בשנת 1903, לקראת חג הפסח היהודי וחג הפסחא הנוצרי התחוללו פרעות קשות ביהודי קישינב. כחמישים יהודים נרצחו בפרעות. מאות נפצעו. ולמעלה משבע מאות בתים וחניות של יהודים נבזזו, הושחתו ונשרפו. בעקבות הפרעות החלה עזיבה גדולה של יהודים את העיר. כידוע, האירוע הזה היה אירוע מכונן בתולדות העם היהודי, והוא היה מן הגורמים שהובילו לגל העלייה השני ברצף העליות לארץ. אך לא פחות מכך היה זה אירוע מכונן בתולדות המחלוקות הגדולות שמלוות את התנועה הציונית מראשית ימיה ועד ימינו. מנהיגים בולטים בתנועה הציונית הזדעזעו עד עמקי נשמתם מפרעות קישינב. אך זעזוע עמוק זה הוביל אותם לתובנות ולפעולות שונות בתכלית. הנה לפניכם – שתי עמדות שונות שאמנם לא נוצרו יש מאין בעקבות פרעות קישינב, אך אין ספק כי אלו הגבירו והעצימו אותן.
זאב ז'בוטינסקי – יהדות השרירים:
כשפרעות קישינב התחוללו היה זאב ז'בוטינסקי כתב צעיר במערכת העיתון "אודסקיה נובוסטי" בעיר הולדתו אודסה. הוא נשלח אל העיר קישינב בעקבות הפרעות בכדי להעביר לתושבי העיר היהודיים שניצלו מן הפרעות את כל נדבת העם אשר נאסף לטובתם בעיר אודסה. הגעתו למקום תרמה בעיקר בחיבור שלו אל הפעילים הציוניים ואל המנהיגות הציונית שפעלה במזרח אירופה באותם הימים, ובכלל זה במפגש שלו עם חיים נחמן ביאליק. אך היא לא השפיעה עליו, לטענתו, בכל הנוגע לעצם השקפתו הציונית שכבר קוננה בליבו זה מכבר. וכך כתב בספרו "גולה והתבוללות":
"מוזר הדבר: אינני זוכר את הרושם שעשה עלי המאורע ההוא, נקודת-תקופה לכל חיינו בתור עם. אולי בכלל כל "רושם" לא עשה עלי. ציוני הייתי גם לפני כך. על ההגנה גם כן חשבתי קודם. גם בפחדנות היהודית, שנתגלתה בקישינוב, לא נתגלתה לנו שום "תגלית" לא לי ולא לשום יהודי או נוצרי. יש לי תדיר ההרגשה הזאת: כי מאורעות אין מה ללמוד מהם, אין לי בהם כל הפתעה: כאילו מתמול שלשום ידעתי שככה יהיה, ויהי כך…
למערכת ה"נובוסט" הגיע מבול נדבות לטובת קורבנות הפוגרום הקישינובי, כסף, בגדים, ואיתי שלחו לחלק אותם בעיר האסון. בקרתי את מקומות ההרג, דיברתי עם עדים; בבית החולים ראיתי יהודי, בעל מלאכה כמדומני, שעוד לפני שנים ניקר לו במקרה מישהו את עינו השמאלת; מאז היה גר באחד הפרוורים בסביבה נוצרית, עוסק במלאכתו, מסיח ומשחק עם שכניו – ובאותו יום באו אותם השכנים וניקרו לו גם את העין הימנית.
שם, בפע הראשונה הכרתי את עסקני הציונות הרוסית: כהן-ברנשטין היה תושב מקומי, אוסישקין בא מיקאטרינוסלאב, זאב טיומקין מיליסאבטגראד, סאפיר מאודיסה. גם את ביאליק ראיתי שם, ואמרו לי מי הוא – לבושתי הרבה, גם את זה לא ידעתי קודם.
(גולה והתבוללות, סיפור ימי, עמ' 53)
אם כן, אמנם הפרעות לא עצבו את השקפת עולמו של ז'בוטינסקי. אבל כפי שהוא אומר הם היו לו להוכחה למה שכבר חשב עוד קודם לכן. ומהי אותה אמונה שקבלה את ההוכחה והחיזוק מפרעות קישינב? תשובה לדבר זה ניתן למצוא הן בהקדמה לתרגום השיר "בגיא ההרגה" של ביאליק לרוסית, והן בדברי הכינוס של ארגון "ירושלים" – אותו ארגון של סטודנטים יהודים שביקשו להקים כוח הגנה עצמי שיגן על היהודים בעיר אודסה ואליהם אכן הצטרף ז'בוטינסקי עוד קודם לפרעות קישינב.
