בחיים בכלל, בחברה בפרט, ובמסע הנשמה הפרטית והמשפחתית: מנעדים, רצפים, קצוות, הפכים – הם סיפור מורכב, מרגש ומטלטל. הם מהווים אתגר והם מהווים בשורה. הם מעוררי שאלות קשות, אבל הם גם נותני כלים. יותר מכל עבורי, הם מלאי חיות וחיוניות – שכן הם מאפשרים, שלא לומר מחייבים – תנועה.
העבודה עם מנעדים של זהויות , עם רצפים, ואף יותר מזה עם הפכים של דעות – עבורי היא עבודת קודש היות והיא טומנת בחובה הבנה עמוקה שאין לשום קבוצה בעם ובחברה מונופול על האמת, אלא שכל קבוצה מבינה אותה ומנכיחה אותה מזוויות מסוימות שלה, וכי בשילובן נחשף קלידוסקופ משמעותי. נדמה לי הדבר כפיזור ניצוצות ניצוצות של אמת על פני החברה כולה, ממש כפיזור ניצוצות האור בשבירת הכלים הקבלית, שבהנכחתן ושילובן יש מעשה תיקון של ממש. יתרה מזאת , כח המאחד הוא הוא הנמצא בבסיס הריבוי. כמובא במהר"ל, "נצח ישראל", פרק א:
כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו [ב]ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי ידיעת ההפכים הוא אחד
ובפרק לח:
כל שני דברים אשר הם מחולקים, אין להם עמידה יחד, והאחד מבטל השני. לכך אי אפשר רק שיהיה כל אחד עומד בעצמו, עד שלא יהיה להם חבור ושתוף כלל….
בראשית חודש כסלו, זכינו להתארח ולהשתתף בכנס מרתק של החינוך המשלב: שילוב של זהויויות יהודיות מגוונות. הכנס התקיים באוניברסיטה העברית, בשיתוף מכללת הרצוג ומכון שכטר ועסק בסוגיות ליבה של ההזדמנויות והאתגרים בחינוך המשלב. הכנס הישיר מבט , נוקב ומעורר השראה לאתגרים ולבשורות שבבסיס עבודת המנעדים. הוא עסק בסוגיות עומק, בהיתכנות ותוצרי השילוב שבין: דתיים-מסורתיים-חילונים; שמרנות וליברליזם; ואף לרגע קצר אחד היפנה מבט למנעד הפרטיקולריזם-ואוניברסליזם. מנעד נוסף שזכינו לו בכנס זה, היה מנעד האקדמיה-שטח. מחקרים תומכים, ותפיסות הגותיות שוחחו עם המציאות הנובטת בשטח ממש, ויחד יצרו תחושה של רוח גבית.
אליסף תל-אור, לקח אותנו למסע המתבונן על מנעדים נוספים העומדים בבסיס החינוך המשלב: אינדוידואלים ותירבות; ריבוי קולות ואתוס משותף; חינוך זהות מבית וחינוך למורכבות; זהויות מובחנות ורצף זהויות וזהויות הרצף, ועוד ועוד. כל מנעד כזה "זכה לטיפול", מהאתגר שהוא מעורר במרחבי החיים המשותפים ועד לבשורות שעלו מן הפתרונות שהוצעו לאתגרים אלו לאורך השנים. בנוסף לכך, בתעוזה יש לומר, הוסיף אליסף והצביע על האתגרים שעודם מאתגרים את החינוך המשלב והקהילות המעורבות שעדיין לא הגיעו לכדי פתרון, ועודם עומדים הם בשיברונם.
ציפורה וינסטון, מנהלת שותפה באגף קהילות מיתרים, לקחה אותנו ב"זום אין" חשוב להתבוננות על מנעד הבי"ס-קהילה, איך האחד תומך בשני, מזין את השני, מעצים את השני לצד ההבחנות הנדרשות , האתגרים והצורך לקיים הפרדת רשויות .
לא הכל פשוט, כלל וכלל לא. אך זו חשיבותו וזו תרומתו של כנס שכזה, בו אפשר להמשיך ולהעמיק בשאלות היסוד שלנו, שמהם אולי גם יצמחו פתרונות לאתגרי החיים המשותפים, כמו: איך מלמדים הלכה ואורחות חיים אוכלוסיית רצף? מה הם לימודי חילוניות? האם בנות עולות לתורה בתפילת ר"ח ומובילות תפילה? האם ואיך מייצרים חוויות רוחניות בבי"ס משלב? האם הבריכה פתוחה בשבת בקהילות מעורבות? ומה לגבי תנועת הנוער?כיצד נותנים למסורתיים להיות נוכחים במלוא הדרם, ולא לפול בין הכסאות? מה קורה כשאין איזון דמוגרפי בקהילות? ונוביגוד-מה דינו בקהילות המעורבות? ועוד ועוד.
הסוגיות הללו מפלחות את הציבור המעורב: לעיתים בויכוחים מרים, לעיתים בכאב גדול, ולעיתים בשיח אסוף ושולחנות עגולים. אין פתרונות קסם ואין מזור אחד, אבל יש הזמנה מתמדת למסע הנפש והזהות שלא מפסיקים לנוע, לכסוף, לחלום. על חברה בריאה יותר. עדינה יותר. רגישה יותר. עמוקה יותר. מלאה יותר. בשלום יותר.
תודה לכל השותפים שלנו במכללת הרצוג, במרכז מלטון ובמכון שכטר על היום החשוב הזה. מי יתננו ברכה.
רותי דורון היא מנהלת שותפה באגף הקהילות של רשת מיתרים
