האם יש טעם עוד בתשעה באב בימינו? שאלה זו מלווה אותו מאז שחר נעורי, מאז שקראתי את הקטע התלמודי בו מספר רבי אלעזר בן פדת על רבי יהודה הנשיא שרחץ במעיינה של ציפורי בי"ז בתמוז, וביקש לעקור את תשעה באב:
אמר רבי אלעזר [בן פדת] אמר רבי חנינא: רבי… רחץ בקרונה [מיוונית: במעיינה] של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו [ולא הסכימו אתו].
אמנם התלמוד יודע מיד לתרץ את מעשיו של רבי, ולהסביר כי רצונו לעקור את תשעה באב לא היה אלא באותה שנה ספציפית שבה חל תשעה באב בשבת. ורבי סבר שאם כבר דוחים את הצום – אז אפשר גם לוותר עליו. ואולם, התירוץ התלמודי הזה לא שכנע אותי אז – וגם לא כיום.
בעיני, סביר יותר שרבי שהיה ידוע ביחסיו הטובים עם השלטונות הרומאיים, והביא לתקופה יחסית טובה ליהודים בארץ ישראל (לאחר שנים ארוכות וקשות של מרידות ומאבקים), האמין שתשעה באב אינו אמור להיות יום נצחי בלוח השנה העברי. הוא סבר כנראה, שכדבריו של הנביא זכריה עתיד תשעה באב להפוך מיום צום ואבל ליום שמחה וששון. וכמי שהוביל והנהיג את הציבור בתקופתו האמין רבי שבאחריותו לא רק להגיד: "יום יבוא", אלא "להביא את היום".
ואכן, מאז שלמדתי את הקטע הזה בראשונה המשיכה ללוות אותי המחשבה: האם לא הגיעה העת לעקור את תשעה באב? ואם לא לעקור – אז די אם נניח לו שיישכח בצל ימי החופש הגדול, בצל ימי הקיץ החמים בהם מרבית החברה היהודית בישראל מבקשת למצוא לעצמה מקום טוב לנפוש בו, ולא מקום נכון ומדויק להתאבל ולכונן בהם על אירועי העבר של עמנו.
ואולם, לאט לאט התגבשה אצלי ההבנה שאין זה מקרה שדעתו של רבי לא התקבלה. אפשר שחכמים לא הרגישו כמותו שאכן המצב כה מזהיר עד שאפשר לעקור את תשעה באב. אך לדעתי ההתנגדות שלהם לדרכו של רבי הייתה עקרונית יותר. הם סברו, בניגוד לרבי יהודה הנשיא, שמעמדו של תשעה באב הוא אכן שונה במהותו מיתר צומות החורבן, וכי יום זה לא ייעקר לעולם. ואכן, מן הסוגיה במסכת ראש השנה עוסקת בדיוק בשאלה הזו – אימתי ימי הצום האלו ימשיכו ויהיו ימי צום ואימתי הם יהפכו לימי ששון ושמחה – עולה שתשעה באב שונה הוא מכל יתר צומות החורבן. וכך נאמר שם:
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעוןחסידא:
מהו משמעות הכתוב:
"כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (זכריה, ח', יט)?
קוראים להם צום וקוראים להם ששון ושמחה –
בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה
אין שלום – צום.
אמר רב פפא, כך יש לומר:
בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה
יש שמד – צום
אין שמד ואין שלום – רצו מתענין רצו אין מתענין.
אם כך – תשעה באב גם כן.
אמר רב פפא: שונה הוא תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות.
(מתורגם מתוך מסכת ראש השנה, דף י"ח, ע"ב)
על פי הסוגיה התלמודית גם בעת שלום (ורבו הפירושים מהי אותה עת שלום, ואין זה המקום להאריך) – מעמדו של תשעה באב יישאר כבעבר, והוא לא ייעקר ממקומו. וזאת, כפי שמסביר רב פפא, משום שהוכפלו בו הצרות. כשהפנמתי את דבריו של רב פפא, הבנתי, שמסגור השאלה שלי לא היה מדויק. במקום לשאול – האם לא בשלה העת לעקור את תשעה באב מלוח השנה שלנו, היה עלי לשאול קודם: איזו משמעות יש לו ליום זה בימינו? והאם לא בשלה העת לעצב אותו מחדש, כך שתהיה לו משמעות לעם שחידש ימיו כקדם וזכה בעצמאות שלא ידע כמותה אלפיים שנה, וכעם שבניו ובנותיו התקבצו מחדש מארבע כנפות הארץ?
ואכן, בנקודה הזו חזרתי אל סימני הדרך והרמזים שהותירו הוגים ציוניים – כדוגמת ברל כצנלסון במאמרו הנוגע "חורבן ותלישות" וחיים ארלוזרוב במכתבו לאחותו זיקה – בדבריהם על משמעותו של תשעה באב לא כיום אבל דתי, על חורבן המקדש, אלא כיום אבל לאומי, האוצר בחובו את אסונותיו של העם היהודי לדורותיו. מדבריהם חזרתי אל דבריו של רב פפא, וקראתי אותם בקריאה מליצית על תשעה באב לא רק כפי שהתעצב עד לתקופתו של רב פפא, אלא בעיקר כפי שהתעצב מאז ימיו ועד ימינו. בהן נעשה תשעה באב ליום שמסמל יותר מכל את התלאות שידע עמנו לאורך הדורות. לא רק באותן אסונות שהתרחשו בו ביום או בסמוך לו, כחורבן בית ראשון ובית שני, וכמו גירוש ספרד. אלא בהיותו יום שבאלף השנים האחרונות הלכו היהודים, בכל קהילה וקהילה הוסיפו את דמעותיהם לנאד הדמעות של העם היהודי, וקוננו בו על צרותיהם הם: יהודי אשכנז קוננו בו על מסעות הצלב, ויהודי צרפת קוננו בו על עלילות הדם, יהודי ספרד קוננו בו על גירוש ספרד, ויהודי פולין על פרעות ת"ח-ת"ט, יהודי תימן קוננו בו על גלות מוזע, יהודי מרוקו על הפרעות של שנת 1790, ויהודי איראן על אנוסי משהד. קהילות אלו לא אחת הוסיפו וקבעו ימי תענית ואבל לזיכרון עולם של אותם אירועים קשים שעברו. כך למשל צום כ' בסיוון נקבע ככל הנראה על ידי רבינו תם לזכר עלילות הדם בצרפת בשנת 1171. ואולם, ימי הצום הללו נשכחו בתהום הנשייה. ואילו תשעה באב, בעיקר באמצעות ריטואל הזיכרון של אמירת הקינות – בהם הוסיפו הפייטנים קינות על אותם אירועים היסטוריים שעברו על קהילותיהם – שימר בתוכו את הזיכרון לכל אותם אירועים קשים שידעו קהילות ישראל בכל ארצות תפוצותיהן.
כיצד תובנה זו הולידה מחדש את המשמעות של תשעה באב בעיני? כיצד היא יכולה לתרום לעיצובו של היום בימינו? מהו תפקידו של הזיכרון בכלל ושל תשעה באב בפרט? ומדוע חשוב, דווקא במדינת ישראל הריבונית, להעמיד יום זיכרון לאומי שכזה, ואי אפשר להסתפק ביום השואה?
אני מזמין אתכם להצטרף אלינו לסיור, שיחה ומעגלי שיח שבהם נעמיק בשאלות אלו ובשכמותן.
יום רביעי, ו' אב, תשפ"ב, 3.8..2022, בשעה 18:00. במוזיאון ארצות המקרא