בעקבות פרעות קישינב כתב המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, את הפואמה "בגיא ההרגה". מלאכת התרגום לרוסית נעשתה בידי זאב ז'בוטינסקי, אשר הקדים לתרגום שיר פרי עתו המשבח את שירתו של ביאליק, ומוסיף את הלקח המרכזי שיש ללמוד מן המאורעות האלו – לשיטתו של ז'בוטינסקי.
עוּרָה, קוּם, מַחְנֵה־עַמֵּנוּ!
תּוֹר־אָבִיב מַתְחִיל בַּטֶּבַע.
עֵת־חַגֵּנוּ נִתְקָרֵבָה –
חַג־הַפֶּסַח, חַג שִׁחְרוּר.
שׁוּב, כְּאָז, אַחְרֵי שִׁכְמֵנוּ
דוֹהֲרִים כֹּחוֹת־הָרֹעַ –
חֵיל־פַּרְעֹה, צָמֵא לִפְרוֹעַ,
חֵיל הָרֶשַׁע הָאָרוּר.
הוֹי, אֻמָּה, לְמִי תוֹחִילִי?
כָּל יְדִיד הָפַךְ פָּנָיו.
מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי?
הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!
יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא תִשְׁמַע עוֹד!
לֹא בַזָּר מִשְׁעָן וָסַעַד.
אֵין בּוּשָׁה כְּבֹשֶׁת רַעַד
וּכְנִיעָה בִּפְנֵי הַשּׁוֹט.
קוּם וּזְרוֹק לְמָט לִשְׁחוֹחַ
אֵשׁ־הַבּוּז – וְשָׁב לִצְמוֹחַ
בִּשְׁרִירָיו מִשְׁנֵה־הַכֹּחַ,
בְּלִבּוֹ – מִשְׁנֵה־כָבוֹד.
נֶפֶשׁ־אָח, הַאִם תַּכְשִׁילִי?
הָאֻמְנָם הָפַכְתְּ רָקָב?
מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי
הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!
לֹא יָדֵינוּ שֶׁחוֹלֵלוּ
אֶת קוֹרוֹת יָמֵינוּ אֵלּוּ;
נְתִיבֵינוּ הִתְפַּתֵּלוּ
עַד עַכְשָׁו כִּרְצוֹן־זוּלָת.
הוֹי, צְאוּ הַמַּעֲגָלָה,
שֶׁתִּהְיֶה דַרְכֵּנוּ הָלְאָה –
אִם לְמַטָּה, אִם לְמַעְלָה –
בְּיָדֵנוּ, בָּהּ בִּלְבָד!
עֲתִידֵךְ, אֻמָּה, הַצִּילִי:
הֶעָבַר אֵינֶנּוּ שָׁב!
מִי לִי, מִי, אִם אֵין אֲנִי לִי!
הִתְלַכְּדוּ, אַחִים, לִקְרָב!
שׁוּב אֵין שְׁהוּת, קָצְרָה הָעֵת הַפַּעַם.
יֵשׁ לְהַשְׁלִיךְ לַקְּרָב הַמִּתְעוֹרֵר –
וְלוּ גַם הֵד חַלָּשׁ מִקּוֹל־הָרַעַם,
קוֹל תּוֹכֵחָה שֶׁלְּךָ מָלֵא הַזַּעַם
לָ“עֶבֶד הַמֻּכֶּה”, הַמִּסְתַּתֵּר.
יִקְרָא־נָא דַף־חֵמָה מַצְלִיף כַּשֵּׁבֶט –
וְיִתְבָּרֵךְ־נָא זֶרַע זֶה בְּנֵבֶט
בִּשְׂדֵה־הָעָם.
אוּלָם אֲנִי זוֹכֵר
(וּמִי עוֹד כְּמוֹתְךָ אֶת זֹאת יוֹדֵעַ):
עַל פְּרָעוֹת – סִפּוּר מְזַעֲזֵעַ
כָּתֶב גַּם מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל אַחֵר.
