תרשו לי להתחיל ולהתלות באילנות באמת גבוהים, בתוכנית הראיונות של וורדה רזיאל ז'קונט ברדיו 103 (היו ימים…) חזרו על עצמם מכתבי תלונה של א.נשים שהתלוננו על בן הזוג שלהן, שהוא לא נותן להן מקום להתערב ולהחליט. התגובה שלה הייתה קבועה. היא הרימה את קולה בכעס ונזפה בהן: "מה את רוצה ממנו? תעשי משהו עם עצמך! לכי ללמוד! תגדלי ותפתחי את עצמך כבן אדם ואז גם יקשיבו לך!".
זוגיות חזקה בנויה משני אנשים העומדים על דעתם, כל אחד בזכות עצמו.
יורשים חוקיים
האדם החילוני עומד בפני קושי זהותי קבוע. לא חינכו אותנו בביה״ס לחילוניות. למדנו קצת על זכויות האדם באזרחות, קצת על הומניזם בהיסטוריה, קצת על תיאוריה מדעית בשיעור מדעים, קצת על ביקורת המקרא בשיעור תנ״ך, קצת על יצירה חילונית בשיעורי ספרות, אבל איש לא אסף את זה עבורנו לשיעור התחזקות אמונית.
זה תמיד הוגש לנו במבט מבחוץ. לא גילו לנו שאנחנו חלק בשרשרת. שאיננו יושבים בקהל, אלא אנחנו דמויות במחזה על שעל במת התרבות היהודית. שאנחנו, כפי שאמר עמוס עוז ז״ל, ״יורשים חוקיים״.
ובכל זאת, צומחת בחברה הישראלית תרבות חילונית הומניסטית מפוארת. כמעט בניווט יחידים, המגלים בהפתעה ובהתרגשות שהם אינם יחידים בחיפוש ובגילוי.
כמות היצירה הספרותית, המוסיקלית, הקולנועית, המחקרית, המשפטית, היצירה באומנות הפלסטית, הארכיטקטונית, ועוד ועוד, שצמחה בעולם היהודי החילוני ב 150 השנים האחרונות גדולה פי מאות מונים מכל מה שיוצר בתרבויות היהודיות השונות בכל אלפי השנים שקדמו להן.
התרבות היהודית החילונית מפתחת כל העת שפע גדול של דרכים לחגוג את מעגל השנה היהודי, את השבת ואת טקסי החיים, וזאת כמעט ללא תמיכה או תקצוב.
לעתים קרובות נדמה שדווקא אצלנו, הישובים המעורבים העסוקים כל כך בבירור תרבותי זהותי בלתי פוסק, הקרנבל הזה אינו נשמע.
להבנות מסורת חילונית בקהילה
אז חברי הדתיים המתוקים, זה לא אתם, זה אנחנו. אנחנו צריכים מקום וזמן קצת לחשוב עם עצמנו על הזהות התרבותית החילונית שלנו. לא במקביל, לא כנגד, לא דווקא. להבנות לעצמנו קצת מסורות. ומסורת, אתם יודעים, היא תמיד מבט בדיעבד על חידוש שהתמסד. זה דורש זמן וסבלנות.
וכן, דווקא בשבת. שבת הוא היום היחיד שבו אפשר לכנס את הקהילה לבוקר רגוע בלי לחץ, בלי עייפות, ועם הילדים הקטנים בשעות הטובות שלהם ושלנו.
וכן, דווקא במועדון. דווקא במוסדות היישוביים. כי אנחנו כבר גדולים מדי בשביל להזמין את כל היישוב אלי הביתה. כי החשש מאי הנעימות דוחף אותנו לצאת יחד לטיולים בשבת, וכך נולדה לה ביישוב מסורת חילונית שכל עניינה מתאפשר מחוץ ליישוב. תחשבו על זה.
כרגע, הפרהסיה הקהילתית בשבת אינה פלורליסטית – המוסדות הציבוריים (המבנים, וגם עובדי הציבור) למעשה כפופים לשמירת הלכה, והעשייה החילונית בשבת מוגבלת למרחב הפרטי בלבד. האם זה אידיאל של יישוב מעורב וקהילה מעורבת?
בית הכנסת, הוא עוגן קהילתי תרבותי מרכזי, המקבל מן היישוב משאבים משמעותיים של מקום, תקציב ואנרגיה התנדבותית. כחילוני המחזיק באמונה הומניסטית, זהו בעיני מקום המדיר נשים ומעלה על נס טקסטים אנטי הומניים, לכן זהו מקום המדיר גם אותי.
אבל יחד עם זאת, בעיני, חיים בקהילה מעורבת מתבטאים בקבלה, ואפילו עידוד, של ערכים של אחרים, גם אם הם עומדים בסתירה לאמונותיך, וגם אם הם דורשים ומקבלים סל רחב של משאבים של הקהילה. בקהילה מעורבת יש להתרגל לקבל פעילות שאינה מתיישבת עם סט הערכים שלך, בלי לומר: "מה העבודה הזאת לכם?" ובלי לחשוב שזה פוגע בי. זו, בעצם, כל הנקודה.
רק הפוך.
