופיע בתחילת הסוגיה התלמודית, הלך והתבהר מקומה המרכזי של האינטלקטואליות ותפקידה הנעלה של האינטלקטואליות שעולה על תפקידה של הטקסיות.
ולבסוף רעיון זה, שהוטעם בטעמים שונים במהלך הסוגיה, נאמר לקראת סופה באופן הבהיר ביותר. אך כאמור, דברים אלו לא נאמרו בכדי לבטל את הטקסיות ולהפקיר אותה כעפר הארץ, אלא בכדי למסגר את הטקסיות כמסד לאינטלקטואליות. כלומר, מקומה של הטקסיות הוא להוות מסד אישי, קהילתי ולאומי שעל גביו תוכל לצמוח האינטלקטואליות, מסד שבכוחו למשוך את לב השומעים, לקרב אותם לחיי העיון, להשלים את המישור האינטלקטואלי בחוויות רגשיות, למלא את התפקיד החשוב של אך אלו כולם מרכיבים של טקסיות הנבנית סביב האינטלקטואליות.
הקריאה בתורה בבית הכנסת על פי הסוגיה התלמודית היא למעשה טקסיות אינטלקטואלית. היא מאגדת בחובה את שני המרכיבים האלו יחד, ומלמדת את החשיבות של שניהם בעבור האדם, הקהילה, הלאום, כשהיא מעמידה במרכז הטקסיות לא את הטקסיות עצמה, אלא את האינטלקטואליות שצומחת על אדניה.
דברים אלו מביאים אותנו אל הפסקה האחרונה של הסוגיה, שמותחת את המיתר המתוח בין הקריאה בתורה לבין תרגומה, אל מעבר לתרגום, אל התרגום של התרגום – אל התורה שבעל פה, שעוברת מדור לדור, מאם לבן, מאב לבת, שהולכת ומתגדלת, הולכת ומתפתחת, הולכת ומשתנה, נבצעת במגוון רחב של צבעים – אך כולם נשארים מתוחים על המיתר שמתוח בין התורה שבכתב לתרגום – לתרגום של התרגום:
"אמר רבי יהושע בן לוי: עליהם ועליהם דברים הדברים כל בכל מקרא ומשנה ולמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש לפני רבו – כבר נאמר למשה מסיני, הדא הוא דכתיב (- זהו שכתוב): "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא" וחברו משיבו: "כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו".
דבריו של רבי יהושע בן לוי לכאורה לא שייכים לענייננו: מה לתרגום התורה וללימוד התורה וחידושי תורה? אלא, שכפי שכבר כתבתי, תרגום התורה, התרגום של כל יצירה, הוא למעשה גם פרשנותה. והתרגום של התורה שנותר תורה שבעל-פה, שלא הופך לאות כתובה בעצמו, הוא למעשה הדיבור החי, השיחה האינטלקטואלית, הפרשנות האישית, שמעניק האדם, כל אדם, גם התלמיד הוותיק וגם הנכד – שכאמור גם אותו מזכיר רבי יהושע בן לוי בדרשה אחרת באותו הקשר.
אותו מעשה אינטלקטואלי מצד אחד נעוץ בטקסיות: "כבר נאמר למשה בסיני". גם מהבחינה היסטורית, כביכול, שכן התורה שאותה מבארים ומפרשים, שאודותיה משוחחים – היא התורה שנתנה בסיני, היא התורה המסמלת את הטקסיות. וגם מבחינה אישית – האדם זקוק למסד, וודאי בגיל הצעיר, של הטקסיות, בכדי שיוכל להצמיח עליו פרד"ס של משמעויות, לבנות על אדניו עולם אינטלקטואלי.