עֹז סִפּוּרְךָ אַתָּה קָשֶׁה לִשְׁכּוֹחַ,
אַךְ לְהַהוּא – מִשְׁנֶה עָצְמָה וָכֹחַ.
בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי
פִּסָּה אַחַת מִגְּוִיל־תּוֹרָה קָרוּעַ.
נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלַָף נִצְחִי
אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;
וְשָׁם כָּתוּב: “בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” –
רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם־הַנֵּצַח.
בְּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה
הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת־הָרֶצַח
ז'בוטינסקי רואה את מצבם של היהודים בקישינב ומסיק שהבעיה העמוקה ביותר היא הרפיסות היהודית. הוא סבור שיש לברוא יהודי חדש, שידע לעמוד בכוח הזרוע ולהגן על עצמו. את דברי השירה האלו ביטא באופן ישיר ז'בוטינסקי גם במפגש חברי ארגון "ירושלים" באודסה להפקת לקחי הפוגרום בקישינב, אמר ז'בוטינסקי:
"יודעים אתם, חבל כל כך שהפוגרום נערך בקישינב ולא באודסה. כמובן שזה יכול להיות מאוד לא פטריוטי לגבי ערנו, אבל לעומת זאת זה פטריוטי לגבי כל מפעלנו: קישינב לא הייתה מוכנה לקבל בצורה 'חמה' את הפורעים. משום כך היו כאן היהודים כתמיד רק קרבנות, ואילו אנו היינו אולי מצליחים להוכיח לנו, לעצמנו ולעולם החוץ, שנולד טיפוס חדש של יהדות חדשה, ודבר זה כה חשוב הוא לתחייתה של היהדות כולה".
(ספר ישראל טריווש, עמ' 221)
בנימין זאב הרצל – ארץ מקלט:
בניגוד ללקח שעליו הצביע ז'בוטינסקי, פרעות קישינב הובילו את בנימין זאב הרצל, לפעול במלא המרץ, על אף תשישותו הרבה למען רעיון אחר לגמרי. הרצל, שבאותם השנים בחן מספר אפשרויות להקמת מקלט ליהודי מזרח אירופה החיש את פעילותו בכיוון זה. אחרי שהצעת אל-עריש שבסיני ירדה מעל הפרק. הוא ביקש לדחוף במלוא כוחו את האפשרות להקמת ארץ מקלט ליהודים באוגנדה. במהלך אותה שנה פעל הרצל אל מול מנהיגי העולם ופעילים ציוניים בכדי להפוך את הרעיון הזה למציאות – כמה שיותר מהר. הוא ראה בשאיפה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל כחזון חשוב ויקר ערך, אך גם כזה שאינו בר השגה. ופרעות קישינב דחפו אותו לפעול למען הקמת מקלט בטוח ליהודים – גם אם אין זה יהיה באופן האידיאלי ביותר, קרי גם אם יהיה זה באוגנדה ולא בארץ ישראל.
לפיכך פעל הרצל להעלות להצבעה בקונגרס הציוני השישי, הקונגרס האחרון בו השתתף הרצל, את האפשרות להקמת ועדה שתבחן את האפשרות המעשית של הקמת מדינה ליהודים באוגנדה. וכך הסביר הרצל את דחיפות הדברים לשיטתו, תוך שהוא קושר אותם לפרעות קישינב:
חברי הקונגרס הנכבדים!
לקונגרס הציוני הששי הננו מתאספים בעיר הטובה בזיל, החביבה עלינו כבר מתוך הכרת-תודה. הננו מתאספים שוב ברגשי דאגה ותקוה.
מצב היהודים שבכל העולם איננו אמנם היום טוב יותר מאשר היה בשנות הקונגרסים שקדמו. מה שדברנו על מצב בני עמנו מעל הבימה הזאת בשנים שעברו, עומד וקים גם בשעה זו. פה ושם אמנם נעשה איזה שנוי – אבל לא לטובה. רבים מאתנו חשבו, כי אי אפשר שיורע עוד יותר. המצב הורע עוד. כזרם מים כבירים עלה העֹני על היהודים.
…באיזה צער והתמרמרות שמענו את המאורעות האיומים שאירעו בקישינוב, ואיך נמלא לבנו יגון, בהיות יהודים חיים בתנאים כאלה. בני-אדם עניים, מסובלים דאגות, כלו שם תוך כדי ענוים קשים. רוצים אנו להוקיר פה את זכרם, לדאוג לאבליהם, ואחרי-כן לא נבלה את עתנו בגלויי-דעת שאינם מועילים, אלא נדאג כחיים בעד החיים.
