לפני למעלה מעשור שנים, עלינו, אני ואשתי, בערב חג הסיגד, אל שכיננו בבניין דאז, לשמוע מהם כיצד הם חגגו את חג הסיגד באתיופיה. שמענו על האווירה החגיגית כמו גם יראת הרוממות שליוותה אותם. שמענו על המסע האחרון והמעייף בעבור ילדים צעירים, כמו גם השמחה הגדולה להיפגש עם בני משפחה קרובים ורחוקים. לאחר שיחה ארוכה ומרתקת, שאלו בזהירות – מה מכל זה עובר הלאה אל הילדים הצעירים, הילדים שלהם, שנולדו כאן בארץ. התשובה הפתיעה אותנו עד מאוד. הם השיבו שהם לא רוצים להעמיס עליהם. לא רוצים לבלבל אותם. לא רוצים להיות הורים מעיקים שמתרפקים על העבר הרחוק. הם רוצים שהילדים שלהם יהיו כמו כולם. ישראלים.
התשובה שלהם הותירה אותנו המומים וחוששים. לא יכולנו לשפוט אותם. לא היינו במקומם. אנחנו לא ידענו עלייה מהי. לא חשנו על בשרנו את מחיריה. כמי שנולדו כאן למשפחות 'צבריות' הבנו שאנחנו לא מבינים את תחושת הזרות ואי-השייכות שהם חשים. על כן, לא מצאנו לנכון לומר את מה שעלה על ליבנו באותה שעה. אבל כשירדנו אל ביתנו בחזרה, דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה על מה ששמענו. העלינו את החשש שההשלכה של דבריהם על ילדים תהיה שהם יצאו קרחים מכאן ומכאן. המשפחה, הבית, הקהילה – לא יעמדו להם לעוגן תרבותי ענף ורחב דיו בכדי לשאת אותם, אך גם אותה 'ישראליות' תישאר זרה לביתם – ולא תוכל באמת להוות מסד משמעותי לזהותם.
מחקרים רבים, העוסקים באינטגרציה של מהגרים במדינות שונות בעולם מלמדים שמרבית הניסיון לייצר הטמעה תרבותית חיובית נכשלות כיוון שהן נוטות לאחת משני הקצוות: הראשונה, שחברת המיעוט המבקשת להיטמע בחברת הרוב ממשיכה להסתגר בד' אמותיה של תרבותה – ולמעשה לא מאפשרת לעצמה להיטמע בחברת הרוב. והשנייה, שחברת המיעוט, למרבה הפלא, דווקא מאמצת במלוא המובנים את תרבות הרוב – ומוחקת כליל את זהות הפרטיקולרית. במקרה זה, האחרון, הרי שעל אף שבמבט ראשון נראים הדברים כאילו הם מתנהלים על מי מנוחות, וההשתלבות מראה לכאורה עולה יפה – הרי שבסופו של דבר היא איננה מצליחה. הדור הצעיר, שגדל בקרע ממורשתו, מתרבותו, ממולדתו ובית אביו ואמו, מבין בדיעבד את המחיר הכבד שהוא נדרש לשלם בכדי להשתלב בחברה, ויוצא למרד כנגד חברת-הרוב. אותו מיעוט שאמור היה ללמוד להשתלב בחברה, לוקח צעד אחורה, ומסתייג מהשתלבות זו – כיוון שהוא כואב את המחיר הכבד שהיא דרשה מבני משפחתו וקהילתו, ותחת זאת הוא מבקש להסתגר חזרה או להשיב מלחמה כנגד תרבות הרוב. כחברת מהגרים אנו למודי ניסיון מר של כישלונות מן הסוג הזה. וכחברה שכזו, היינו מצפים שלא נכשל שוב ושוב באותו כישלון מר. ואולם, כפי שאנו רואים, החברה שלנו חוזרת ושוגה באותם הטעויות. שוב ושוב היא נכשלת בניסיון לייצר תהליך שאין בו ביטול מזה וגם לא הסתגרות מזה.
החברה היהודית בישראל, על אף שהעליות הגדולות עליה התרחשו לפני קרוב לשלושים שנה, היא עודנה חברה הלומדת לחיות עם מרכיביה ופרטיה השונים. היא חברה שעוד נכונה לה דרך לעשות. ואם יש כלל שעלינו ללמוד מן העבר רצוף האתגרים שלנו הוא שהחברה תבנה רק אם נצמיח מרחב חברתי שבו יש באמת מקום לפנים השונים שלנו לבוא לידי ביטוי. מרחב שמעודד את ריבוי הדרכים, האמונות, אורחות החיים, ולא מותיר את הדברים רק בהיבט הפולקלוריסטי והשטוח.