ומצד שני, אותו מעשה אינטלקטואלי הוא התכלית של הטקסיות. גם מהבחינה ההיסטורית שאלמלא הפרשנות שהוענקה לכתבי הקודש לאורך הדורות, הפרשנות שהתעצבה והתחדשה, לבשה צורה ופרטה צורה, הייתה ככל הנראה היהדות עוברת מן העולם ככל הכתות והדתות של ימים עברו. וגם מן הבחינה האישית שהאדם – האדם נקרא לממש את יכולתיו, את קולו הייחודי, את חוש ביקורתו וכישרון יצירתו בכדי להפוך את האותיות הדוממות לדיבור חי, בכדי להפוך את הטקסיות השחורה כגחלי אש לוחשות, לאש לוהטת, באמצעות נשיפה הדיבור החי אודות המילים:
"בטקסט אגדי המופיע במסכת אבות מופיע המשפט הבא בעניין דברי החכמים: "וכל דבריהם כגחלי אש" (מסכת אבות פרק ב משנה י). אפשר לתהות: מדוע גחלים? מדוע לא אש? התשובה היא שהגחלים הופכות אש כאשר יודעים לנשוף עליהם כראוי! …ישנם תמיד מוחות דגולים אשר מערערים על דרך זו נשיפה. הם טוענים :ראו, הוא מפיק מן הטקסט דבר מה שאינו בטקסט, הוא מפיח משמעות משלו בתוך הטקסט…
ברם, כאשר עושים זאת עם גותה, כאשר עושים זאת עם ואלרי, כאשר עושים זאת עם קורניי, אותם מבקרים מקבלים זאת. נראה להם הרבה יותר שערורייתי לעשות זאת עם כתבי הקודש. יש צורך במפגש עם שושני בכדי לא להשתכנע על ידי אותם מבקרים. שושני לימד אותי: העיקר הוא שהמשמעות שנמצאה תהיה ראויה בחכמתה למאמץ שנדרש בכדי לחשוף אותה. את זה קיבלת מן הטקסט".
(בראיון שהעניק עמנואל לוינס ל- François Poirié, ונדפס בספר Emmanuel Lévinas, Qui êtes vous?)
"הקריאה בטקסט… מחזירה לו חיים, נותנת באפו נשמת חיים. ויותר מזאת, היא מרשה לעצמה להניע את הטקסט מהעבר אל העתיד… "ושננתם לבנך" – זהו אופן הקריאה והלימוד המומלץ בהם, לא כדי לשמר את המסורת כמו שהיא, שגם הבנים ימשיכו בדרך אבותיהם, אלא מפני שזוהי האפשרות החיה של הטקסט המקראי. לפתוח אותו אל העתיד, אל הבנים אל האחר".
(חנוך בן פזי, "הפרשנות כמעשה מוסרי- ההרמנויטיקה של עמנואל לוינס", עמוד 252-253)
דברים אלו, שנאמרו עד עתה, הם אינם רעיונות תיאורטיים בלבד, אלא גם אורחות חיים עבורי: בשעת הקריאה בתורה אני ממשיך את מסורת אבותיי, ואני עומד כל עת שבעל הקורא או בעלת הקריאה קוראים מן התורה. בכך אני מבטא את הכבוד שאני רוכש למעשה הטקסי, מתוך הבנה שלטקסיות יש תפקיד חיוני בחינוכו של אדם, בחייו, ובעיצובה של קהילה ולאום.
אך לצד עמידה זו, אני גם פותח את הספר שבידי – אחד מן הספרים מארון הספרים היהודי רחב הזרועות, קורא ומעיין, הוגה וחושב את מחשבותיי, בדומה לרב ששת שמתואר בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף ח' ע"א) שהיה מסובב את פניו בשעת קריאת התורה, ולומד, ואמר על כך: אני בשלי והם בשלהם.
העמידה – שהיא עצמה טקסית, מבטאת את היחס הטקסי שאני מפגין ביחס לטקס: יחס שהוא כאמור של הערכה והוכרה: ידיעה עד כמה חשוב מרכיב זה בחיי האדם. אך הפנים – כפי שמתואר במסכת ברכות אודות רב ששת, הפנים מוסבת אל הלימוד עצמו, אל האינטלקטואל הצומח מתוך הטקסי, ושהולך ומפליג מן הטקסי אל עבר מחוזות רחוקים, אל עבר החידוש שעתיד התלמיד הוותיק לחדש.
בכך אני מבקש לאחוז את החבל משתי קצותיו: לא לוותר על הטקסיות מזה. אך גם לדעת שהטקסיות היא אינה אלא המסד לבנייתה של אינטלקטואליות מזה.