כי ימי הדמים, שהיו בעיר הבסרסית, אל ישכיחונו, כי יש עוד כמה וכמה קישינוב אחרות, ולא רק ברוסיה בלבד. קישינוב היא בכל מקום, שהיהודים נענים בגופם ובנפשם, נעלבים בכבודם ונזוקים ברכושם, מפני שהם יהודים. נצילה את אלה, שעוד אפשר להציל.
מכיון שהוצעה הצעה זו (אוגנדה), הרגשתי, בשים לב אל מצב היהודים ואל הנחיצות למצא תכף איזה אמצעי להטבת המצב ככל האפשר, שאין לי הצדקה לעשות אחרת, אלא לקחת לי רשות, להציע את ההצעה לפני הקונגרס…
מהרגע שהעלה הרצל את הרעיון ביומו הראשון של הקונגרס הרוחות סערו. רבים מהצירים שהגיעו לקונגרס, בעיקר מהמנהיגות הציונית שפעלה במזרח אירופה לא יכולה הייתה להאמין למשמע אוזניה. נסערים והמומים – הם פעלו ככל שעלה בידיהם בכדי שלא לאפשר לתכנית זו לצאת אל הפועל. ביום השלישי לקונגרס, בו הועלה להצבעה הקמת הועדה שתבחן את האפשרות להקמת מדינה ליהודים באוגנדה נדמה היה ששוב לא יוכל האולם להכיל את הדעות המנוגדות. ואם הרוחות סערו עד לעת הזו, הרי שמרגע שהתקיימה ההצבעה נדמה היה שאולם כבר לא יוכל להכיל את הקולות השונים. ואכן, כשאר תוצאות ההצבעה הראו שיש רוב לבחינת האפשרות להקים מדינה ליהודים באוגנדה, פרשו בחמת זעם, בדמעות ובגרון חנוק צירים רבים מהצירים שהתנגדו להצעה. בתוכם היו גם ז'בוטינסקי וויצמן. הם לא האמינו שהתנועה הציונית נכונה לוותר על ציון. הם היו מאוכזבים מהמנהיג הדגול שלהם – הרצל, שבעיניהם נטש את החזון הציוני הגדול. והם לא היו נכונים להשלים עם תוצאות ההצבעה.
ממחלוקת עזה – לתנועה אחת משותפת:
המשבר סביב הסוגיה הזו איים באופן מיידי על חזון הקונגרס הציוני של הרצל – קרי, גיבוש התנועות הציוניות השונות והמגוונות לכדי תנועה אחת בעלת כוח פוליטי רב, העולה על סך החלקים המרכיבים אותה. הרצל הבין היטב כי הניצחון בהצבעה אינו מאפשר לו לאבד חלק כה נכבד מתומכי הציונות. וכי אם ברצונו לדבר כמנהיגם של התנועה הציונית – חובה עליו לשמר את אחדות התנועה ולא לאפשר למחלוקת הזו לקרוע אותה מבפנים. על כן, באופן מיידי ביקש לדבר על ליבם וניסה בכל כוחו לשכנע אותם שהוא אינו רואה בזה פתרון אידיאלי, ואף נשמע אמונים לציון באזניהם: "אם אשכח ירושלים – תשכח ימיני". הוא הבהיר בפניו מתנגדיו כי "בפעל שיצרתי (הרשוני לומר זאת, כי זו היא אמת), בפעל זה שמרתי לעצמי דבר אחד: את האפשרות לרדת בכל רגע מעל הבימה. יכולים אתם לסלק אותי, אם אתם רוצים. אחזור בלי ריטון, האמינו לי, אל המנוחה הנכספת של חיי הפרטיים". הוא ידע, והכל ידעו – שגם מתנגדיו הגדולים ביותר מוקירים את אישיותו הדגולה ופעולתו האדירה למען המפעל הציוני. וגם אם הביקורת על דרכו בעת הזו הייתה קשה מאוד, היא עוד הייתה שלובה היטב בהערכה האדירה להרצל.
