בתחילת דרכי במיתרים, כרכז בבית הספר "קשת" במזכרת בתיה, הזמנתי את שי זרחי, מורי ורבי, ממייסדי המדרשה באורנים וקהילת ניגון הלב, לפגוש את צוות בית הספר.
כמה דקות לפני תחילת הפגישה, בעודו מכוון את הגיטרה, אמר לי שי (ואינני מצטט), שלראייתו, החיים המשותפים, בבתי הספר ובקהילות גורמים לתגובה נפשית הפוכה מזו שאנו מכוונים אליה.
מההתבוננות שלו, בקהילות המעורבות ובחינוך המשלב מחד ובקהילות ההתחדשות היהודית מאידך, הוא זיהה, שהראשונות, דווקא מתוך הקרבה היתרה, מובילות לשיתוק של היצירה והתבצרות בזהויות, בעוד לזהויות המובחנות בקהילות ההומוגניות קל יותר לפרוח ולשגשג מבחינה תרבותית ורוחנית.
הזהות צריכה מרחב בטוח להתפתחות והנוכחות של הזהות האחרת מחייבת אותה להציג ביטחון כוזב ומונעת ממנה לצאת לשחק ולהתוודע אל עצמה ואל ספקותיה ואל אפשרויות ההתפתחות שלה.
יוצא, שלא רק שהמרחב המשותף לא משגשג, אלא שבאופן יחסי למתרחש בקהילות הומוגניות, גם הזהויות המגוונות והשונות בקהילות המעורבות אינן משגשגות.
ולא בזכות ההתבצרות הזהותית דיבר שי, אין כמוהו גשר אל זהויות אחרות משלו. אלא שיש הבדל בעיניו בין להיפגש לבין לחיות יחד. הראשון הוא מתכון לעושר והשני לשיתוק.
דווקא מתוך ההערכה הגדולה לשי, דבריו הכו בי בעוצמה. אולי כל המעשה שלנו, בטעות יסודו? האם כשאני מדבר עם המורים על השלב הבא שאחרי ה"סובלנות" – "השמחה באחרות", אני מציב לנו אידיאל בלתי מושג? האם כשאנחנו מצפים לפריחה והתבררות של הזהויות הנפרדות מתוך המגע עם האחר, אנחנו משלים את עצמנו?
ולא שדברי שי התנפצו אל מציאות אידיאלית. מאבקי הכוחות בין הזהויות השונות בבית הספר על גבולות השיח והחידוש, הקריאה המתמדת לחיזוק הזהויות הפרטיקולריות במקום הביחד, הפחדים והקושי שעורר כל ניסיון לייצר מרחב חדש, כל אלו קיבלו פתאום משמעות חדשה – דטרמיניסטית. אחרי ששקעו הדברים, גיליתי, שלצד הספק שניטע בי ביחס להנחות היסוד שבבסיס העשייה שלנו, שי גם הציב לי אתגר – להוכיח לו את טעותו.
ככל שהתפתחתי במיתרים וראיתי עוד בתי ספר וקהילות, הבנתי שהתהליכים ששי תיאר, אכן קיימים בכל מרחב חיים משותף בו יש יומרה ליחד משמעותי. האנשים שבוחרים לחיות את האידיאל הזה, אינם שקרנים, הם נותנים בו את אמונם ומוכנים לשלם עליו מחירים. אבל, הטבע שלנו חזק והנוכחות של הזולת מפעילה אותנו ולא תמיד בכיוון שהתכוונו לו מלכתחילה.
מאז, אני רואה את העשייה שלנו במיתרים, כניסיון לסייע לאנשי השטח, להצליח ולהתרומם מעל השיתוק הטבעי שעשוי לעורר אתו היחד הזה.
האמונה שלי במעשה שלנו, מתבססת על ההנחה שכשאנשים חיים יחד, נוצר ביניהם משהו, שכדי לשמור עליו הם מוכנים לעשות מאמצים וויתורים.
הידיעה שהמחויבות ההדדית והאהבה, תצליח להכיל את העימות מבלי לשבור את המיכל, היא בסיס היכולת של היחד לגדול ולהתפתח. בלי הביטחון הזה, כל קונפליקט הוא איום קיומי – או שנמנעים ממנו, או שמפרקים את החבילה בגללו. זה השיתוק שמפחיד אותי יותר – הפחד מהתפרקות החבילה.
אני מאמין שקהילה (ובמובן זה גם קהילת הורי בית ספר ומורים) שהקשרים בתוכה חזקים, תהיה מסוגלת לצלוח את אתגר השיתוק שמטילה קרבת נוכחות האחר ולשגשג. לעומת זאת, קהילה שחייה באימת התפרקות אל מול השאלות ואין בה תחושת "יחד למרות הכל" תעשה הכל כדי להדחיק את השאלות עצמן ולהימנע מהן ובוודאי שלא תאפשר שגשוג של היחד ושל הזהויות השונות.
הרבה פעמים הנוכחות של מיתרים מפחידה קהילות ומוסדות חינוך. העבודה עם מיתרים מחייבת להישיר מבט אל האידיאל המשלב ולבחון את עצמנו לאורו. עבור קהילות החיות בפחד מפני שיח הזהות – זהו איום. מעבר לכך, העיסוק בזהות המשותפת הוא עיסוק מתמיד ומעייף. לא פלא שקהילות עשויות להימנע ממנו.
אבל כולנו יודעים שחיים מעורבים זו משימה אין סופית. וכדי לא להיכנע לאתגר שסימן שי, יש להמשיך ולעבוד ולברר את חידת החיים המעורבים, לצד חיזוק המיכל – היחסים האישיים בתוך הקהילה.
אתגר חיי הרוח בקהילה מעורבת
אחד התחומים שאנו מזהים בו את האתגר הגדול ביותר של הקהילות, הוא תחום חיי הרוח. חברי הקהילות מגיעים מרקעים שונים מאוד בהקשר זה. חלקם לא מכירים מימד כזה בחייהם ובודאי שלא מצד הזהות היהודית שלהם. אחרים, ברחו אל הקהילות הללו דווקא מפני הגדרות קשיחות של חיי רוח ומנהיגות רוחנית. ישנם כאלו שטוב להם במענה הפרטיקולרי של זהותם לחיי הרוח ואינם מבקשים להרחיב אותם מתוך מגע עם הזהות האחרת. לאחרים אולי לא טוב בה, אבל כל שינוי מפחיד אותם.
יש כאלו שהקהילה איננה מסוגלת לענות על צרכיהם הרוחניים, או מסרבת לכך מפני שזה מצריך ממנה להתמודד מול הזהויות המרכיבות אותה. יש ושי ויש. אבל בסופו של יום, לא מצאנו הרבה קהילות מעורבות בהן נוצרו חיי רוח משותפים, במקביל למרחבי רוח נפרדים.
בתחום חיי הרוח, האתגר גדול והפחד רב.
מתוך כך, נדרשנו בצוות הקהילות דווקא לתחום זה ולאחר תהליך בירור של שנה, פיתחנו את תכנית 'חלון לרוח' ובקרוב יפתח 'חלון לרוח' ונצא עם א.נשי רוח מהקהילות למסע שמטרתו – פיצוח שאלת חיי הרוח בקהילות המעורבות.