ברבות השנים, בהתחוור לי עד כמה עמוק הוא הקשר בין עמדה חברתית וחינוכית זו, לבין השיטה הפדגוגית שפתחנו בשרת מיתרים. אחד מן העקרונות החינוכיים שלנו ברשת מיתרים הוא העיקרון שהחינוך מתחיל בבית. בית הספר הוא מרחב בו נפגשות זהויות רבות ושונות. במרחב הזה האחריות שלנו כמחנכות ומחנכים היא ליצור אווירה שמאפשרת לכלל הקולות לחוש בנוח, להרגיש שיש להם מקום, לאפשר להם להשמיע את קולם וכמובן להקשיב וללמוד מקולות אחרים. אך החינוך אינו יכול להתחיל בנקודה זו של מפגש. חייבת להתרים אותו תמיד נקודת מוצא שטוענת במשמעות עמוקה את זהותו של התלמיד – הבית. המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת, וגם הקהילה האינטימית שאליה משתייכים בני המשפחה, אם יש כזו. כל אלו הם נקודת המוצא של התלמידים בבואם אל המרחב המשלב, והם נקודת העוגן שלהם כאשר בליל הקולות מתחיל להישמע. מבלי שיהיה לתלמידה או לתלמיד את העוגן הזה – לבוא ממנו ולשוב אליו – הם לא יוכלו באמת לנהל את הדיאלוג המתקיים בין שלל הקולות הנשמעים בכיתה.
עמדה זו מלכתחילה נוסדה במיתרים כחלק מהשיטה הפדגוגית העוסקת ביצירת מרחב חינוכי המאפשר לתת מענה עמוק ומשמעותי לזהויות יהודיות מגוונות. אך למעשה, הרי שלפנינו עמדה חינוכית וחברתית רחבה יותר, הנוגעת לכל מרחבי הזהות. הזהות של כל אחד ואחת, מורכבת תמיד מן המפגש שבין הזהות האותנטית והייחודית להם, הזהות של המשפחה והקהילה האינטימית והזהויות הרחבות יותר – יהיו אלו בהיבט האזרחי, התרבותי או האוניברסלי. בכדי להצמיח זהות מרובדת ומורכבת, שמסוגלת לנוע במרחב המרובד הזה, מבלי לחוש שהיא זקוקה להילחם במרכיבים כאלו או אחרים, או להסתגר מפניהם – הרי שיש לתת לה את מרחב הביטחון והצמיחה: הבית, המשפחה, הקהילה.
לעמדה זו יש כאמור השלכות ונגזרות חינוכיות וחברתיות רבות, ואנו מבקשים במרחבי עשייה רבים שלנו במיתרים לפעול לאורם. כאן אצביע על כמה מהן בהתייחס חזרה אל חג הסיגד:
ראשית, חברת הרוב שלנו צריכה לסגל לעצמה את האחריות, הפתיחות והגמישות בכדי להרחיב את שעריו של לוח השנה כך שעוד קהלים יוכלו לבטא בהם את קולם. דברים אלו נכונים לגבי חג הסיגד כמובן, אך לא לו בלבד. גם הנובי-גוד שבעבור רבים מקרב יוצאי ברית המוצעות הוא החג ה"מסורתי" היחידי שמזכיר ימים מקדם – הוא יום שחובה עלינו – עלינו כחברת הרוב שלא חגגה את החג – להפוך לחג שיש לו מקום בלוח השנה (אף אם לא כולם חוגגים אותו). כשם שהמימונה נעשתה ברבות הימים לחג יהודי-ישראלי, כך צריכים חג הסיגד והנובי-גוד להפוך לחגים ישראלים. אך בשונה מהמימונה שפעמים רבות נותרה כעניין פולקלוריסטי בלבד, שלא לומר כעניין המנוצל לצרכים פוליטיים, עלינו לדאוג להביא בכל אחד מהימים הללו, ובכלל זה גם במימונה עצמה – את העומק והמשמעות שנושאים ימים אלו.