על כל פנים, הרצל הבין היטב כי עליו לפעול בכדי לשמור על "מפעלו". ולשמור פירושו – לשמור על אחדותו. הוא הבין היטב כי בהיות הקונגרס המפעל המשותף של כל הפעילים הציוניים – הוא אינו יכול לאבד חלק כה משמעותי מן התנועה הגדולה. הוא ידע שאם ברצונו לדבר בשם העם היהודי, בשם התנועה הציונית – הוא אינו יכול שאחוז כה גדול ממנה, יפרוש מן הציבור שהוא מייצג ולא יסכים שידבר בשמם בפני מנהיגי העולם. על כן, אזר הרצל את שארית כוחותיו ועשה כל שלאל ידו בכדי לאחד מחדש את התנועה. לשם כך בין היתר התקיימה ועידת הפיוס בין ה 11 ל 15 באפריל 1904, חודשים ספורים לפני שהרצל נפטר. ועידת הפיוס הצליחה להגיע אל עמק השווה ולאפשר את הקמת הועדה שתבחן את האפשרות, ובלבד שזו תהיה למעשה ועדה שתפקידה יהיה יותר דיפולומטי מאשר ריאלי. כלומר, שתפקידה יהיה להעמיק את הקשרים עם השלטון הבריטי, במטרה אולי בעתיד להצליח להביא להקמתה של מדינה ליהודים בארץ ישראל, ולא באמת לנסות לממש באוגנדה את רעיון מדינת היהודים. בקרב החוקרים ישנה מחלוקת כיצד להבין את הפשרה הזו. האם היה זה הרצל שלמעשה רוקן מתוכן את הצעתו המקורית – ובכך למען אחדות התנועה הציונית ויתר על עמדתו. או שהייתה זו דווקא הצלחה של הרצל לממש את הצעתו, גם אם זו נעשתה לבעלת משמעות דיפלומטית יותר מאשר ריאלית. כך או כך, בזכות מנהיגותו של הרצל, שהבין שאחדות התנועה חשובה יותר מאשר ההכרעה לכאן או לכאן, ובזכות הנכונות של כל אותם מתנגדים שלא לפרוש מהתנועה בשל המהלך, שבעיניהם נתפס כמעט כבגידה, שקידם הרצל, ניצולה התנועה הציונית מקרע שאולי היה מסכם את עצם קיומה. וכך מסכם את מהלך הדברים ארנסט פאוול, בביוגרפיה שכתב על הרצל: "הרצל – במבוך הגלות":
"וכך דברה בסופו של דבר חכמת שלמה – או יצר השימור העצמי – בשני המחנות: במקום לחתוך את הילד השלימו ביניהם, גם אם אהבה לא שרתה ביניהם".
(הרצל – במבוך הגלות, ביוגרפיה, עמ' 375)
זאב ז'בוטינסקי, שכאמור היה צעיר לימים באותה העת, והיה זה הקונגרס הציוני הראשון שבו השתתף כאחד מן המניין, תיאר לימים את מאורעות הימים ההם באופן חיובי. הוא היה עד ושותף לעומק המחלוקת. הוא עצמו היה מן הפורשים, על פי שכפי שכתב לכתחילה סבר שיתמוך בהצעה זו של הרצל, ורק מתוך דחף פנימי ובלתי מוסבר הוא מצא עצמו יוצא מן המליאה ומצטרף לקולות המחאה. ובכל זאת, בדברי ימיו הוא מתאר את השבר הגדול שעבר על התנועה הציונית באותם הימים כתהליך צמיחה והתבגרות. וכך כתב:
"הקונגרס השישי הלא הוא האחרון לחיי הרצל – ואולי הראשון לציון הבוגרת. בחינת הבגרות ההיא שמה ידוע: אוגנדה. הייתי במיעוט שהצביע נגד אוגנדה, ויחד עם שאר "אומרי הלאו" יצאתי מן האולם. ובעצמי תמהתי על המניע הנסתר בעמקי נשמתי, שהכריעני להצביע גנד למרות מה שאמרתי לפני בוחרי. שום אהבה רומאנטית לארץ ישראל לא הייתה בי אז, אינני בטוח אם ישנה גם עתה; לא יכולתי לדעת אם יש סכנה פירוד לתנועה – את העם לא ידעתי, את ציריו ראיתי כאן בפעם הראשונה ואף לאחרד מהם עוד לא הספקתי לגשת; ורובם הגדול, גם רבים מאלה שבאו מרוסיה כמוני, הרימו ידם ב"הן". איש לא דבר על לבי שאצביע כאשר הצבעתי. הרצל עשה עלי רושם ענקי – המילה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן. רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד-עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו. ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשמע לפני כולנו: "אם אשכח ירושלים…" האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה. "ככה". אותו ה"ככה שהנו תקיף מאלף נימוקים.
ומוזר הדבר, הרגשתי כי אחרי הצבעה זו עלה הקונגרס לגובה כזה שאין להוות אליו את גובה ראשיתו; למרות הפירוד והדמעות והזעם נוסף לו איזה ליכוד פנימי עמוק יותר, נתקרבו אומרי-לאו ואומרי-הן אלה לאלה קרבה רוחנית יתרה מתמול שלשום; אולי למדו לכבד יותר מקודם איש את אחיו, או את התנועה; וגם התנועה כולה, כמדומני, עלתה ביום ההוא שבו אבלו צירי העם על נצחונם המדיני הראשון. בטוחני שגם צ'מברלין (בעל הצעת אוגנדה) ובאלפור ועוד כמה מדינאים באנגליה ובארצות אחרות – רק ביום ההוא הבינו לציונות, ורבים מוותיקי התנועה גם כן".
(גולה והתבוללות, סיפור ימי, עמ' 56-57)
ז'בוטינסקי, שכאמור היה זה הקונגרס הציוני הראשון בו השתתף, בחר אף הוא לתאר את התהליך שעבר על התנועה הציונית באותם ימי משבר כתהליך של צמיחה והתבגרות. הוא ראה במשבר הזה דווקא ביטוי עמוק לשותפות הגדולה שבין המחנות הניצים. הוא מצא בתחושות הקשות שליוו את המחנות את ההפנמה העמוקה בדבר החזון שהציג הרצל בעצם קיומו של הקונגרס – שיתוף הפעולה של כל הפעילים הציונים, מכל התנועות ובעלי כל ההשקפות. הוא האמין שהמשבר נוצר מתוך הדבקות הגדולה של הצירים לרעיון הציוני. דבקות שרק הלכה וגברה שעה שביקשו לדאוג שהתנועה תלך בדרך הטובה ביותר למען הגשמת חזונה הגדול.
מהימים ההם – לזמן הזה:
פערים גדולים מאוד קיימים בין המשבר הנוכחי בו אנו מצויים כיום לבין המשבר שפקד את היהודים בפרעות קישינב והמחלוקת הקשה שאיימה לקרוע את התנועה הציונית בימי הקונגרס השישי. ובכל זאת, נדמה כי יש לנו ללמוד ולהקיש על כמה נקודות חשובות שאנו יכולים ללמוד מאותם אירועים וההתנהלות סביבם, שנכון היה לנו לאמץ גם אל ההתמודדות שלנו עם המשבר הנוכחי הניצב מולנו.
הנקודה הראשונה, עלינו להפנים שהמשבר הוא עמוק מאוד וזעזע את אמות הספים של אנשים ונשים רבים. וממש כשם שפרעות קישינב זעזעו את עולמם של ז'בוטינסקי והרצל – אך הובילו אותם למסקנות אחרות לגמרי, כך גם לנוכח המשבר הנוכחי צומחות ועולות מסקנות שונות. המסקנות האלו יכולות להיות הפוכות האחת לרעותה לגמרי. והדבר עלול לגרום למחלוקת עזה מאוד. ובכל זאת, עלינו לזכור שבאופן טבעי לנוכח משבר כזה יעלו ויבואו רעיונות שונים בתכלית. ואף אם איננו מסכימים עם קול זה או אחר, עלינו להיות פתוחים להקשבה ולדיאלוג איתו, ולא "לחרף ולגדף" אותו ואת העומדים מאחוריו, או "להוציא אותו מחוץ לגדר". עלינו להיות נכונים להקשיב, ולתת אמון איש ברעהו – שאכן טובת הכלל עומדת לנגד כל אחד מן המחנות.