וזוהי כבר הנקודה השנייה עליה יש להצביע: בבואנו לעסוק בחג הסיגד (כמו גם בחגים ובמסורות תרבותיות אחרות) עלינו להיזהר ולהישמר שלא לעשות את מאכלי העדות והפולקלור עיקר ואת תורת החיים, המוסר והמורשת – תפל. חג הסיגד בבית הספר או הקהילה פעמים רבות הופך ליום פולקלור, ליום הצצה לתרבות הססגונית של יהודי אתיופיה. אפשר בהחלט להשתמש בעושר הצבעים, הריחות והטעמים בכדי למשוך את העין והלב – אבל אסור שאלו יעמדו בליבו של היום. בלב היום הזה צריכה לעמוד היכרות עם המורשת היפה, העמוקה והמשמעותית שנושא היום עצמו ונושאת התרבות עצמה. ואף כאן יש לחזור ולהדגיש, בכדי שעדה זו או אחרת תוכל לחוש בנוח להשמיע את מיתר קולה הייחודי – הרי שהחובה מוטלת דווקא על חברת הרוב לתת דעה ללימוד, לעיסוק ולהעמקה בנושאי החג. בין אם יש בין באי הקהילה או בית הספר נשים ואנשים, תלמידות ותלמידים ששורשיהם בביתא ישראל – ובין אם לאו. משום שכל עוד שהתנאי לקיומו של לימוד או חוויה ביום זה שיעסקו בסיגד יהיה תלוי באותם יחידים שמשפחותיהם עלו מאתיופיה – הרי שהדבר יוותר כדבר שלכאורה יש לוותר עליו בכדי להפוך להיות חלק מהחברה. וגם המשך העיסוק בנושאים פולקלוריסטיים בלבד, יותרו אותו בסופו של דבר ככזה. רק עיסוק משמעותי ועומק באורחות החיים, בטקסים וחוויות ובלימוד המקורות – יאפשר לאותה קהילה – וכאמור דברים אלו האמורים ביהודי יוצאי אתיופיה ובחג הסיגד, נכונים ונכוחיחם גם ביחס לחגיהם ולמסורותיהם הייחודיות של עדות אחרות – לחוש שיש מקום של ממש להשמיע את קולה ולבטא את ייחודה בתוך פסיפס החיים של חברת הרוב המגוונת.
ונקודה אחרונה: יש לזכור שכל תרבות חיים נושאת עמה עושר ומגוון רחב הרבה יותר מאשר יוכל לשאת יום בשנה – ויהיה זה היום המקודש ביותר באותה תרבות. גם יום הכיפורים – אינו יכול לספר את סיפורה של התרבות היהודית. ועל כן אם אנו משאירים את המפגש עם תרבות חיים ליום אחד בשנה – אנו כמו מכריזים ואומרים שלא מדובר כאן בתרבות חיים כי אם בהצצה מוזאונית לתמונה מעולם אחר. כל עוד הדברים נותרים בגדר הצצה שכזו – הרי ששוב לא מדובר בהשתלבות אמתית. ועל כן, חובה עלינו ללמוד, להעמיק, להכיר, כשיום החג עצמו יכול להוות זרז והזדמנות לאותה העמקה – אך לא ניתן להותיר את כל ההיכרות רק בו. ומתוך אותה היכרות והעמקה אמתית – נוכל להעשיר את התרבות היהודית של כולנו, להביא עוד גוונים שלא היו מוכרים בה, להשמיע קולות שלא נשמעו בה, ובכך להעשיר את עולמנו התרבותי והרוחני, ובד בבד גם נאפשר לקולות רבים יותר לחוש תחושת ביטחון שתאפשר להם להשמיע את קולם שלהם.
איני יכול לומר שעשינו די במיתרים וכי המלאכה הושלמה. אך נדמה לי כי היסודות הפדגוגיים שתיארתי לעיל אכן הצליחו להוביל אותנו לנוע בכיוון הנכון: בתכנית הלימודים הספירלית שיצרנו לחג הסיגד דאגנו להעמיק בהיכרות עם משמעותו של היום, ועם המשמעות שהוא נושא בעבורנו כיום – יוצאי אתיופיה וכל יתר עדות ישראל כאחד. בתכניות הלימודים שכתבנו לאורך השנים, אלו שאינן קשורות כלל לחג הסיגד או למסורת יהדות ביתא ישראל, השתדלנו להביא מדבריהם וממסורתם של יהודי ביתא ישראל, כשם שהבאנו משלל עדות ישראל האחרות. ולא, לא רק בהקשר של סיפור עלייתם ההירואי לארץ ישראל (על אף שכמובן גם בו נגענו מזוויות שונות בתכניות שעסקו בציונות ועלייה לארץ). כך ביחידה מתכנית משנה, "משנת חיים", העוסקת במשנה במסכת יידיים הקובעת מהם כתבי הקודש, הארכנו את הדיבור בהיכרות עם כתבי הקודש של מסורת ביתא ישראל השונים מכתבי הקודש שנקבעו במסורת חז"ל, והעלינו בפני התלמידים והתלמידות את שאלת השילוב בין המסורות השונות מבית אבא ואמא לבין ההשתלבות בתרבות הכללית (כפי שהיטיב לתאר ולשרטט את שביל הזה בעיניו – הרב ד"ר שרון שלום).
אני מקווה שעקרונות אלו ימשיכו להעמיק שורשיהם וייעזרו לנו להמשיך לבנות מרחבי חיים משותפים שיש בהם מקום לכל הדעות ולכל העדות, כך שכולם ירגישו שהם יכולים להשמיע את קולם מבלי לחוש שעליהם להשמיע את קולם רק במרחבים מסוגרים או לחילופין שעליהם להחליף את קולם בכדי לקבל את הזכות להשמיע אותו במרחב הגדול. לו יהי.
אליסף תל אור הוא סמנכ"ל תוכן ואקדמיה ברשת מיתרים