הנקודה השנייה, עלינו לחרוט על דגלנו את ערך האחדות. לא כמליצה ולא כסיסמה. אלא כיסוד לפעולתה של המדינה. עלינו להבין שכיום, אולי יותר מתמיד, האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית חוזר להיות השאלה המדינית-ביטחונית. לא במובן של ההתמודדות הצבאית בלבד, אלא גם, ואולי אף יותר, בשאלה כיצד לפעול לנוכח האתגרים האלו. הסכנה הגדולה ביותר למדינה דמוקרטית היא איבוד האמון של הפרט בהנהגה. ובאם נחזור אל פוליטיקה של הכרעה, בו החצי האחד – מכריע את החצי השני, הרי שאנו עלולים להביע לידי מצב נוראי שבו מחנה אחד – ואין זה משנה אם מצד ימין או משמאל – יאבד את אמונו המוחלט במדינה, ובכך נגיד לידי מצב שהמדינה מתפוררת מבפנים. לכן, עלינו להניח כבסיס לכל ויכוח ומחלוקת – גם בסוגיות הקשות ביותר של התחום המדיני-בטחוני, שערך האחדות חשוב יותר מאשר ההכרעה לכאן או לכאן. הכרעה (גם אם לכאורה זוהי ההכרעה הנכונה) שתבוא על חשבון האחדות – תהא בבחינת דרך קצרה שהיא ארוכה. היא לכאורה תסייע לפתור ולקדם בעיה אחת, אך תוליד בעיה חמורה הרבה יותר.
הנקודה השלישית, שהיא במידה רבה הפועל היוצא של שתי הנקודות הקודמות היא שהפוליטיקה הישראלית חייבת לשנות את פניה. איננו יכולים עוד להתנהל בממשלות של קצוות. הקצוות מובילים אותנו לכרסום המכנה המשותף הציוני הרחב שקיים בנינו, ומאיימים להפוך אותנו לחברת שבטים. בכדי להימנע מכך אנחנו חייבים לקדם ממשלה שבה האחדות הרחבה של המאמינים בדרכה של הציונות מובילים שכם אחד את המדינה, גם אם ביניהם שוררות מחלוקות עזות וקשות מאוד על האופן שבו יש לפתור את האתגרים הגדולים שלמולם אנו עומדים. פירושו של דבר, אנו יכולים לתת מקום לדעות קיצוניות – לכאן או לכאן – להישמע במרחב הציבורי, להיבחר לכנסת וכדומה. אבל איננו יכולים לתת לאותן דעות קיצוניות להוביל אותנו. גם אם הדעה הקיצונית היא הנכונה, היות והיא אינה מייצגת חלקים רחבים בחברה, וחמור מכך היא מאיימת על חלקים רבים בחברה היא אינה יכולה להיות בעמדת ההנהגה. ההנהגה צריכה להתכנס אל עבר נקודות ההסכמה הרחבות ולא לגלוש אל מחוזות הקיצון.
והנקודה האחרונה, שהיא למעשה חותמת את כל הנקודות שנאמרו עד כה, אך גם מחוללת אותם – היא שאנו חייבים הנהגה שמדבר בשפה מאחדת ופועלת מתוך הנחת האחדות כערך היסוד של פעולתה.
בדומה להרצל שפעל למען האחדות, והיה נכון, לא רק לומר את המילים הנכונות לאנשי האופוזיציה בכדי לנסות ולשמור על אחדות "מפעלו", אלא גם לפעול בניגוד למה שחשב שנכון ללכת בו מלכתחילה, ואפילו בניגוד לדעת הרוב שהצליח לגייס בקונגרס. כך גם אנחנו חייבים הנהגה חדשה שתפעל מתוך ההבנה שערך האחדות הוא הערך היסודי והבסיסי ביותר של קיומה של המדינה. ושכל פגיעה בערך זה, גם למען קידום רעיונות טובים ומבורכים – מהווה בתווך הארוך פגיעה חמורה בקיומה של המדינה. לצערנו, המבנה הפוליטי בישראל, המפולג לשמאל וימין, הוביל במשך שנים רבות, להקמת ממשלות שהקצינו את עמדותיהם לימין או לשמאל בכדי לזכות ברוב המתבסס על שוליים קיצוניים – מימין ומשמאל. לכן, גם פוליטיקאים מצאו תגמול חיובי לאמירות משסעות ומפלגות – משום שבכך זכו לבסס את עצמם במחנה האחד אל מול המחנה האחר. אמור מעתה – לא עוד, והתגמול הפוליטי שיינתן למנהיגים אשר יבקשו את השררה יהיה בכך שידבר בשם ערך האחדות ובשפה מקרבת ומלכדת.
